לאסוף את השברים

יממה אחרי שהתקרה קרסה על ראשיהם של הרבה יותר מדי א.נשים, בת ים עדיין בכאוס. אמנם הכביש המוביל החוצה מן השכונה כבר נפתח לתנועה, אבל ההלם עוד ניכר על פניהם של הא.נשים. ברחובות, א.נשים מבולבלים עם שקיות ומזוודות, חוצים מהבניין ההרוס, לכיוון בית הספר בו נפתחה עמדה של העירייה לתיאום פינויים ושיפוצים בבתים שנחרבו.

אני מסתובבת כאן הבוקר עם שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי של "כאן 11" ומגיש הפודקאסט "חיות כיס". הוא בא לראות מה קרה כאן. בסוף הירידה של רחוב הרצוג, אנחנו פוגשים את איתמר, מתנדב מטעם ארגון "עושים שכונה", שהחליטו להביא לבת ים את פרויקט "עיר מקלט" – פרויקט בו מנקים ומחדשים מקלטים שכונתיים לרווחת התושבים. אנחנו מביטים בבתים, נראה כאילו הם פשוט עומדים על העוקם: התריסים, החלונות, הכל מחוץ לציר. וכך בדיוק כל האירוע הזה מרגיש – מחוץ לציר.

יעד של אף אחד

סמוך לאתר הפגיעה, יוצאים מביתם גבר, אישה ומזוודה. אנחנו שואלים אותם אם הם בדרך לפינוי בבית מלון. הגבר נוחר בבוז. "לא נותנים לנו בית מלון, אנחנו נוסעים למשפחה", הוא מסביר, מתאר את הבית שלו, חלונות מנופצים, זכוכיות בכל מקום. אי אפשר לגור בבית, הוא אומר לנו, אבל לא מגיע לנו פינוי.

בבית הספר, כאוס. נציגות ונציגים, מתנדבות ומתנדבים, עושים כמיטב יכולתם. מגישים מים, מנסים לארגן את התור שהולך ונדחס. איש אחד מבקש לדבר למיקרופון, להגיד תודה רבה לעיריית בת ים. כל כך הרבה כוונות טובות יש כאן. כל כך הרבה אפודים צהובים של מתנדבות ומתנדבים שמנסים לסייע. כל כך הרבה כוונות – וכל כך מעט כלים ויכולות לפתור את האירוע המורכב הזה.

אנחנו יוצאים משם, מסתובבים במרכז המסחרי, משוחחים עם עוברים ושבים. "באנו מחולון, להתנתק קצת", צוחקת אלינו אישה שיושבת באחד מבתי הקפה בשכונה. זה אחד מיני בתי קפה רבים שנפתחו בבת ים בשנים האחרונות, עם תנופת הבנייה, הפיתוח והאוכלוסיות שהגיעו הנה לאחרונה. "הבועה הבת-ימית", אני עונה לה ומחייכת.

אנחנו יורדים את רחוב דניאל, אני רוצה לבדוק מה שלום פיצה אפי. בדרך לשם אנחנו פוגשים משפחה שביתה נחרב לחלוטין על ידי הטיל האיראני. "זחלנו החוצה מההריסות", מספרת לנו צעירה בת 30, אמא לתינוקת בת 7 חודשים. בן זוגה, בן 31, עומד לצידה. "אנחנו עוד אוספים את השברים", הוא אומר, "מנסים להשתחרר מהטראומה". הם מספרים שהעירייה סיפקה להם מגורים חלופיים בבית מלון, אבל הם מעדיפים להיות אצל ההורים, עטופים בחום המנחם.

את הצומת שמובילה לפיצה אפי פתחו לתנועה רק אתמול בלילה. לא העזתי ללכת לשם. ידעתי שזה כיוון פגיעתו של הטיל ופחדתי מהמראות. בפועל – המראות בצד הזה מסמלות בעיקר את ההבדל המהותי בין ישן לחדש. החלק הזה של רחוב דניאל בנוי מבתים ישנים וחדשים לסירוגין – בתים שחלקם נבנו ממש בשנה האחרונה. אמנם (טפו טפו טפו) כל הבניינים נותרו עומדים על תילם, אבל המבנים החדשים החזיקו מעמד הרבה יותר. עם הרבה פחות שברים וצירים עקומים. לא רק זה, אלא שהם שימשו גם מגן לבתים שמאחוריהם, כשבלמו בכוחם את המשך ההדף. כך ש"לחם הודיה", אותה מאפיה שבעבר נקראה "האופה מבגדד" ולנצח זה כנראה יישאר שמה, כמעט ולא נפגעה.

המאפייה ממוקמת בסופו של רחוב דניאל, הרחוב הארוך החוצה את השכונה, מלמעלה עד למטה דרך אזור הפגיעה. הרחוב בו אני גרה. המאפייה חוצצת בין השכונה שלנו, "שיכון ותיקים", לבין שכונת "עמידר", שתי שכונות ותיקות בבת ים, שמאכלסות לא מעט עולים חדשים ואוכלוסייה מבוגרת, שקיבלו בשנים האחרונות זריקת מרץ בעקבות מעבר של לא מעט זוגות צעירים שהחליטו לראות בבת ים עתיד אפשרי למשפחותיהם.

משמאל למאפייה מתמתח המרכז המסחרי. הוא מגיע עד לרחוב העצמאות, איפה שתוכלו למצוא תחנה של הרכבת הקלה, מדרחוב של פעם, מקס סטוק וכמובן, את מה שזכה לכינוי "הבניין המכוער ביותר בעולם". זה רחוב רוטשילד – הרחוב שמחבר בין שכונת המגורים שלנו, לאזור ה"עסקי" של צפון בת ים. אנחנו מגיעים לשם ומדברים עם שני צעירים, בני 23 בסך הכל, שקנו לפני חודשיים את המוסד הבת-ימי הוותיק "פיצה אפי". הם מספרים שמההדף של הטיל, נפער חור בקיר של המקום. השניים קיבלו טלפון מעיריית בת ים, שהזדרזה להודיע להם שהיא לא לוקחת אחריות על פריצות או גניבות. "ככה, זה מה שהיה להם לומר לנו", אומר אחד מהם. "כמה כבר היה עולה להם לשים פה בלילה שוטר?".

את הלילה הראשון לאחר הנפילה, הם העבירו במקום, כדי לשמור על הציוד היקר שקנו. בכל יום הם מפסידים כאן 1,000 ₪ לפחות, שהם 30,000 ₪ בחודש, ועוד לפני שדיברנו על השכירות החודשית. כרגע אין צפי לתיקון.

מבעד לסרטי המשטרה האדומים יוצאים גבר ואישה מבוגרים, נסערים. הגבר מנגב דמעות, הוא צועק לשוטרים שמאחוריו "איך נתתם לזה לקרות?" אנחנו שואלים אותו מה קרה – והוא מספר שעד הבוקר, לא נתנו להם להיכנס לדירה לקחת את החפצים שלהם, מחשש שהבניין יקרוס. אבל במהלך הזמן שעבר, בזזו להם את הדירה. "כל התכשיטים שלנו, כל הזיכרונות שלנו, הם לקחו הכל".

אני בהלם. לא מאמינה שמעבר לטראומה ולאובדן, עליהם גם להתמודד עם משבר אמון כל כך חמור ועם אבדן כל כך יקר של דברי ערך, של זיכרונות חיים. "למה לא שמרתם על הבית שלנו?" הוא שואל את השוטרים שיושבים שם. הזוג אוחז בשתי שקיות "זה כל מה שנשאר לנו", הוא אומר בשבר.

אני חוזרת הביתה, צריכה להתקשר למס רכוש, להיזכר שאני לא רק עיתונאית כרגע, אלא שגם לי יש סיפור לטפל בו. אני צריכה ללכת למוקד, לעמוד בתור, להבין מאיפה מתחילים לתקן את השברים: שברי הזכוכית, התריסים, אריחי הקרמיקה, המקלחת, שברי הלב.