"ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים"

מדינת ישראל עומדת בפני אחת הסוגיות הכואבות בתולדותיה. מאה שלושים ושישה אזרחים, אזרחיות, חיילים, חיילות וילדים נמצאים כבר 109 ימים בשבי החמאס בעזה, כשסכנת חיים ממשית מרחפת מעל ראשם ואין התקדמות משמעותית במשא ומתן לשחרורם. נראה שמנהיג המערכה מציב את השבתם בתחתית סולם העדיפויות. בשבת האחרונה משפחות החטופים התייצבו ליד ביתו של נתניהו בקיסריה וסירבו לעזוב עד שראש הממשלה יצא וידבר איתם. הוא לא יצא.

מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות החשובות ביותר בדת היהודית. המצווה כהלכתה נפסקה על ידי הרמב״ם שהיה מגדולי הפוסקים וההוגים היהודיים ומקורה התנ"כי הוא מסיפור אברהם שיצא למלחמה מול חמשת המלכים, על מנת לחלץ מן השבי את לוט, אחיינו, ובני ביתו היושבים בסדום.

״וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו…״ (בראשית י״ד, י״ד)

אברהם, השוכן בכנען, שומע מן הפליט שברח מהמלחמה על שביית אחיינו לוט ובני ביתו. הוא אוסף את כל האנשים סביבו המורגלים בישיבת אוהלים ולימוד תורה. שם חרבות בידיהם. הם יוצאים בלילה למתקפת פתע ומצילים את כל השבויים.

״וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם״ (בראשית י״ד, ט״ז)

אברהם ולוט לא היו ביחסים טובים ודרכיהם נפרדו. לוט החליט ללכת לסדום ואילו אברהם נשאר בכנען. אך כשאברהם שומע שלוט נלקח בשבי הוא לא חושב פעמיים ויוצא להציל את בן משפחתו. הוא מסכן בזאת גם את לוחמיו, וגם את עצמו, אך אין בו ספק שזה המעשה הנכון. פסיקת הרמב״ם מוכיחה כי חירוף הנפש של אברהם למען מצוות פדיון שבויים מחויבת להפוך לציווי מוסרי ולמצווה מעשית לדורות הבאים. פסיקתו מלווה את הדילמות הקשות שבסוגיות השבת השבויים עד לימינו.

החטופים והפצע

כותב הרמב״ם:

“ואין לך מצוה גדולה כמו פדיון שבויים

שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים,

ובכלל הערומים;

ועומד בסכנת נפשות.

והמעלים עיניו מפדיונו – הרי זה עובר

על “לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך” (דברים טו,ז),

ועל “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט,טז),

ועל “לא ירדנו בפרך, לעיניך” (ויקרא כ”ה,נ”ג);

וביטל מצות “פתוח תפתח את ידך” (דברים ט”ו, ח; דברים ט”ו,י”א),

ומצוות “וחי אחיך עימך” (ויקרא כ”ה,ל”ו),

“ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט,י”ח),

ו”הצל, לקוחים למוות” (משלי כד,יא),

והרבה דברים כאלו.

ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים”

(רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י')

הלכת הרמב״ם נפתחת ונסגרת במשפט ״ואין לך מצווה רבה כמו פדיון שבויים״. כלומר, הוא מבקש להדגיש כי מצוות פדיון שבויים היא חשובה במעלתה מכל מצוות התורה. הוא מסביר כי כל עוד נתון השבוי בסכנת חיים בשבי, על כן המצווה לשחררו גובלת בדיני נפשות ואסור להתעלם ממנה. לא זאת בלבד, ממשיך הרמב"ם ומונה מצוות עשה ולא תעשה חמורות מן התורה ופוסק כי המתעלם מהדחיפות שבמצוות בפדיון שבויים למעשה עומד על הדם של השבוי שעלול למות בשבי מרעב, צמא או התעללות ולכן דינו כרוצח. רבי יוסף קארו מגדולי הפוסקים הספרדיים המשיך את הקו הזה ופסק: כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שיכול להקדים כאילו שופך דמים.

מה עומד מאחורי פיצוץ עסקת החטופים?

עד היום סוגיית החטופים שנותרו בשבי החמאס נדחקה לשוליים של השיח החדשותי. זאת בהתאמה עצובה לדיוני הקבינט שמסתכמים בהצהרות פומפוזיות על התקדמות המלחמה ומשימות חיסול החמאס, תוך אמירות חלולות במקרה הטוב והתעלמות מוחלטת במקרה הגרוע ממשפחות החטופים והחטופות שזועקות מדם ליבם אל מקבלי ההחלטות על מנת לעשות הכל כדי לשחרר את יקיריהם מן השבי. נדמה כי רק שיקולים פוליטיים מניעים את קובעי המדיניות. איך זה הגיוני שאנחנו לא מישירים מבט להפקרות הזאת? איך זה מתקבל על הדעת שחברי ממשלה מחלקים נשקים ומעבירים תקציבים למשרדים מיותרים במקום לגבש עסקה, שמצריכה ויתורים כואבים בהחלט, אבל שתחזיר אלינו את החטופים והחטופות? אותם אנשים היושבים בממשלה זעקו על מחיקת המדינה היהודית בימי ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית ועתה מפנים עורף למצווה החשובה ביותר בשעת מלחמה. ראש הממשלה מצטט את ״תזכור את עשה לך עמלק״, אבל מה בדבר ״לא תעמוד על דם רעך״?

הפולטיזציה של היהדות ואופייה הלאומני המתעצב מנתקת אותה בכוח מהערכים החשובים ביותר עליהם היא נשענת. ערכי שמירת החיים וכבודם. היא לא מאפשרת כינון זהות יהודית שהיא מעבר לכוח ועליונות. הגזל של הזהות היהודית מותיר אותנו מפורקים ומפורדים מעצמנו והדרך שמתווים כרגע אלה שמתיימרים לקרוא לעצמם ״נציגי היהדות״ היא מקולקלת, חסרת רסן ותוביל אותנו לאבדון.

וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים

"ואין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם״ (גיטין מה, א)

ניתן לראות כי סוגיית שחרור השבויים נתונה למחלוקות רבות בין פוסקי ההלכה השונים. אפילו הרמב״ם בפסיקותיו המאוחרות כותב שאם מחיר השחרור כבד מדי אין לשלם אותו בכדי שהשובים לא ינצלו את המצב וירבו לקחת שבויים. גם במקרה של סכנת נפשות קיימת מחלוקת. ישנם פוסקים האומרים כי במקרה בו אין סכנה לחייו של השבוי, אזי לא צריך לשלם כופר גבוה מידי כדי שלא ירבו השובים לשבות אך במקרה של סכנת נפשות, אם קיים חשש לחייהם של השבויים, מצוות פדיון שבויים דוחה את כל המצוות שבתורה.  מנגד, פוסקים אחרים סוברים כי גם במקרה של סכנת חיים אין להציל את השבויים אם קיים החשש שהמחיר על שחרורם מוביל לסכנת חיים של אנשים אחרים.

אם על הפרק עומדת דרישה להפסקת אש ונסיגה מהרצועה תמורת שחרור החטופים נשארנו עם ההחלטה האם לדבוק בתוכנית שהולכת ומסתמנת כלא ריאלית – מיטוט חמאס או להשיב את החטופים תמורת הפסקה המלחמה.

נתניהו כבר יודע שאי אפשר להביס את חמאס, בטח שלא במערכה הזו, אך באינטרס השלטוני שלו לצאת עם תמונת ניצחון של מיטוט וחיסול. כל זה על חשבון אזרחים ואזרחיות שהופקרו לנפשם ב – 7 לאוקטובר ו109 ימים לאחר מכן. אזרחי ואזרחיות ישראל הוכיחו בתחילת המלחמה כי אם הראש לא מתפקד הרגליים צריכות להמשיך ללכת. בשבועות האחרונים מסתמנת התעוררות נוספת לתוך זעקה הנשמעת מגרונם הניחר של משפחות החטופים והחטופות. הן מבקשות: תעשו הכל כדי שהם יחזרו הביתה. האם העם יצא לרחובות, שוב, לדרוש את מצוות פדיון שבויים הטבועה בעצמותיו ונתניהו וממשלתו יחרישו שוב?

אני מסרבת להניח לזהות היהודית שלי. אין סיבה שהיא תישאר בשבי יותר. אני שואפת לחלץ אותה מרשת הלוחמנות והכוחנות שנכפתה עליה. ביקשתי למצוא במקורות היהודים נחמה. אמירה מוסרית חזקה על סדרי עדיפויות. תקווה לזהות יהודית רוחנית חזקה מלומדת וחומלת המתנגדת להתנגחות תמידית עם העולם ומעמידה במרכז את החיים כולם.

קרדיט לצילום: דנור אהרון, שתיל סטוק