הכל כלכלה

תחקיר: אבקילש קולץ', יעל לניר | עריכה: נועה בורשטיין חדד | גרפיקה: גילי רומן

את עולם התקשורת אני מכירה מילדות ומכירה אותו היטב. אמא שלי, רונית בואנוס, הייתה במשך שנים מפיקה בקול ישראל, רשת ב׳. אני זוכרת את האולפנים ברחוב לאונרדו דה וינצ׳י בתל אביב לפרטי פרטים, אפילו את ריח הקפיטריה. אני זוכרת שהייתי יורדת לאולפן וממש מול הדלת ישבה אמי, מנצחת על שידור רדיו שלם, כמו היה שיחת טלפון שגרתית.

לאחר שנים ביומן החדשותי, עברה אמי ליומן הכלכלי, להפקת התכנית ״צבע הכסף״. שם לראשונה נחשפתי לאייטמים הנוגעים במדדי הבורסה ובשוק ההון. נחשפתי למונחים שטרם הכרתי, לתשוקה שלא ידעתי שניתן לחוש למשמע מספרים. לאווירת הדחיפות ותחושת החשיבות שנבעה מהכוח הגדול של האנושות – ממון.

הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות שלנו על נשים בתקשורת החלה בשיחת טלפון. נציגה מטעם ״גלובס״ צלצלה על מנת לומר לנו שהכתבה הראשונה שפרסמנו לא הוגנת: לא בדקנו את מצבן של נשים בעיתונות הכלכלית והרי לא ניתן להתעלם מהשינוי שעברה בשנים האחרונות, עם הפיכתה של אישה, לראשונה, לבעלים הרשמיים של עיתון (אלונה בר-און, גלובס) ועם מינויין של שלוש עורכות ראשיות לשלושת עיתוני הכלכלה הגדולים: כלכליסט (גלית חמי), גלובס (נעמה סיקולר) ודה מרקר (סיון קלינגבייל). לו היינו מכניסות את הנתונים הללו, נאמר לנו, התמונה הייתה נראית אחרת לחלוטין.

ואכן, נראה שהמצב בעיתונות הכלכלית מצדיק בחינה עמוקה של הנושא: לא רק שבעיתונות הכלכלית עצמה, מספר הנשים מאוזן יחסית למספר הגברים ולא רק שאת שלושת העיתונים הכלכליים הגדולים מנווטות עורכות נשים, אלא שנשים גם חולשות על מדורי הכלכלה והצרכנות בעיתונות הכללית ופרשניות כלכליות דוגמת צליל אברהם, קרן מרציאנו, עמליה דואק, נגה ניר נאמן ועוד רבות וטובות, מקבלות את הכבוד הראוי להן על מסך הטלוויזיה ומעל דפי העיתון.

נתוני הלמ״ס הנוגעים למי שדיווחו על עצמם כמועסקים בתחום התקשורת מאז 2012 ועד היום, מראים כי הפער בין גברים ונשים בתחום נותר בעינו, כאשר נשים מהוות בערך שליש מהמועסקות בעולם התקשורת וגברים שני שליש. המידע הנ״ל מעוות קלות שכן עולם התקשורת רחב מעולם העיתונות אולם גם מחקרים נוספים בתחום (למשל, מחקר מ2015 של ד״ר עינת לחובר ודפנה למיש), מצביעים על כך שהעלייה המשמעותית באחוז הנשים העיתונאיות שהתרחשה עד שנות האלפיים, פסקה בעשורים האחרונים והיום, נשים מהוות בין 30-40 אחוז מהעיתונאים.

התחקיר בו החלה סדרת הכתבות הזו הראה לנו בבירור לא רק את אי השוויון המספרי הגורף, אלא בעיקר את העובדה שבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות ברוב מערכות התקשורת והעיתונים בארץ הם גברים. אולם, מסתבר שדווקא בעיתונות הכלכלית, זירה שעל פי כל הסטריאוטיפים אמורה הייתה להיות נשלטת בידי גברים, ושעל פי מחקרן של לחובר ולמיש משנת 2015, אכן עד לא מזמן נשלטה על ידם, ישנו מספר מרשים של נשים ובהתאמה, עיסוק רחב יותר במגוון נושאים שקשורים בצורה עקיפה לכלכלה.

בכתבה השניה בסדרה הראינו כיצד כניסתן של נשים לתחום התקשורת וכן, כניסתו של השיח הפמיניסטי, שינה את הטרמינולוגיה והמסגור של כתבות בנושאי אלימות מגדרית ובכתבה השלישית עלה החשש מ"גטו נשי" – כמו עיתוני הנשים שעסקו שנים רבות בנושאים נשיים כהגדרה צרה ובשנים האחרונות, גם כן עם עליית קרנו של השיח הפמיניסטי וחדירתו למיינסטרים, הרחיבו את השיחה שלהם. בכתבה זו ננסה להבין את הקשר בין ריבוי הנשים בעיתונות הכלכלית – לעיסוק בנושאים רחבים יותר מכלכלה גרידא.

מחקרן של לחובר ולמיש מ-2015 מצא כי ישנו בידול מיני אופקי בעיתונות המודפסת במסגרתו ״נשים מרוכזות בתחומי סיקור המזוהים באופן מסורתי עם המרחב הפרטי, כדוגמת חינוך ובריאות, וגברים מרוכזים בתחומי סיקור המזוהים עם המרחב הציבורי, כדוגמת כלכלה ובטחון״. זאת לצד הבידול המיני האנכי, במסגרתו כפי שציינו, ישנן פחות נשים במעלה הפירמידה.

הנוכחות הנשית המרשימה בכל שלושת העיתונים הכלכליים בישראל ובעיקר בתפקידי עריכה בכירים היא אם כך תופעה יוצאת דופן שנראה שמשנה את חוקי המשחק. נשים הצליחו לטפס לראש הפירמידה ולסקר תחום יוקרתי שמשויך למרחב החיצוני. האם המהפכה תגיע מהעיתונות הכלכלית?

פארלי שחר, עיתונאית ופעילה חברתית, הייתה העורכת הכלכלית הראשונה בישראל. היא נכנסה לתפקידה בתור העורכת של היומן הכלכלי של קול ישראל, ״צבע הכסף״, בתחילת שנות ה-2000. תקופתה של שחר אופיינה בסיקור נושאים מגוונים שחרגו מהתוכן המקובל והתמקדו בתחומים אזרחיים: ילדים, נשים, קשישים ומבקשי מקלט. אלה היו ארבעה נושאים שהפכו במידה מסוימת את יומן "צבע הכסף" ככזה הנוטה לכיוונים של רווחה.

לימים, החיבור שהובילה שחר יתבהר לגופי תקשורת נוספים, בעיקר בעיתונות הכלכלית. ״עד לפני עשרים שנה, היה נורא חשוב לציין את מדדי הבורסה,״ מספרת שחר, ״אבל השינוי שחל בתקשורת, המיידיות של קבלת המידע והרשתות החברתיות גרמו לכך שהמידע הזה כבר לא הכרחי. עתה, ההכרח הוא להביא נושאים שקשורים לכלכלה אבל לא באים לידי ביטוי ברשתות החברתיות.״ 

בדו״ח שנערך עבור כנס אלי הורוביץ לכלכלה בשנת 2012, ציין ד״ר רועי דוידזון כי העיתונות הכלכלית בישראל בולטת ומפותחת בהשוואה לגודל האוכלוסיה ולמדינות אחרות. סוגיות כלכליות תמיד זכו למקום נכבד בשיח הציבורי, מקום שרק התעצם מאז המחאה החברתית של 2011. בדו״ח נטען כי הסיקור הכלכלי בישראל עודנו בעייתי, בעיקר בכך שהוא מתמקד בדיווח על שינויים מתמידים בבורסה ועל תופעות כלכליות בנות חלוף ולא על שינויים ארוכי טווח וכיצד ניתן להניע אותם. אולם נראה כי ההשקפה של מי שעומדות כיום בראש העיתונים הכלכליים שונה מהותית מהתפיסה הזו.

בשנת 2016 כתבה צליל אברהם, כתבת ומגישה ב׳כאן דיגיטל׳ ומיוצאי ׳חיות כיס׳, את סדרת הכתבות "הסיפור האמיתי על דור ה-Y" שחיברה בין תפיסות חברתיות על דור מפונק ואנוכי לבין המהפכות הכלכליות והחברתיות הגדולות שהתרחשו בישראל ובעולם. לתפיסתה של צליל, השינוי בחלוקה המגדרית במערכות העיתונים הכלכליים קשור בתהליך הדורי שהתרחש בשנים האחרונות. כשמחברים לכך את מחאת 2011 – שהפכה לאירוע חדשותי מרכזי במשך שבועות רבים, הובילה למחאות נוספות ודחקה בסופו של דבר לשולי החדשות את הנושאים הביטחוניים, אי אפשר כבר להכחיש: כלכלה היא נושא חדשותי.

אך מערכת לחוד וקהל לחוד. שכן דווקא אל מול צרכני החדשות, "ההתקבלות המגדרית מורגשת חזק״, כפי שמתארת אברהם. ״מתגובות בפייסבוק למשל, אני יכולה להבחין שמה שגבר אומר בעולם הכלכלה נתפס כאמין יותר מאשר מה שאישה אומרת, ברמה ששואלים אותי אם כותבים לי את הטקסטים ואני רק מגישה". 

נעמה סיקולר, עורכת גלובס מציגה תפיסה דומה בהתנהלות הנוכחית של העיתון: ״לתפיסתי אין שום דבר שהוא לא כלכלי״, קובעת סיקולר, ״לדוגמא, האלימות במגזר הערבי, עלינו לחשוב כמה זה מעכב את הפיתוח הכלכלי שלה. הרי אלימות מגיעה עם הון שחור, מעוררת פחד ומונעת מאנשים לעשות עסקים – וזה פוגע כלכלית. יש כמובן גם אלימות כלכלית נגד נשים שעוברות דיכוי כלכלי במשך שנים. זה נושא כלכלי, לא רק חברתי.״ 

סיון קלינגבייל, עורכת TheMarker מפקפקת בכלל בחלוקה הקיימת בין עיתונות כלכלית לעיתונות כללית: "מדובר בעיתונים ואתרים שחלקם גדולים יותר מבחינת היקף הגולשים והקוראים מחלק מכלי התקשורת הכללית". לדבריה גם ההשפעה של העיתונות הכלכלית על קביעת מדיניות היא נרחבת, ״דוגמא לכך היא ש- TheMarker הוביל את המחאה החברתית של 2011. עוד קודם למחאה, גיא רולניק, מייסד TheMarker והעורך הראשי של העיתון דאז, הכניס את השיח על הריכוזיות והבעיות המבניות בחברה ובכלכלה בישראל". קלינגבייל מדגישה שלא רק בTheMarker עסקו אז בנושאים אלו, "כתבות על מחיר הקוטג׳ הופיעו אצלנו ובגלובס. העיתונות הכלכלית נתנה רוח גבית למחאה החברתית. אז גם הליכוד האשים את העיתונים על כך שהם מלבים את המחאות״.

נראה אם כן, שעורכות העיתונים הכלכליים הביאו איתן תפיסה חדשה, שמערערת על החלוקה הקלאסית בין המרחב הביתי לציבורי, בין החדשות לכלכלה ובין הכלכלה – לחיים עצמם.

נראה ששינוי משמעותי מתרחש בעשורים האחרונים. העיתונים הכלכליים עולים בתפוצתם ובמקביל, משנים את אופי הסיקור שלהם. השינוי הזה פותח את הדלת לעיתונאים חדשים – שבעבר הוגבלו לתחומי סיקור "נשיים", כמו רווחה. עם ההתרחבות של ההשפעה ושל החשיבות של העיתונים הכלכליים עולה שאלה נוספת – למי הם מחוייבים?

בדו״ח כנס אלי הורוביץ מ-2012, כותב אורן פרסיקו, כי למרות שעל פניו ישנם שינויים בתפיסה הכלכלית בין שלושת העיתונים הכלכליים, יש להם מכנה משותף ברור והוא קהל הקוראים שלהם שמורכב ברובו מחמשת העשירונים העליונים במשק. גם דה מרקר שנתפס כמוביל משמעותי של המחאה, לטענתו של פרסיקו, הוביל את המדיניות של אחרי המחאה בצורה מאוד ספציפית ובחר להתמקד במסע נגד ריכוזיות ההון בישראל, למען תחרותיות במשק ונגד וועדי העובדים במקום להיאבק בעד העלאת שכר המינימום, למשל, וכך למעשה לקח את המחאה לכיוון מסויים מאוד.

לצד השינוי בצורת הסיקור ובאופיו, שמאפיין את העיתונים הכלכליים ושניתן לייחסו להנהגה הנשית שלהם, או לתמורות כלכליות רחבות יותר, כתלות ברמת האופטימיות או הפסימיות של הקוראת ועמדתה הפוליטית, השינוי מאחורי הקלעים ברור יותר.

בשנת 2017 נרכש עיתון גלובס  על ידי אלונה בר און וענת אגמון מכונסי הנכסים של אליעזר פישמן במסגרת מאבק משפטי.  נעמה סיקולר, עורכת העיתון שנמצאת כבר שנים בזירת התקשורת הכלכלית, מסבירה כי ״כנשות עסקים, היה ברור לאלונה בר און ולענת אגמון ששוויון מגדרי חייב להיעשות בכל המימדים: הניהוליים והעיתונאים וכך היה. לתפקיד העורכת הראשית גוייסתי אני וכך גלובס היום הוא העיתון הכלכלי היחיד שבו גם הבעלות וגם העריכה בידיים נשיות״.

ואכן, תוך שנתיים מכניסתן לתפקיד, הוגדל הייצוג הנשי בכל המעגלים: אחוז הנשים בדירקטוריון עלה מ-27% ל-43%, שכר הנשים המנהלות הבכירות עלה ו-50% מתוך עשר מקבלי השכר הגבוה בארגון הן נשים. אחוז הנשים בהנהלה הבכירה עלה מ-37% ל-73%, בוועידות גלובס הוכפלה נוכחותן של הנשים, גם בטורי הדעה עולה בעקביות מספר הכותבות.

״נושא הנשים מובנה, מסודר ועקבי מאוד אצלנו.״ אומרת סיקולר, ״התפקיד שלנו הוא לא רק לשים מראה, אלא גם להגיד מה מעוות בה. יש לנו קוד אתי ונהלים שלפיו אנו עובדות, פעם בשנה אנחנו מפרסמות דוח אמון, שמפורט בו מה נעשה בצורה טובה ואיפה טעינו. כל מה שאנחנו עושות- אנחנו עושות כי זו המשמרת שלנו אבל כי זה גם נכון כלכלית ויש מחקרים שמוכיחים את הטענה הזאת. אותם מחקרים מראים כיצד ניהול מגוון ושיתוף נשים במקום בולט ונוכח, ייצוג אמיתי של נשים בהנהלות ובדירקטוריונים מביא לביצועים טובים יותר ולהצלחה רבה יותר. נשים מביאות סוג אחר של סט כישורים. כל דבר שהן עושות חייב להיות מסוגל להצדיק את עצמו. הסיסמא שלנו היא ׳לפתוח את המועדון׳. לאורך שנים המועדון הכלכלי היה מאוד גברי מבוגר ומאד לבן, ביכולתנו לשנות את המציאות הזאת״.

גלית חמי, עורכת כלכליסט, נכנסה לתחום הסיקור הכלכלי ב-1994: ״אני מתייחסת לעצמי כחלק מדור אבוד, בכך שניסיתי להתאים את עצמי לסביבה הגברית״, היא מתארת, ״כשהפכתי לאמא חששתי שזה יקשה עליי להמשיך לנהל את הקריירה שלי כמו שאני רוצה. בעיניי, הקונפליקט הזה עדיין קיים. הרי עדיין מתייחסים לאישה כמנהלת העיקרית של הבית. אצלנו בעיתון, כל אישה שחוזרת מחופשת לידה, יושבים איתה עוד לפני חזרתה ובודקים איך היא מסתדרת, איזו עזרה יש לה ובאיזו תבנית היא תוכל לעבוד. בונים תכנית עבודה שבועית, בונים את המארג של עבודה ומשפחה. ועדיין זה קשה ולפעמים נשים נפלטות או מאטות את קצב ההתקדמות שלהן״.

היא ממשיכה ומדברת באומץ על האתגרים העמוקים שעומדים בפני נשים בעולם הכלכלה, העסקים והעבודה: ״נשים נכנסות לעסקים ולעיתונות הכלכלית אך הן לא שינו את הכללים, אלא שיחקו במשחק של הגברים. הדור החדש של נשים בכלכלה כבר כן משנות את החוקים; בהקשר של קוד לבוש, התנהגות ואיזון בין בית-עבודה. בהתחלה היה אימוץ קודים גבריים אבל בשנים האחרונות משהו השתחרר. פמיניזם הוא אחת התנועות עם יחסי הציבור הכי גרועים שיש כי במשך שנים לא מעט נשים ניסו להתנער מהסטריאוטיפ הזה. למשל, כשזהבית כהן, מנכ"לית "אייפקס", רכשה את "פסגות" היא אמרה שחצי שנה היא לא ראתה את הבן שלה. זו בעיני אמירה אנטי פמיניסטית שבאה לומר ׳אני כמו הגברים׳ וזה להתאים את עצמנו. המשפחה היא עדיין משקולת שמושכת את הנשים אחורה וזה לא צריך להיות ככה. אצלי, כשעובדים גברים נשארים עם ילדים חולים בבית זה סימן שאנחנו בדרך לשינוי, כי משפחה צריכה להיות משהו שמניחים על השולחן ולא מתעלמים ממנו או מהצרכים שהוא תובע מאיתנו״.  

חמי מזכירה גם את אן מרי סלוטר – בכירה בממשל אובמה, שעזבה את עבודתה לטובת האמהות, ופרסמה מאמר ששואל: למה נשים (עדיין) לא יכולות לפתח קריירה ולהיות אמהות. ממסקנות המאמר עולה כי מי שכן אולי מצליחה לעשות זאת, סביר שהיא מאד עשירה, אינה שכירה או לחילופין לא פחות מגיבורת על. כשחמי מנסה להבין כיצד להציע פתרון לשאלותיה של אן מרי סלוטר היא מציינת כי ״יש שינויי חקיקה לטובת נשים אך זה לא מספיק. שוק העבודה לא מכיר בעובדה שנשים מנהלות את משק הבית ושהן מרוויחות פחות. כך שלרוב הן אלה שיוותרו. נדרשים כאן שינויים חברתיים ונדרשת כאן שיטת ניהול חדשה. אם נשים היו קובעות את שעות העבודה אז כולנו היינו מתחילים לעבוד ב-8:00 בבוקר, מסיימים בצהריים וממשיכים בערב. מחליטים שלא יוצאים לשעה לאנץ׳. כך אנחנו לוקחות את הפמיניזם והופכות אותו לפרקטיקה״.

״העיתונות הכלכלית היא חוד החנית של העיתונות בארץ. המהלך שמתחולל פה הוא לא מקרה של תיאוריית מצוק הזכוכית שמתארת את כניסתן של נשים לתחומים נחלשים שגברים כבר לא מבקשים ליישם אותם. בעיתונות הכלכלית זה ממש לא ככה". אומרת סיון קלינגבייל, עורכת דה-מרקר. "אני פמיניסטית, אבל אין לי אג'נדה פמיניסטית. אתחיל מלומר שלא התקדמתי בגלל המגדר שלי ולא נמנעו ממני דברים בגלל המגדר. אבל לתפיסתי העולם מתחלק לשני סוגים: לאילו המאמינים שלנשים מגיעות שוויון זכויות מלא ולסקסיסטים". הנושא הפמיניסטי הוא לא איך מקדמים נשים אלא איך לנשים וגברים ברור שלעורך אין רגישות למגדר משני הצדדים. איך נותנים קול לסיפורים שמעסיקים א.נשים ומציפים קולות מכל המגדרים והמגזרים. רק אדגיש שב- TheMarker לא היו צריכים אותי בשביל זה. העורכת הראשונה של עיתון TheMarker הייתה מירב ארלוזורוב ובצוות העורכים יש 5 נשים ו-5 גברים. אלו דברים שקיימים בשטח שנים״.

חנה זמר, עורכת דבר המיתולוגית שהוזכרה על ידי רבות מהעיתונאיות שכתבו לפרויקט, הייתה האישה הראשונה לעמוד בראש ארגון חדשות בשפה העברית בישראל. נראה שהיום בו עיתונות לא תהיה מחולקת מגדרית עוד רחוק, לפחות כמו מרחק השנים בינה לבין אלונה בר און, העומדת בראש "גלובס", האישה השניה בסך הכל בתפקיד זה בעיתונות הישראלית.

אך גם אם מחר בבוקר נתעורר לעולם תקשורת שוויוני, לפחות כמו זה שניכר מהתקשורת הכלכלית, עלינו לזכור ש"האישה היחידה באולפן" היא קצה הקרחון של השינוי הדרוש כדי להפוך את התקשורת הישראלית, באמת, לתקשורת שמנוהלת בצורה שוויונית וחשוב מכך – נותנת ביטוי שוויוני למגוון קולות.