חודש לפני השבעה באוקטובר מת עץ הלימון בחצר משפחת שרמן. אחרי שלושים שנה בהן נהנו מפירותיו, העץ פשוט נבל בן רגע, בלי כל סיבה נראית לעין. "זה היה העץ הכי יפה שהיה לנו, הכי חי שהיה לנו והכי מניב פרי", מספרת מעיין שרמן, אימו של רון שרמן שנחטף לעזה בשבעה באוקטובר.
היא נזכרת בסיפור על העץ בסוף השיחה שלנו ומספרת כיצד בנה, רון, כרת את העץ הנבול במהלך חג סוכות. בתמורה, קנתה לו אימו פלייסטיישן חדש. ביום שני, 2.10.2023, הוא שיחק בו בפעם הראשונה והאחרונה, כשיצא לאפטר של יום מהבסיס בו שירת בגבול רצועת עזה.
ביום שבת השבעה באוקטובר, בשעה שש וחצי בבוקר, התקשר רון לאימו. "הוא נשמע מאוד מבוהל וסיפר שיש מתקפת טילים על הבסיס", במהרה השיחה נותקה ורון החל להתכתב עם הוריו בוואטסאפ. ארבעים דקות אחרי, כתב להם רון שמחבלים נכנסו אליהם לבסיס ורצחו חלק מהחיילים. "לקח לי הרבה זמן להבין את הסיטואציה", אומרת מעיין, אימו. "חשבתי שהוא מדבר על שניים או שלושה מחבלים ובטח כל צה"ל כבר בעקבותיהם. בסרטונים שהוא שלח לנו שמענו ארטילריה כבדה, מטורפת. לא רעשי הטילים שאנחנו מכירים מהשגרה". בשלב הזה, כתב רון להוריו שהוא שומע ערבית, שהמחבלים מתקרבים אליו. "אני אוהב אתכם", שלח. רון, ביחד עם ניק בייזר ותמיר נמרודי נחטפו על ידי המחבלים שחדרו לבסיס ונלקחו לעזה.
מעל לחודשיים לאחר מכן, אחרי ימים ארוכים של חוסר ודאות ומאבק ארוך ועיקש להשבת בנם, התבשרו ההורים כי רון בן ה-19 נרצח בשבי חמאס. גופתו הוחזרה לארץ על ידי חיילי צה"ל. כמו עץ הלימון, גם על רון לא היו שום סימנים נראים לעין. מלבד שתי אצבעות שבורות, גופו הוחזר משבי החמאס שלם לחלוטין. רק רוחו חסרה. חודש לאחר מכן, מנסה אימו לחבר את הנקודות, להתאים בין החלקים ולהרכיב את הפאזל שיסביר לה מה עבר על בנה הבכור ברגעיו האחרונים.
השבעה באוקטובר
בשעה שבע ורבע שלח רון את ההודעה האחרונה להוריו, שחיכו לדעת מה עלה בגורלו. "בשעה אחת בצהריים מישהי מהמשפחה שאלה אותי אם לרון יש כפכפים של נייק", משחזרת מעיין. "היא שלחה לי תמונה שפרסם החמאס, של צעיר עם פנים מטושטשות, עומד זקוף, פנים הצידה ומחבל שם עליו יד. מיד זיהיתי שזה רון, נשמתי לרווחה. לפחות אנחנו לא בסטטוס של מת". בשלב זה, הפיץ החמאס סרטון בו נראים רון, תמיר וניק בפנים מבועתות, מובלים לרצועת עזה. "הוא הגיע לעזה יחף, אבל חי ופצוע", מסכמת מעיין. "כך הסתיים החלק הראשון של הסיוט שלנו".
רון שרמן הוכר כחטוף. הקצין שעמד בקשר עם המשפחה מטעם הצבא, ציין באוזניה של מעיין שרון, כמו חבריו החיילים שנחטפו, הם הנכס החשוב ביותר עבור חמאס. "הוא חזר כמה פעמים על המשפט הזה – מתוך 242 משפחות של חטופים, את במצב הכי טוב", אומרת מעיין. "ההנחה הייתה שהחיילים הצעירים הם הנשק הכי חשוב של חמאס". יחד עם העמדות המרגיעות הללו, משתפת מעיין, גם האישיות הנינוחה והסתגלנית של בנה הרגיעה אותו כשחשבה עליו בשבי. "הוא ילד שמבין סיטואציות, שיכול לשרוד במצבים שמישהו אחר היה משתגע בהם", היא מספרת. "קיבלתי את הרושם שעם קצת סבלנות וביטחון בהנהגה ובצבא, יש לרון סיכוי טוב לצאת מזה בחיים".
בימים הראשונים, נפגשו בני משפחת שרמן עם גל הירש, הממונה מטעם הממשלה על הקשר עם משפחות החטופים. "הוא היה מאוד לחוץ ועצבני בפגישה הראשונה הזו", נזכרת מעיין. "בסוף הפגישה, שאלתי אותו אם הם החליטו לוותר על החיילים, כי המחיר שלהם גבוה מזה של האזרחים. הירש הסתכל עלי בזעם, לקח את הדברים שלו ויצא מהחדר. כשעבר לידי הוא לחש לי באוזן 'בחיים לא'".
נרצח על ידי חמאס
ב-26.11.2023 הודיע חמאס על מותו של אחמד רנדור, מבכירי ארגון הטרור ברצועת עזה והממונה על צפון הרצועה. רנדור, המקורב ליחיא סינוואר, הוא איש חמאס הבכיר ביותר שנהרג ברצועה עד אותו זמן. הוא היה חבר במועצה הצבאית של חמאס וממובילי התכנון והביצוע של הטבח בשבעה באוקטובר. גופתו של רנדור נמצאה על ידי חמאס בין ההריסות, בחסות ההפוגה שכללה אז עסקת החטופים.
באותם ימים, פרסם החמאס סרטון של ניק בייזר, אליה טולדנו ורון שרמן בשבי. בסופו, כתב ארגון הטרור כי השלושה נהרגו על ידי צה"ל. היה זה אות החיים היחיד שקיבלו בני המשפחה מרון, שנראה בסרטון בריא ושלם. "הוא אפילו לא רזה", אומרת אימו. בסוף נובמבר, נערכה פגישה עם ראש אכ"א, יניב עשור. אז, ביקשה ממנו מעיין לשמוע אם יש מידע חדש על גורלו של בנה. "המבט שלו אמר הכל", היא אומרת. בשלב זה, איש לא הודיע לבני המשפחה על מותם של החטופים. צה"ל טוען שלא ידע על הימצאות חטופים באזור החיסול של רנדור, אלא שהכוחות איתרו את גופותיהם בסריקות שהתבצעו ללא מודיעין מקדים.
"רון, ניק ואליה טולדנו שנחטף מהמסיבה ברעים שמרו על רנדור", אומרת מעיין. היא מתכוונת לשיטה בה פועלים אנשי ארגון הטרור הבכירים, שמקיפים את עצמם בחטופים ישראלים על מנת שצה"ל לא יחסל אותם, מתוך מחשבה שצה"ל יתעדף את חיי החטופים על מותם של המבוקשים. ה"שמירה" על רנדור כללה עבור רון, ניק ואליה שהייה במחילות של קילומטרים מתחת לאדמה באיזור ג'אבליה. "לדעתי, החיסול של רנדור היה הזמן בו רון סיים את חייו", אומרת מעיין.
אבל רק שלושה שבועות לאחר מכן, ב-15.12.2023 בשעה שבע בבוקר, יגיעו הקצינים לבית משפחת שרמן. "הם הקריאו טקסט רשמי בו הודיעו לי שהבן שלנו נרצח על ידי חמאס וגופתו הושבה לישראל", משחזרת מעיין.
במבצע בו חולצה גופתו של רון שרמן, חולצו גם גופותיהם של ניק בייזר, אליה טולדנו, עדן זכריה וזיו דדו ז"ל. במהלך החילוץ, נהרגו שני חיילי צה"ל – גל אייזנקוט ואיל ברקוביץ' ז"ל. הקצינים שאלו את בני המשפחה אם ירצו לבצע נתיחה פתולוגית לגופתו של רון.
"ידעתי שאם נבקש בדיקה פתולוגית, זה ידחה את הלוויה ליום ראשון. ורציתי לסיים עם זה. הייתי מותשת. מה גם שלא רציתי לדעת מה עשו לו. 'נרצח בשבי חמאס' מעלה לדמיון תמונות זוועה שלא רציתי לדעת אם התרחשו במציאות". הוריו של רון סירבו לבדיקה וערכו לוויה ושבעה לבנם. "במשך שבועיים, בכל פעם ששמתי את הראש על הכרית, דמיינתי זוועות. את כל מה שראיתי שקרה בקיבוצים, כל העינויים, כל האכזריות, את כל זה ראיתי כל לילה מול העיניים", מספרת מעיין.
שבוע לאחר תום השבעה, הגיעו שוב נציגי הצבא, עם פתולוג. הם סיפרו שגופתו של רון אמנם לא נותחה, אבל נבדקה חיצונית ולא נמצאו עליה שום סימנים לפציעות חיצוניות. "לא ירי, לא פצעים, אפילו לא מכות", אומרת מעיין. "סיבת המוות לא הייתה ברורה". בבדיקה שנערכה לרון, נמצאו שתי אצבעות שבורות, מלבדן, לא היה סימן לטראומה גופנית. "ניסיתי להבין ממה הוא מת, אולי מצמא? אולי מרעב? אולי ממחסור בחמצן?".
הסיוט הבא
במשך שבועיים הסתובבה מעיין עם המחשבות הקשות האלה. מנסה להבין ממה נהרג בנה. "האם ננטשתם על ידי המחבלים ללא מים, נעולים בפיר? האם צה"ל חיבל בגנרטורים מספקי החמצן במטרה לחסל את כל מי שהיה במנהרות? כמה ימים גוועתם מרעב, צמא או חוסר חמצן?" כתבה בפוסט שפרסמה בפייסבוק.
אתמול, 16.1.2024, הסתיימה נתיחת גופתו של ניק בייזר ונציגי הצבא שוב הופיעו בפתח הדלת של בני משפחת שרמן. הפעם, עם תחקיר מפורט על האירוע. "רון, ניק ואליה היו במתחם אוכל גדול", מתארת לנו מעיין. "היו שם המון קופסאות שימורים. כשיחידת החילוץ הגיעה, החיילים מצאו את שלושתם עטופים, קבורים. בדוח כתוב שנעטפו בצורה 'אינטימית', מכבדת. והיה אוויר. ככה הם כותבים. היה אוויר במתחם והשער של המתחם היה פתוח". על פי הדוח, ניק בייזר ככל הנראה מת משאיפה של גזים רעילים. "או פצצות רעילות של צה"ל, או שההפצצה של צה"ל את המתחם בו שהו, שחררה איזה גז. אולי אפילו גז בישול", אומרת מעיין.
מאז נקבר בנה, מנסה מעיין לחבר את הנקודות לתמונה ברורה. על פי פרסומי צה"ל, גופות החטופים נמצאו בתוך רשת מנהרות אסטרטגית ששימשה כמפקדה הצפונית של החמאס בעזה, באיזור בו חוסל רנדור. המפקדה כללה שני מפלסים ושימשה לניהול לחימה ומעבר מחבלים.
במהלך השבעה, כך היא מספרת, שני בכירים בצה"ל שעמדו איתם בקשר לאורך הדרך, אמרו שידעו כל הזמן היכן ממוקמים ניק ורון. "הם אמרו לי 'היינו כל הזמן על המיקום שלהם'. אז אם ידעתם איפה הם, למה הפצצתם אותם?", היא שואלת. "למה לא חילצתם אותם אחרי?".
בתחילת השיחה שלנו, מבקשת מעיין להבהיר שרובד מרכזי בסיוט אותו היא חיה, הוא אבדן האמון בממשלה ובצה"ל. "את רואה מחדל שמוביל למחדל שמוביל למחדל. אנחנו לא אנשי קפלן, לא אנשי מחאות", היא אומרת. "אבל פתאום המדינה, הצבא, המנהיגים שכל כך הערכנו, כל כך הערצנו… זה שינוי בכל תפיסת העולם שלנו".
השאלות שנותרו פתוחות
לאורך השבעה, מספרת מעיין, שוחח איתה גל הירש ואמר שמותו של רון הוא מקרה לא צפוי. "חשבנו שהם האתרוגים של חמאס", אמר לה. "אבל אין לסינואר שום אינטרס להרוג אותם", היא אומרת. "הצבא אומר שכל מי שנחטף לעזה ומת – נרצח על ידי חמאס, אבל זה לא האינטרס שלהם. לעומת זאת, את ישראל זה משרת, שיהיו פחות חטופים ולא נצטרך לשלם מחירים כבדים".
במהלך שיחתנו, שולפת מעיין את הטלפון הנייד ומראה לי כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע בידיעות אחרונות. על פי הכתבה, בשבעה באוקטובר, ניתנה הנחייה לחיל האוויר לירות בכל כלי הרכב שחוזרים לעזה – למרות החשש שיש בהם חטופים. מעיין מזכירה גם את האירוע ב"בית פסי" בבארי, בשבעה באוקטובר. "הצבא חיסל אז 13 חטופים בשביל ארבעים מחבלים. אז מה זה שלושה חטופים עבור הראש של בכיר חמאס?", היא אומרת. "אם היו שם ארבעים חטופים, צה"ל לא היה מקריב אותם, כי התקשורת הייתה על זה. אבל עם שלושה חטופים, זה עובר בשקט". כשהיא אומרת את המשפט הזה, מתבהר לי לפתע התפקיד שלי כאן, בשיחה שלנו.
במשך מעל למאה ימים אנחנו, אזרחי ישראל, יושבים המומים, כואבים, מבועתים ובעיקר – בשקט. סותמים את הפה לנוכח מדיניות ניהול מלחמה שאין כל ספק שלא מביאה לתוצאות להן ציפינו. הבטיחו לנו שנרגיש בטוחים – אבל רבים מאיתנו, גם תושבי המרכז, עוד ישנים עם סכין סמוך למיטה. הבטיחו לנו שחמאס ימוטט והנה כבר בימים האחרונים הוא מחזיר את עצמו אט אט לצפון הרצועה. הבטיחו לנו שהחטופים עומדים בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות כאן – אך בנתיים, מלבד העסקה היחידה שיצאה לפועל, הם חוזרים אחד אחד בארונות, אם בכלל.
"אין לי שום מוטיבציה להילחם יותר", אומרת לי מעיין. "המצב כבר ברור לכולם. הקבינט מתעדף את מיטוט חמאס על פני השבת החטופים ובסוף, אף אחד מהדברים לא באמת קורה. אני רוצה לדעת מה היה קורה אם הבן או הנכד של מישהו ממקבלי ההחלטות, של גלנט, של הרצי הלוי, היה נמצא שם במנהרות. האם הם היו פועלים באותה דרך? האם היו מקריבים אותו כמו שהקריבו את רון? ואם זו המדיניות – להקריב את החטופים עבור מיטוט חמאס, או חיסול בכירים, אני רוצה שהם יבואו ויגידו לי את זה. במקום זה הם באו והציגו לי את זה כפעולה הירואית, שחילצו את הגופה של רון. כאילו אני צריכה לומר להם תודה על שהקריבו אותו".
הפוסטים שאת כותבת מאז הלוויה מאוד נוקבים.
בפוסטים שלי אני אומרת את האמת. יש פה משהו שהוא חד משמעי. אין פה סימני שאלה באמת. סימן השאלה היחיד מבחינתי זה כמה זמן לקח להם למות. כמה שעות, או כמה ימים".
הבן הבכור, רון
רון התגייס לצה"ל בדצמבר 2022. עם פרופיל 97 ונתונים מרשימים, הוא תכנן להגיע לתפקיד קרבי. יום אחד, חודשיים לפני שהיה אמור להתגייס, חטף התקף של קוצר נשימה באמצע הלילה. במהרה, הוא אובחן כסובל מאסתמה קשה. "אמא שלי אמרה 'יופי, אולי האסתמה תציל את חייו'", אומרת מעיין באירוניה.
בסופו של דבר, התגייס רון לתפקיד במתפ"ש – מתאם פעולות הממשלה בשטחים. "כל החברים שלו מהקורס נשלחו ליהודה ושומרון. רק רון ועוד שניים נשלחו למת"ק עזה", אומרת אימו. בדיעבד, התפקיד אליו אמור היה להגיע, אוייש ימים ספורים לפני שסיים את הקורס. "בעצם, הוא הגיע לבסיס הזה בטעות". מהר מאוד, מצא לעצמו רון תפקיד אחר, במדור כלכלה. הוא נהנה מכל רגע ושקל לצאת לקצונה. "הוא הילד עם הכי הרבה שמחת חיים ואהבת חיים שפגשתי. כל דבר היה בשבילו כיף. מכל דבר הוא נהנה", מספרת עליו אימו. "בנובמבר, למשל, הוא תכנן ערב צוות לחברים שלו מהצבא. הוא ארגן להם מסיבה בלרנקה, טסים למסיבה וחוזרים הביתה. הוא פשוט ידע לנצל כל רגע".
מעיין חולקת איתי סרטונים ורגעים עם בנה הבכור. "ביום כיפור שנינו צמים. רק הוא ואני – ומתחרים בינינו מי יישבר ראשון. במהלך היום שיחקנו מונופול. פעם ראשונה שהוא משחק. צ'יק צ'ק עדן ואני נשארנו עם אפס כסף, הוא עם הר של כסף ומלונות בכל הלוח ואני מבקשת ממנו הלוואות. הוא היה כל כך מבסוט שהוא ניצח", היא אומרת בחיוך.
במהלך השבעה, מספרת מעיין, הגיעו עשרות חברים של רון משלבים שונים בחייו. "כל מי שהגיע לכאן אמר לי 'אני החבר הכי טוב של רון'", היא אומרת. ונזכרת: "לא מזמן הוא אמר לי 'אמא, את יודעת, כל חבר שלי יגיד לך שהוא החבר הכי טוב שלי' וזה בדיוק מה שקרה".
את מצליחה לישון?
"לישון אני מצליחה. אני מעסיקה את עצמי כל היום עד שאני נופלת. ובלילה הוא חי, אני במציאות אחרת… השאלה האמיתית היא אם אני מצליחה לקום בבוקר. זה כמעט בלתי אפשרי".
בדרך חזרה הביתה אני שומעת את נועה, כלתו של עמירם קופר ברדיו. המראיין שואל אותה אם היא חושבת שעל ישראל להיכנע לתנאים שמכתיב חמאס ולהפסיק את המלחמה על מנת להחזיר את החטופים. "אני רוצה שמי ששואל את השאלה הזו, ישים את עצמו לחמש דקות בנעליים שלנו, בני המשפחות של החטופים", היא עונה לו. "אחרי זה", היא ממשיכה, "שיענה על השאלה בעצמו".
