בשנים האחרונות, השיח על אודות פוסט טראומה הולך ותופס מקום נרחב בחברה הישראלית. אולם למרות המודעות הגוברת, משפחותיהם של הלומי קרב וכן הנשים לצידן, נותרות בצללים. ביום הזיכרון הזה פגשנו אימהות, בנות ובנות זוג שמתארות בכנות ובאומץ את המחיר של הנרטיב הישראלי.
את ענת גלעד, מפתחת משאבים בעמותת עדן, פגשתי כבר לפני שנה. שיחת הזום הראשונה שלנו התרחשה בשעת ערב מאוחרת, כשהיא יושבת מחוץ לביתה שבקיבוץ גלאון. ברקע שיחת הזום הופיע בן זוגה תמיר, שנראה שוטף כלים מבעד לחלון – כמו היה מסגרת התמונה שמבטאת את סיפורה: חיים מתפקדים להפליא מבחוץ ומסתירים היטב את המכאובים שבפנים. "הפוסט טראומה היא הנוסעת הסמויה של הזוגיות שלי ב-12 השנים האחרונות", היא תענה למחשבותיי הלא מדוברות.
ענת ותמיר הכירו בגיל 16, הפכו לזוג בגיל 19 והתחתנו בגיל 21 "משוגעים מאהבה". בשלב זה, היה תמיר עוד מפקד וסמל בגדוד 13 בגולני, כחלק משירותו הסדיר. חצי שנה לאחר מכן, בעקבות שורת אירועים שהובילה להסלמה חמורה בין ישראל לחמאס, יצא צה"ל ביום שבת, 27.12.2008, למבצע "עופרת יצוקה" בעזה – המבצע שעתיד לשנות את חייהם.
את זוכרת את היום בו תמיר הצטרף למבצע?
״זה היה יום שבת. גרנו בחדר החיילים של תמיר בקיבוץ צובה. הלכנו לבית של אבא שלו ושמענו שיש הפצצות על עזה ותקיפה של חיל האוויר. מאותו רגע חיכינו לטלפון שיגיע, הנחנו שיקפיצו אותו ואכן זה קרה״.
מה עובר לך בראש באותם רגעים?
״אני מיד מבינה שמדובר במלחמה. אני יוצאת החוצה ופורצת בבכי. ברור לי שהגיע הרגע שידעתי שנצטרך להתמודד איתו, שייתכן וזאת השעה האחרונה שלנו ביחד״.
נשמע שגם את עברת איזהשהי טראומה.
״זאת לחלוטין הטראומה שלי. היינו נשואים רק חצי שנה, ונורא דאגתי שאשאר אלמנה טריה. הייתה לנו אמונה שלעולם לא נאהב אחרים כמו שאנחנו אוהבים אחד את השנייה והתחושה הייתה שהכל מונח על הכף״.
תמיר ארז תיק והם שניהם נכנסו לאוטו, ״הדרך ארכה שעה, מפעם לפעם ליטפנו ידיים אבל בעיקר ישבנו בשקט מצמרר, כל אחד שקוע בפחדים ובמחשבות שלו. התחושה הייתה שאנחנו הולכים לקראת משהו גורלי. כשהגענו לתחנה המרכזית בבאר-שבע ראינו שכל צה״ל נמצא שם, כל היחידות הקרביות הוקפצו. תמיר חבר מהר מאד לחיילים שלו, אבל אני לא הצלחתי לעזוב אותו, לא היה לי אכפת שהוא בתפקיד, הייתי איתו עד שעלה לאוטובוס״.
מהרגע שתמיר נכנס לעזה, ענת לא הצליחה לנתק עצמה ממסך הטלוויזיה, כשמרתון החדשות מעניק לה תחושה של שליטה מדומה. היא לא הצליחה לתפקד וחיכתה בכל רגע נתון לבשורה הנוראה מכל. ״אלה היו שלושה ימים שאני לא יכולה לתאר אותם בדרך אחרת מלבד "מערבולת". הייתי זומבי, לא אכלתי, לא ישנתי, הייתי בטירוף. נורא נורא דאגתי״.
מדינה שלמה עקבה אחר האירועים בחרדה גדולה, אולם ענת מבקשת לערוך הפרדה ולומר:
״יש דאגה קולקטיבית שכולנו שותפים לה, אבל כשאת שולחת בעצמך את אהובך לקרב, הדאגה אחרת לחלוטין. את רק חושבת כמה קר הלילה, מה עם הברך שכאבה לו, האם הוא מפחד כרגע? האם הוא חושב עליי? האם הוא מפחד למות? ואת יודעת שיש אינספור בנות זוג והורים שוודאי מרגישים ככה אבל באותם רגעים, את מרגישה הכי לבד בעולם וזאת תחושה מאד קשה״.
״מאמי קרה דבר נורא״
ב-5 בינואר 2009, נפגעו עשרות לוחמי צה״ל מאש כוחותינו, בעת ששהו במבנה בשֻׁגַ'אעִיַּה שברצועת עזה. היו אלה תמיר וחייליו. טנק ישראלי ירה לעברם פגז בשוגג. באותה תקרית נוראית קיפחו את חייהם רב טוראי יוסי מועדי, סמל ראשון ניתאי שטרן ורב-סרן דגן-משה ורטמן זכרם לברכה.
בערב התקרית דיברו בחדשות על פיצוץ והחלו לראיין חיילים שנפצעו. חיילים, אותם ענת זיהתה מיד, ״הבנתי שקרה למחלקה שלו משהו ואני לא יודעת אם הוא בסדר או לא. אני רצה להורים שלי, אני לא יודעת מה לעשות, אני בהיסטריה. רק לאחר כמה זמן אני מקבלת ממנו הודעה: ״מאמי קרה דבר נורא. אבל אני בסדר. אני אוהב אותך״.
יש תחושת הקלה?
״מצד אחד את יודעת שהוא חי ובסדר אבל מצד שני, את יודעת שהוא עבר דבר נוראי ואין לך שום יכולת לתמוך. אין לך מושג מי מת, אין לך מושג מכלום. אני זוכרת שבמהלך היום פרסמו את שמות ההרוגים. דגן, שהיה מ״פ שלו במסלול, מפקד שתמיר מאד אהב והעריך, נהרג. זה היה סוריאליסטי לחלוטין. בן שפיצר, שהיה חייל של תמיר, נפצע אנושות. אותו בן שלעולם לא אשכח איך צעק לי לפני שהם עלו לאוטובוס ׳אשתו של הסמל, אל תדאגי אני אשמור עליו׳".
לאחר מספר ימים, קיבלה ענת טלפון מתמיר, שסיפר לה שהם בדרך לביתו של אחד מהחיילים. היא מיד נסעה לפגוש אותו שם. ״הוא היה עוד לבוש במדים אפורים מאבק וביקש שלא אנשק את היד שלו, כי הדם של החברים שלו עוד היה לו על המדים. ישבתי איתו על המדרכה וביקשתי שלא יפחד עליי ויספר לי כל מה שקרה, הוא הפתיע אותי כששאל: ׳מה את רוצה לדעת?׳ ואז הוא שיתף אותי, כמובן עדיין מאד מנותק ובמצב דיסוציאטיבי, אבל תיאר איך ניגש להגיש עזרה ראשונה לדגן ודגן מת לו בידיים, וניתאי מת במדרגות. והבנתי שהוא לא באמת יכול להבין כרגע מה שבאמת קרה לו״.
בשיחתנו מתארת ענת כיצד חשה אז, כשהבינה שאהוב ליבה חווה חוויה מעצבת חיים, שבכוחה להקים ביניהם חוצץ. מאותו הרגע, ניסתה לעשות כל שביכולתה כדי לדובב אותו, לספוג את התפרצויות הזעם שלו, את הכעס, העצב, הקושי והניתוק. ״תמיר באמת באופן יחסי מאד שיתף אותי. באתי איתו למשפחות השכולות ולבית החולים לבקר את הפצועים. הייתי איתו כשביקר את בן בפעם הראשונה, עמדתי לצידו כשקרס לאמא של בן בידיים כשהיא אמרה ׳הצלתם לי את הילד׳״.
בשנת 1998 הוקמה עמותת נט״ל מתוך הזדהות עמוקה עם אלו שנפגעו נפשית באופן ישיר או עקיף כתוצאה מאירועי טרור או מלחמה. ד"ר חנה חימי, מרצה בכירה במכללה האקדמית בית ברל, פסיכותרפיסטית ומנהלת היחידה הקלינית בנט"ל, מסבירה כי ״נט״ל חרטה על דגלה לתת מענה לפוסט טראומטים ולכל הסובבים אותם כבר לפני עשרים שנים ובכך הקדימה את זמנה. אנו נותנים מענה לכל המעגלים עליהם אנחנו מסתכלים כסובלים מטראומה משנית".
נט״ל נוסדה בעקבות מפגשיו של ד״ר יוסי הדר, שהיה רופא במלחמת יום הכיפורים, עם גברים פוסט טראומטים. ״ד״ר הדר הבין שצריך ונכון לתת כתובת מקצועית לטיפול באנשים שנפגעו במלחמה ולא מוכרים במערכת הפורמלית״, מתארת חימי, ״נט״ל הוקמה מתוך ההבנה שנכון לתת טיפול לאדם שנפגע ולכל מי שסובב אותו גם אם לא היה באירוע עצמו״.
בממוצע, מספר המטופלים בנט״ל מדי חודש עומד על כ-500 מטופלים, הנתון המעודכן לשנת 2021 עומד על 537 מטופלים, כולל מסיימי טיפול. כאשר 405 מתוכם הם גברים ו-137 הן נשים. בבחינה מעמיקה של נתוני העשורים האחרונים משתקפת מגמה ברורה של עלייה במודעות, בהכרה ובלגיטמציה לפנות לעזרה. למעשה, בין העשור הראשון לקיומה של העמותה, לעשור השני, מספר המטופלות הכפיל את עצמו.
ד״ר חימי מסבירה כי ״מגוון הפניות מורכב הן מפניות על רקע חשיפה אישית לטראומה בשירות צבאי, או על רקע פיגועים והן על רקע טראומה משנית, כלומר, בעקבות התפתחות סימפטומים פוסט טראומטיים בשל החיים לצד בן זוג פוסט טראומטי, אב, בן / בת או נכדים. המסר המרכזי הוא שגם אם הן לא נכחו באופן ממשי באירועים הטראומטיים הן זכאיות לטיפול בשל מכלול התביעות שמופנות כלפיהן לאור החיים לצד ועם פוסט טראומטיים״.
״יש בינינו גם הרבה מתים חיים״
על רקע סמטה צבעונית והומה ביפו, פורשת בפניי אור בירון, אשת חיי לילה, תרבות ומחאה את הסיפור על אביה. סביב קולותיהם של הסועדים והמבלים, היא מתארת לילות ללא שינה, ניסיונות הסתרה, שתיקה ומשברים לאורך הדרך. הקירות הצבעוניים מאחוריה הופכים לרגע לתפאורה סוריאליסטית שמדגישה את הניגוד בין שגרת החיים לבין הטראומה, בין היומיום לבין שאון הקרב, בין הרצון להמשיך הלאה אל מול חוסר היכולת להשתחרר מן העבר.
יוני, אביה הביולוגי של אור, נולד בשנת 1954 בירושלים, התגייס לשריון ובמלחמת יום הכיפורים לחם בחטיבה 7 (חטיבת שריון) ברמת הגולן. מאז, מספרת אור, הוא לא ישן. ״קשה לו ויש לו סיוטים, אבל מעבר לזה הוא לא מדבר״.
לאורך השנים שמעה אור על המלחמה ההיא רק בכותרות כלליות. אביה מעולם לא דיבר ולא שיתף מתחושותיו. לא בבית, לפחות. אך מהכותרות בלבד אפשר לנסות לנחש את שעבר עליו. חטיבה 7 הצטרפה ללחימה עוד מהשעות הראשונות של המלחמה ושימשה חלק משמעותי בקרב הבלימה מול סוריה, שם ספגה אבידות כבדות. ניתן רק לשער כי מראות הקרבות ההם, הריחות, הזעקות והתופת נצרבו בו ובזכרונותיו.
מדי שנה, ביום הזיכרון, מפרסמת אור פוסט על ההתמודדות עם פוסט טראומה. היא מסבירה כי ״בנוסף לכל הקורבנות, יש בינינו גם הרבה מתים חיים״. אור סבורה כי עלינו להאיר את החוויה השקופה, לדבר על הגבורה וגם על הכאב, להבין שזה מעגל אינסופי ושעלינו להתחיל להתבונן ולזהות את הסימנים.
״החברה תדע לזהות בזמן וחבר יוכל להגיד לחבר ׳אתה צריך עזרה׳. בעבר לא ידעו לעשות את זה ונשים לא ידעו לעשות את זה בשביל בני הזוג שלהם ובכלל, לא ידעו איך לגשת לדבר הזה, אז הכל נהיה פצוע לכולם״.
מה לדעתך הפצע החמור ביותר בפוסט טראומה?
״אני שנים במסע בעקבות התנועה. ברפואה הסינית אומרים שהסטגנציה (תקיעות) היא ׳האמא של כל המחלות׳ וכשאני חושבת על פוסט טראומה אני חושבת על לופ, שהוא גם סוג של תקיעות. זה עוד יותר מסוכן כי כשאת בלופ את חושבת שאת בתנועה, אבל את כל הזמן חוזרת לאותה הנקודה״.
בתור ילדה, העריצה אור את אביה, אבל ראתה אותו גם חווה קושי לשמור על עבודה ובנות זוג. ״כנראה שחלק מהמשבר שחוויתי היה כשהבנתי שלא רק שהוא לא האבא המושלם, אלא שהוא אדם מאד פגוע, שכתוצאה מכך עלול גם לפגוע. אני מבינה מה זה לחיות עם כאב שלא עוזב. הכאב הזה יכול לשגע, זה כמו להיות אריה עם קוץ ברגל. אמנם זה רק קוץ, אבל הוא לא יכול להוציא אותו וזה גורם לו להשתגע, הוא ינשך את כל מי שיתקרב אליו. אני חושבת שאיתי אבא שלי ניסה כל כך לשמור על תדמית מושלמת שזה גבה מחיר גבוה אפילו יותר".
כשהייתה אור בת שנתיים, החלה אמה בהליך גירושים מאביה לאחר שורה של תקריות ביניהם, שנבעו מהיותו הלום קרב. שנים לאחר מכן, בהיותה נערה, נסעה אור עם אביה לחו"ל – שם, כשהיא חולקת איתו כל רגע ביממה, היא תראה לראשונה את ההתמודדות.
״בנסיעות לחו״ל הוא לא הצליח לשמור את הפאסון, הוא לא היה מתפרץ עליי, אלא היה מתפרץ על עצמו. אם למשל משהו לא הולך, הוא ממש נטפל לזה ואני יודעת, כי גם לי יש את זה. אני זוכרת שהיינו בהולנד והייתי כל כך מזועזעת כשאיתרתי את הדבר הזה בעצמי״.
מה זיהית?
״הלקאה עצמית מאד קיצונית. גם היום הוא יכול להלקות את עצמו על משהו שקרה לפני שנים. כשחזרנו לארץ מהטיול להולנד המשכנו איזשהו ויכוח קטן שהיה לנו שם, אבל הוא הוציא אותו מכל פרופורציה ונלחץ. הוא הלך לחדר השינה שלו וכשהוא חזר הבנתי שהוא פגע בעצמו באיזושהי צורה, אולי כדי לשכך את הכאב על הוויכוח, אולי כדי לא לפגוע בי הוא הרגיש צורך לפגוע בעצמו. בגיל הזה התחלתי להבין את הסיפורים של אמא שלי על הזמן שלהם ביחד. זה היה נורא מפחיד״.
בשנות הנעורים הבינה אור כי אביה הלום קרב, עד אז רק חשבה שקשה לו לישון. ״כשהייתי בת 16-17 התחילה הקרקע לרעוד. בדיעבד אני מבינה שזה קרה בגלל שהכל אצלו בלופים וזה היה הגיל שהוא הכיר את אמא שלי וזה הגיל שמתחילים לדבר בו על הצבא, ואז בפעם הראשונה הוא גם שיתף אותי על הדברים שקרו בינו לבין אמא שלי. ונפתחה תיבת פנדורה של סיפורים וזה הוביל לריב מאד אינטנסיבי של ההורים שלי, עד שבסוף גם אני קרסתי נפשית״.
אור מביטה אחורה ומתארת: ״הדבר הכי טריוויאלי, שמציירים בית עם הורים וילדים שעומדים בחוץ, זה לא היה לי. מעולם לא הצלחתי לסמוך על בני אדם. אני גדלתי עם תחושה שהטוב הוא לא לנצח״. אלא שלצד זה היא מבקשת להניח גם רגע של תקווה, לתאר את העשור האחרון במערכת היחסים שלה עם אביה. עשור שהוכיח כי תיקון וריפוי יכולים גם כן להיות חלק מהסיפור שלהם. לפני כעשר שנים פנה אביה ליחידה לתגובות קרב. מאז, חייו השתנו ואור זכתה באב פתוח יותר, שלם יותר ומכיל יותר, בעיקר את עצמו.
כל שנה מתחילה לכתוב את הפוסט הזה ולא מסיימת, כי זה קשה מדי, אישי מדי; ואולי גם כי היום נשמע קולם החשוב של אלה שאיבדו את…
Posted by Or Biron on Tuesday, April 17, 2018
היחידה לתגובות קרב הוקמה בשנת 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כמעט עשור לאחר ימי הלחימה הנוראיים של כיפור. "עד אז הנפגעים הופנו אך ורק למשרד הביטחון ולבתי החולים", ציינה סא״ל רווית רובינשטיין, מפקדת היחידה לתגובות קרב, בכינוס של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת בנושא ההתמודדות של נשות נפגעי הטראומה, בספטמבר האחרון. באותה ישיבה טענה כי "היחידה לתגובות קרב הוקמה מתוך הבנה שחשוב שצה"ל ייקח אחריות על הפצועים שלו״. אלא שיעברו מלחמות נוספות ושנים רבות ועדיין, נכון למועד הוועדה, לא ניתן מענה ייעודי לבנות הזוג. לדבריה של רובינשטיין, "אנחנו כן עושים את החיבור למשרד הביטחון, באמצעותו ניתן לקבל במעמד התביעה טיפול בהתאם".
"אמא את חופרת"
עדנה לוי, גננת מבאר שבע ואם לארבעה, מתארת את היום בו נאור, בנה השלישי, לוחם גולני בגדוד 51 יצא למלחמה. הייתה זו שנת 2014, מבצע צוק איתן, כשהמלחמה שכבר הפכה בשגרת האזעקות לחלק מחייהם עוד קודם, נכנסה הביתה ולא יצאה ממנו.
היה זה יום שישי, עדנה הייתה בשיאן של ההכנות לשבת כשקיבלה לפתע טלפון מפתיע מבנה: ״אמא אנחנו מוסרים את הטלפונים ולא יהיה לנו איך לשוחח אבל אל תדאגי הכל בסדר, יהיה בסדר״ אומר לה נאור.
״אני מבקשת ממנו ׳נאור, מאמי תשמור על עצמך. אני מברכת אותך שתלך לשלום ותחזור לשלום, אתה וכל החיילים ואני מחכה לך כאן שתחזור״, מתארת עדנה ״הוא יצא ומאותו רגע מתחילה ההתמודדות שלנו״. את הימים הבאים מגדירה עדנה כ״ימים הנוראים״, גם הם רותקו למסך וביקשו לשמוע כל פיסת חדשות, רוב הזמן העדיפה להישאר במיטה אבל חשבה על בעלה ועל ילדיה. לכן היא קמה, אך פעלה על אוטומט. חייה לא היו לשגרה, היא מתארת, אלא לניסיון מתמשך להחזיק את עצמה, להעביר רק עוד יום אחד.
״הלילות היו הסיוט הכי גדול שלי, לא נרדמתי. הייתי מקשיבה לכל רכב שהיה עובר על יד הבית רק כדי להבין אם הוא עוצר או ממשיך. אני לא אשכח ששכבתי במיטה לילה אחד ואני רואה שמרצדים אורות. אני קמה לראות במה מדובר ואני רואה מכונית משטרה בדיוק מחוץ לבית שלנו. כל המחשבות הכי נוראיות רצו לי בראש ואחרי כמה דקות, שלי נראו כמו נצח, הם נסעו מפה, אבל אני לא חזרתי לישון״.
ב-20.7.2014, נכנסו לאזור שֻׁגַ'אעִיַּה תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13 של חטיבת "גולני". אחד הנגמ"שים נתקע באחד מרחובות השכונה כתוצאה מתקלה ובמהלך הניסיון לחלץ אותו, הוא הותקף בטילי נ״ט. שישה לוחמי גולני נהרגו באותה תקרית: סמל-ראשון שחר תעשה, סמל-ראשון אורן-שמחה נח, סמל-ראשון דניאל פומרנץ, סמל בן יצחק וענונו, סמל שון מונדשיין וסמל מקס דונלד שטיינברג, זכרם לברכה. עוד באותה תקרית, סמל ראשון אורון שאול נפצע ונגרר על ידי אנשי חמאס לתוך מנהרה. ביום בו התרחש האירוע החלה מסכת שמועות שהגיעה גם לעדנה.
״כולם התקשרו לשאול אם שמעתי מנאור. מיד הבנתי שקרה משהו ורציתי לשאול מה, אבל פחדתי לשמוע תשובה שאני לא רוצה לדעת. רק בערב שמעתי בחדשות על ההיתקלות שהייתה עם הטנק ושחטפו את אורון שאול. ברגע ששמעתי, נפלתי על הרצפה ולא הפסקתי לבכות. הילדים שלי ניסו להרגיע אותי, לומר לי שזה לא נאור, שאלה חיילים מגדוד 13 אבל אמרתי להם ׳זה לא בסדר, זה יכול היה להיות נאור, זה ילד של מישהו׳, כל חייל הוא הילד שלנו״.
עוברים מספר לילות נוספים ובשלוש לפנות בוקר באחד הלילות, מקבלת לפתע עדנה טלפון ממספר לא מזוהה. היא מפחדת לענות ולבסוף, בעלה מנחם משכנע אותה לעשות זאת. ״פתאום אני שומעת ׳מאמו׳, ככה נאור קורא לי. הוא מספר לי שהם יצאו רק לכמה דקות לקחת משהו ושהוא ביקש מהקצין לצלצל אליי להגיד שהכל בסדר״.
לבסוף, נאור יוצא מעזה ומצלצל אליה לומר שהם בשטח כינוס בקיבוץ בארי. היא מבקשת לבוא והוא משיב שאסור לה להגיע. ״אבל אני שומעת על הקול שלו שהוא זקוק לי״ נזכרת עתה, ״אמרתי לבעלי שזה לא מעניין אותי, גם אם ייפול עליי טיל וזה יהיה הדבר האחרון שאעשה אני נוסעת לראות את הבן שלי. כשהגענו, היו שם אלפי חיילים והם כולם נראו לי אותו דבר. עייפים, צבועים, מלוכלכים. אני מחפשת את הבן שלי ואני רואה אותו, מסתכלת עליו. אני אומרת לעצמי שאני יודעת שזה הבן שלי אבל, זה לא הבן שלי. הוא היה איתנו, אבל במבט שלו הוא היה במקום אחר לגמרי. אני שואלת אותו אם הכל בסדר והוא אומר לי שכן, הבנתי שמשהו עובר עליו אבל שזה לא הזמן לדבר״.
שבועיים עברו ונאור חזר הביתה. אז, ההתמודדות האמיתית החלה. ״אחרי המלחמה נאור שנא את הצבא. הוא רק חיכה לרגע שהוא ישתחרר״. עם שחרורו, החליט נאור לנסוע להודו לבדו, אמו הופתעה לשמוע שדווקא הוא, שיש לו כל כך הרבה חברים, מחליט להיות לבד. היא הבינה כשאמר לה ״אמא אני רוצה למצוא את השקט שלי״.
״הודו עשתה לו טוב״ מתארת עדנה, ״הוא חזר מפוקס, עם מטרות, נרשם ישר לאוניברסיטה, שכר דירה״.
״כל המראות חזרו אליי״
כשכבר נדמה היה להם כי הכל מאחוריהם, מצא נאור את עצמו בלב פיגוע בתחנה מרכזית בבאר שבע, כשחזר הביתה והסתגר בחדרו התוודה בפני אימו כי כל המראות מהמלחמה שבו אליו ברגע הזה. זמן לא רב לאחר מכן, כשיצא למילואים חווה חוויה דומה. הוא הגיע לבסיס, ניתנו לו מדים ונשק והוא התפרק. לא הסכים לאחוז בנשק.
״זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לו 'נאור, אני חושבת שאתה חווה פוסט טראומה' והוא השיב לי 'כן, כנראה שזה מה שזה'״, מספרת עדנה, ״שאלתי אותו ׳ביקשת להשתחרר?׳ והוא סיפר לי שהביאו מישהו לדבר איתו ושהם דיברו במשך שלוש שעות, שהוא לא רצה להשתחרר אלא ביקש לעבור לחמ״ל במקום ולהיות בלי נשק ואישרו לו״.
עדנה נראית חזקה, מלאת אנרגיות ושמחת חיים. קולה לא מסגיר לרגע את הקשיים. היא מדגישה בפניי כי נאור בסדר גמור עכשיו, אבל שאין לדעת מה יקרה בעתיד. כשאני שואלת אותה מתי הבינה כי גם לטראומה שלה יש מקום, היא משיבה שזה קרה רק כשעמותת "רסיסים" פנתה אליה.
״עד אז לא סיפרתי את הסיפור. גם לא לעצמי. אני הבנתי שעברתי חוויה קשה אבל לא שיתפתי את הילדים כי לא רציתי לצער אותם. אני הבנתי כמה החוויה שלי הייתה טראומטית רק כשפתחתי אותה. נכון, לא השתתפתי במלחמה אבל יש לי חלק בשיח על זה. אני בטוחה שהרבה אמהות שישמעו את הסיפור שלי יגידו ׳גם לי זה קרה׳, והן מעולם לא דיברו על זה. כי אנחנו האמהות תמיד מנסות לגונן על כולם ולהיראות שאנחנו חזקות, אבל מישהו צריך לחזק גם אותנו.
עמותת רסיסים הוקמה בשנת 2014 (כשברקע מלחמת לבנון השנייה), במטרה להרחיב את השיח סביב חוויות לחימה והלם קרב. מדי שנה, עורכת העמותה טקסים אותם היא מגדירה ״לנופלים ולחיים״, שמתקיימים בנקודות שונות בארץ. במהלך הטקסים עולים דוברים ודוברות לספר על חוויותיהם. השנה, תעלה עדנה לראשונה על במה ותספר לקהל בבאר שבע על שעבר עליה בקיץ של 2014.
"לטראומה שלי לא היה מקום"
״נשים מרגישות מחויבות. לשאת בנטל, להישאר״, מתארת ד״ר חימי, מנהלת היחידה הקלינית בנט"ל, ״הרבה פעמים נדרש להן זמן להרשות לעצמן להתפנות להתמודדות שלהן, מתוך המחויבות למשפחה או לקשר עם בן הזוג. ״לוקח להן זמן״ להבין שגם הן סובלות מפוסט טראומה. שכיח מאד שהן יחברו את זה לעייפות או תחלואה פיסית, אבל ברור שצריך לתת גם להן את הכתובת המקצועית לבירור ולבדיקה מה נכון להן״.
נראה כי אור, ענת ועדנה חולקות חוויה רגשית דומה. רק לאחר שנים הן הבינו שגם להן מותר לכאוב, לדבר, לשתף. ״הייתי כל הזמן עסוקה בטראומה שלו ולטראומה שלי לא היה מקום״, מתארת ענת, ״היא הודחקה במשך שנים. אני חושבת שזאת אחת החוויות הכי קשות בזוגיות שמתמודדת עם פוסט טראומה; יש בזה משהו מאד בודד. הם לעולם לא יוכלו לתפוס עד הסוף את מידת הכאב שהם מסבים. ההבנה הכי קשה שלי היא שהקשר שלנו לעולם לא ייתן לי מענה״.
״תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות קצת אמא שלו. כמו שהוא ניסה שהכל יהיה מושלם עבורי, אני ניסיתי שהכל יהיה מושלם עבורו״, מוסיפה אור. ועדנה מדגישה כי ״כל מה שעשיתי מאז היה לתמוך בו ולחזק אותו״.
נדמה כי דווקא ביום הזיכרון, ביום בו כולנו מרכינים ראש, עוצרים לרגע, זוכרים ונזכרים, ראוי לדבר על אותם גברים ונשים שמתמודדים עם זכרונם בכל יום בשנה.
אני נזכרת שוב בשיחתי עם ענת גלעד ונותנת לה לסכם עבורנו את הכתבה, ״יש כל כך הרבה אנשים פצועים וצריך להפסיק לומר את זה בהיחבא או בפה סגור. יש פוסט טראומה על רקע צבאי ויש על רקעים אחרים וצריך לדבר על זה. כל בית מתמודד עם האתגר שלו. וזה הסיפור שלנו והוא לא סיפור יוצא דופן או חריג, אבל זה הסיפור שלנו״.
תגובה אחת
היי, שמי "תמימה עדי" אני מקריית גת. התחתנתי 7 שנים עם רובן. הדברים התחילו להיות מכוערים והיו לנו מריבות וויכוחים כמעט בכל פעם. זה החמיר בזמן שהוא הגיש בקשה לגירושין … ניסיתי בכל כוחי לגרום לו לשנות את דעתו ולהישאר איתי אבל כל המאמץ היה חסר תועלת. התחננתי וניסיתי הכל אבל עדיין, שום דבר לא עבד. פריצת הדרך הגיעה כשמישהו הכיר לי את הכישוף הנפלא והחזק הזה איגבינוביה שעזר לי בסופו של דבר … מעולם לא הייתי אוהד של דברים כאלה, אלא פשוט החלטתי לנסות בחוסר רצון כי הייתי מיואש ולא הייתה לי ברירה. .. הוא עשה תפילות מיוחדות והשתמש בשורשים ובעשבים … תוך יומיים רובם התקשרו אלי והתחרטו על כל הטראומה הרגשית שהוא גרם לי, הוא חזר הביתה ואנחנו ממשיכים לחיות באושר. איזה נס נפלא עשה לי ולמשפחתי ד"ר איגינוביה. הצגתי אותו בפני הרבה זוגות עם בעיות ברחבי העולם והיו להם חדשות טובות … אני מאמין מאוד שמישהו שם זקוק לעזרתו. לקבלת עזרה דחופה מכל סוג שהוא, צרו קשר עם ד"ר איגבינוביה דרך WhatsApp: +12162022709 או Gmail doctorigbinovia93 @ gmail.com לא רק לוותר על מישהו שאתה אוהב