ברחבת היכל שלמה בירושלים הצטופפו אנשי השמאל המאמינים. לא הכרתי אף אחד אך האווירה והפרצופים הזכירו לי בית וזה מילא אותי חשש ותקווה בו זמנית. נשים עם כיסויי ראש, חלקן חובשות פאות. אנשים חובשי כיפות ואפילו שטריימלים וחליפות שחורות. אני בתוכם עוד מאמינה? רציתי להיות איתם. להישען על המקורות היהודים שהם צור מחצבתי. מקורות שניתן לשאוף מהם ערכים של חמלה, התבוננות פנימית, אחריות ואהבת הזולת. מאות אנשים, בספק ייאוש ספק תקווה, משמשים בערבוביה, התאספו כדי לשמוע ולברר את תקוות היהדות לחיים שאחרי המלחמה.

הדובר הראשון בכנס היה פרופ' דניאל אפשטיין שדיבר על אחריות ועל כך שמשמעותו של העם הנבחר הוא לאחריות כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. מידה של צניעות והתבוננות. ראיית הזולת. ראיית הזולת באמת ואת סבלו. אפשטיין ביקש לא להתעלם ולהיות מרותקים לעצמנו ברגשי נקמה. יש להסתכל סביב על מחוללי ההרס ולומר די! הכל מתחיל ונגמר באחריות כי זו הדת היהודית. הוא הביא גם את דבריה המדהימים של ניצולת השואה אתי הולסום:

"אנחנו נבחנים באשר לערכינו האנושיים האחרונים. אנחנו בפרשת קו המים ואיננו מסוגלים לבטא ולהתייחס בראש ובראשונה לאנושיות שלנו. אז האם נכשלנו במבחן? עוד היא אמרה: ״כל שביב של שנאה שיתווסף לעולם הזה יהפוך אותו למדברי יותר משהוא כבר". רק באהבה וחמלה ננצח וזה לא קלישאה או סיסמא, אלא הפעלת הרגש האנושי הראשוני. פקיחת עיניים, דרישה ובקשה מנבחרי ונבחרות הציבור שלנו, לשים את סוגיית החיים בראש מעיניהם.

פרופ' אפשטיין, עם השיער הלבן, הכיפה הגדולה, שפיפות הגו והלבוש שחור הלבן, נראה כמו אבא שלי. הלוואי שאזכה לשמוע את אבא שלי אומר דברים דומים לאלה שאמר. הוא סיכם את דבריו המאלפים ואמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם והחוכמה היא לראות בכל אחד אדם ומה אנושיות שלו ללמוד. זו לא כניעה. זו עבודה קשה המוטלת עלינו. רק ראיית פני אדם תבטיח לנו עתיד בארץ הזו".

משתתפות ומשתתפי הכנס | צילום: גלעד קוולרצ'יק:

פדיון שבויים כמצווה מהותית

בפאנל על סוגיית החטופים, דיבר ג'קי לוי, עיתונאי חובש כיפה סרוגה, שבחודשים האחרונים לקח חלק במאבק לשחרור החטופים, שחמישה מהם מגיעים ממשפחתה של אשתו. הוא התריע מפני הסכנה הנוראה שבחיבור בין לאומיות ודת. חיבור שמהווה בסיס למלחמת דת ולנהרות של דם. הוא גם עסק במצוות פדיון שבויים והדגיש שכל מי שאי פעם "תפסו אותו על קטנות", כשעיגל פינות בענייני כשרויות או ענייני יומיום אחרים, נבחן עכשיו על מצוות עשה מהותית.

אחרי הבמה המרכזית, התחלקו הנוכחים לפאנלים על החטופים, על ההפקרה של השבעה באוקטובר, על מה שאנחנו יודעות (ובעיקר לא יודעות) על עזה ואפילו פאנל אחד שעסק בלימוד בסגנון בית מדרש. אחרי שנגמרו הפאנלים ונפרדנו לשלום, הלכנו לאכול בשוק מחנה יהודה.

מעגלי שיח בסגנון בית מדרש | צילום: גלעד קוולרצ'יק:

יהדות משני צידי המתרס

השוק לא היה עמוס כבדרך כלל. בכל זאת, מלחמה. ובאופן הפוך לריק הזה, בסטה אחת במרכז השוק הייתה מלאה בצעירים, לובשי מדים בחלקם, רוקדים, שיכורים, שמחים. ברקע, בווליום גבוה, התנגן שיר שהיה פס קול ילדותי. אוטומטית התחלתי לזמזם אותו בראשי.

״זכרני נא, זכרני נא, וחזקני נא,
אך הפעם הזה האלוקים, אך הפעם הזה.
ואנקמה, נקם אחת משתי עיני,
נקם אחת משתי עיני מפלישתים״.

השיר מכיל מילים מתוך ספר שופטים והוא שיר רוק חסידי שהפך לפופולארי בקרב פעילי ימין קיצוני. בגרסאות מסוימות, מחליפים את המילה פלישתים במילה פלסטין. זהו שיר נקמה שבימים אלה מהדהד את המסרים הכי לגיטימיים. נקמה בשם היהדות. זה הקונצנזוס.

האירוע בשוק הכניס אותי לפרופורציה עגומה, לאחר כנס שבו השתתפו כל כך הרבה אנשים שמהדהדים סיפור אחר, ושתופסים את היהדות באופן אחר. אבל האם קולם ישמע? בכנס נמכרו וחולקו ספרים, חולקו חולצות ומדבקות. כולם היוו ביטוי לשאיפות הפוליטיות של ארגון השמאל האמוני.

האם זה יקרה? מה צריך בשביל שזה יקרה? כנראה שיותר מכנס. צריך עבודת שטח מעמיקה. מחוץ לבועה הנעימה, המעודדת, של שיח ודיבורים המהדהדים זה את זה. אולי צריך דווקא להתמקם לצד אלה ששרים שירי נקמה, לדבר איתם בשפת היהדות האחרת. לנרמל אותה בשטח, ברחוב. להקים קהילות בכל הארץ. להשתמש בכוח המניע לא כדי להנהנן בצדקנות ולשוב איש או אישה אל ביתןם. לכתוב על זה, לדבר את זה ולדרוש את זה – באמת.

 

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎השמאל האמוני‎‏ (@‏‎smolemuni‎‏)‎‏

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.