ההודעה על כך ש-peaches תופיע לראשונה בישראל בספטמבר זרקה אותי חמש שנים אחורה, להופעה שלה שראיתי בבייג'ינג, מכל המקומות בעולם, ב-2012, במועדון קטן בין שאריות של בתים עתיקים, שכמותם כבר כמעט לא נשארו בבירה הסינית. זאת הייתה תקופת פריחה תרבותית, שנגמרה בינתיים, והזדמנות לאמנים בינלאומיים, גם הלא שגרתיים ביניהם, להופיע בסין, ופיצ'ס הביאה למקום מופע שספק אם נראה כמוהו בכל מאות שנות ההיסטוריה של בייג'ינג.
לפני ההופעה, לא ממש ידעתי למה לצפות. מוקפת בצעירים סינים ובקהל בינלאומי, במקום שדיבור פתוח על מיניות עדיין לא מובן מאליו בו, היה מערער כמעט לראות פתאום אשה עולה לבמה בחליפה מתנפחת שמורכבת מעשרות שדיים, שלכל אחד מהם פרצוף משלו.
וזה לא נגמר שם, בעצם זאת היתה רק פתיחה להופעה מחשמלת של קברט מוזיקה אלקטרונית, פרפורמנס בוטה, קול נשי בוטח בשליטה מושלמת וטקסטים חדים, מצחיקים ומלהיבים, מסוג ההופעות שביציאה לרחוב אחריהן, את מרגישה שגבהת בכמה סנטימטרים ושבא לך להמשיך לרקוד, ואולי לבעוט בכמה דברים.
Peaches, שנולדה בשם מריל בת' ניסקר למשפחה קנדית-יהודית, היא מוזיקאית, אמנית חזותית, די ג'יי, זמרת ותופעה שכולה עוצמה ושחרור. את שם הבמה שלה לקחה מהשיר של נינה סימון Four Women, בפני עצמו יצירה של כאב וכוח נשי. ככה, כבר מתחילת הקריירה שלה פיצ'ס התעקשה השתייכות לשושלת מוזיקלית נשית כמו שהתעקשה על אמירות פמיניסטיות לא מתפשרות ועל דחיפת גבולות של מגדר, ואחר כך גם של גיל. אולי השיר הכי ידוע שלה הוא Boys wanna be her, שהפך לשיר הנושא לתכנית של הקומיקאית הפמיניסטית סמנת'ה בי וכיכב בעוד כמה סדרות טלוויזיה. הוא שיר מאפיין על האשה שנערים רוצים להיות כמוה, נערות רוצות להיות כמוה, בקיצור כולם רוצים להיות כמוה. היא לא השראה לנשים, היא השראה לכולם, והמגדר שלה לא מפריע לבנים להזדהות איתה, וכל זה בקצב מהיר ורועש, כי פיצ'ס היא אשה שלא מפחדת לעשות רעש ובולטת כבר שנים בעולם של מוזיקה אלקטרונית שכשהתחילה ליצור בו מוזיקה, היו בו מעט מאד נשים. בין אלבומים בהופעות היא הספיקה לכתוב אופרה, לעשות סרט דוקומנטרי על עצמה ועוד כמה פרויקטים מהצד לפני שחזרה לכתוב מוזיקה ולהופיע.
בשיר אחר, מהאלבום Rub היא מצהירה: No matter how old, how young, how sick, I mean something – אני מתכוונת למשהו (כלומר – תקשיבו לי) וגם, יש לי משמעות. הקליפ לשיר מציג מסיבת תחפושות צבעונית והזויה עם נשים כהות ובהירות, זקנות וצעירות, וכולן נוכחות, ולכולן יש משמעות – מעין סיכום של היצירה של פיצ'ס.
בסיבוב הנוכחי היא עולה לבמה עם רקדנים/יות עוטים חליפות בצורת ואגינה, לובשת בעצמה זין עצום, או צווארון מתנפח מלא עיניים מתגלגלות. זה לא רק פרפורמנס ולא רק פרובוקציה, אם כי הפרפורמנס נפלא והפרובוקציה מדויקת.
אבל יותר מפרובוקציה פיצ'ס משדרת שחרור וכוח, כוח גופני, בטחון בגוף עד כדי הצגת איברי גוף מוגזמים וגרוטסקיים בכוונה בסחרור קברטי, וקול שמעז לעשות דברים, כשהוא נשאר תמיד יציב להפליא ומדויק לגמרי. היא חגגה יום הולדת חמישים בשנה שעברה, ולא מנסה להיראות צעירה יותר, כי הגוף שלה, כמו האיברים המתנפחים שהיא מציגה על הבמה, נמצא שם לשרת אותה ואת מה שהיא רוצה להגיד, ולא להיות קישוט שהוגדר על ידי אחרים. בראיון ב-2015 פיצ'ס אמרה: "מהתחלה, לא רציתי להתיישר למיינסטרים ו-15 שנה אחר כך, המיינסטרים מתקרב אלי".
בראיון אחר, אחרי הופעה בסוף 2012, פיצ'ס אמרה: "אנחנו חייבות להפסיק עם השיטה הפטריארכלית הזאת, שבה יותר קל לקבל ויאגרה מאשר הפלה… אני נדהמת לראות עד כמה אנשים מפוחדים, וזאת לא רק בעיה פרטית, זה הכיוון שאנחנו נדחפים אליו… אני רוצה לראות א/נשים חושבים בעצמם, הופכים למי שהם צריכים להיות ומפסיקים לפחד".דרך טובה אחת להפסיק לפחד היא לראות הופעה של אשה כל כך חסרת פחד וכל כך משחררת, שהיא מעניקה חוויה משחררת גם לכל מי שצופה בה. אם תגיע באמת לישראל, זאת תהיה הזדמנות נדירה לראות מופע מקורי באמת, פמיניסטי עד העצם, ובעיקר, מחזק ומשחרר.
Peaches צפויה להופיע במועדון הברבי בתל אביב ב-6 בספטמבר.
