נשים פריווילגיות ואופנה ברת קיימא: תמונה ראשית

"מתלבשת טוב": האם אופנה בת קיימא היא רק לנשים פריווילגיות?

אחת הטענות המושמעות ביותר כנגד אופנה בת קיימא היא שרק נשים פריווילגיות יכולות להרשות לעצמן לקנות אותה. מיטל פלג מזרחי חושבת אחרת ומספרת לנו מדוע הפריווילגיה האמיתית היא דווקא הקנייה ב"זארה" ולא ההתנגדות לה.
Reading Time: 3 minutes

מאת: מיטל פלג מזרחי

אחת הטענות המושמעות ביותר כנגד העיסוק שלי באופנה בת קיימא היא שמדובר בתחום מאוד פריווילגי, או בצורה מדויקת יותר שרק נשים פריווילגיות יכולות לקנות אופנה בת קיימא.

בחמש השנים שאני מרצה וכותבת על אופנה בת קיימא הספקתי לשמוע את כל הטענות האפשריות: "לאם חד הורית משדרות אין זמן לחפש בגדים בחנויות יד שניה", "אם היית במידה 46 היית אומרת תודה על כל חולצה שעולה עליך מבלי לחפש כמה מים נדרשו לייצר אותה" ","אין לך משהו חשוב להתעסק בו?" ובכלל "למי יש כסף לכל האופנה הירוקה הזאת ומה פתאום להוציא 300 שקל על חולצה?".

פעם האמירות האלו היו מכעיסות אותי מאוד, ואז הבנתי שאני כועסת כי נעלבתי. אני פריווילגית? איך אפשר להגיד את זה עלי? לא הגעתי מרקע פריווילגי, רחוק מזה. אני אישה, מזרחית, דור ראשון להשכלה שפועלת במרחבים גבריים ולבנים, שלא מאוד מתרשמים מהאקטיביזם של ומתרשמים אפילו עוד פחות מהעיסוק שלי באופנה. למעשה הטור הזה נכתב בין משמרות בשתי העבודות שאני מג'נגלת, עם הפעוטה שלי על הברכיים, שחולה כבר שבוע ולא בגן, אחרי לילה בלי שינה כי את הדוקטורט אני כותבת בלילה, בקיצור פריווילגית אני לא.

ובכל זאת, עם השנים והטענות הבלתי פוסקות, הבנתי שהן לא מכוונות נגדי וחשוב מזה שאלו אמירות שדורשות מענה עמוק. לא נכון להתעלם מטענה שעולה כל כך הרבה, מה גם שלרוב מדובר בטענות שעולות מחוסר ידע.  גם אני הייתי שם, עד לפני חמש שנים טעיתי לחשוב שקיימות היא עיסוק לאנשים עם חוסר מלנין ועודף זמן פנוי. זו הייתה טעות גדולה, בהרבה יותר ממובן אחד, והיום אני כאן בשביל לתקן את הטעות שלי.

מדוע הפריווילגיה האמתית היא לקנות בזארה ולא ההתנגדות לה?

ראשית, הטענה שעיסוק באופנה בת קיימא היא פריווילגיה בעייתית מיסודה. זה נכון שבפריפריה יש הרבה פחות מעצבים עצמאים והרבה יותר סניפי Big  עם זארה וקסטרו. אבל צריך לזכור שמאחורי כל האופנה המהירה הזאת, יש הרבה מאוד ניצול, לרוב של נשים עניות מאוד, במדינות עולם שלישי. על פי דו"ח העבדות המודרנית, תעשיית האופנה מעסיקה כיום 40 מיליון עובדים ברחבי העולם בתנאי עבדות קשים, 70% מהם הן נשים ו20% הם ילדים מתחת לגיל 12.

כל אותם נשים וילדים שמייצרים לנו את הבגדים בתתי תנאים עתידים לסבול ממחלות ייחודיות לעובדי תעשיית הטקסטיל, הנגרמות מקרבה מתמשכת ל8,000 הכימיקלים הרעליים שבבגדים ונמצאים בסיכון גבוהה להיפצע או להיהרג בתאונת עבודה, אחת משלוש התאונות הקטלניות שמתרחשות במפעלי טקסטיל בחודש ממוצע. אגב, הניצול בתעשיית האופנה לא מתרחש רק במזרח, רחוק מזה. גם בארה"ב תעשיית האופנה תלויה בעובדים בשכר מינימום שלא עודכן מעל לעשור ומוערך כמספיק למחצית משכר מחייה. גם במקרה הזה מרבית העובדות הן נשים. אם כן, על רקע כל זה חשוב שנזכור שקניית אופנה מהירה היא פריווילגיה של עולם ראשון ולא אלטרנטיבה למי שאינה פריווילגיית מספיק לרכוש אופנה איטית. במילים אחרות הפריווילגיה האמתית היא לקנות בזארה ולא ההתנגדות לה.

לגבי מידות, המאבק שלי למען תעשיית אופנה הוגנת לחלוטין כולל בתוכו את המאבק באידיאל היופי המעוות שהתעשייה מייצרת. 79.9% מהדוגמניות בתעשיית האופנה הן נשים לבנות, גבוהות, חלקות ורזות מאוד, כאשר גם ה20% הנותרות הן לרוב שלוש מתוך הארבע. זה משאיר בחוץ את כל מי שהיא לא ומייצר אידיאל יופי דכאני. מילים רבות מספור נכתבו על הסוגיה וקטונתי מלהוסיף, אז אסתפק שלהבהיר בקול רם וצלול שזה גם המאבק שלי. כמו שאין קיימות מבלי להתייחס להיבטים החברתיים של סביבה, לא תתכן אופנה בת קיימא שאינה מכניסה לשורותיה א.נשים בכל מגווני הגוף האפשריים.

ולבסוף חשוב לזכור שהפחתת צריכה זה לכולן, לקנות פחות תמיד תהיה הפעולה הירוקה ביותר, המשתלמת כלכלית וזאת שמתאימה לכל המידות. האג'נדות אינן סותרות אלא מצטלבות. האם זה קל יותר כשאת פריווילגית? כן ברור, כמו כל דבר בחיים. האם זאת סיבה להימנע מהמאבק הזה, Hell No.

חשוב לי להבהיר אני מודעת לפריווילגיות שלי. בניגוד לכל אותן פועלות שעל החיים שלהן אני נלחמת, זכיתי להגיע להשכלה שאפשרה לי ללמוד עליהן. את המשמעות של צריכה עודפת  ובזבוז אלפי שקלים על בגדים שלא אלבש לעולם, חוויתי קודם כל בשרי, מכרטיס האשראי שלי ולמרות שבגיל 14 כבר עבדתי כקופאית בסופר, כילדה מעולם לא פחדתי שאם לא אעבוד לא יהיה לי מה לאכול.

אבל ,וזה אבל גדול, במציאות בה אם כל החברות האופנה יפסיקו לייצר בגדים מחר בבוקר, יש מספיק בגדים בעולם לעוד 50 שנה קדימה ומעל ל70% מ"תרומות" הבגדים שמתקבלות בחנויות יד שנייה נטמנות באפריקה, שמה הן יוצרות בעיה סביבתית אדירה, שעיקרה זיהום מי תהום. מי שטוענת שיש עוני מלבושי בישראל, כלומר אנשים שאין להם בגדים ראויים ללבוש, היא לכל הפחות דמגוגית.

ובכלל מה התפקיד של בעלי פריווילגיות במאבקים? בעיני התפקיד שלנו הוא להשמיע את הקול של אלו שאינם יכולים, כל עוד אינם יכולים ובמקביל להילחם על מנת שיוכלו. דווקא בגלל הפריווילגיות שלנו חלה עלינו החובה להילחם עבור אלו שאינן ברות מזל כמונו, עבור הנשים שמאחורי הבגדים שלנו.

לטורים נוספים של "מתלבשת טוב" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: StockSnap מאתר Pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: