Reading Time: 2 minutes

"ולמה לעשות סצנה, הרי הבחור כבר באמצע": שירים מאת רונה כהן

"נשים כותבות שירה" הוא מדור שבועי באתר שלנו, ובו תוכלו לקרוא שירים שכתבו נשים על החיים והחוויות של נשים. והשבוע, שלושה שירים של רונה כהן
Reading Time: 2 minutes

מאת: רונה כהן 

 

איי נאפה

גם אני חייכתי מבחוץ

כשבפנים זעקתי לעזרה

גם אני שכבתי שם ללא התנגדות

כשרק רציתי שיפסיקו

כשאני שותה

כל כך הרבה קצת קשה לי להגיב

קצת קשה להבין

מה בדיוק קורה לי

מי בדיוק עושה לי

ולמה

 

בסך הכל רציתי ליהנות

אולי קצת התפתיתי לפלרטט

אומרים שאני סקסית כזאת

כן

אני אוהבת את התשומת לב

ומחייכת

 

זה לא מרגיש טוב

כשקוראים לך "זונה שלי"

אבל מה ההבדל

ולמה לעשות סצנה

הרי הבחור כבר באמצע

ממש נהנה

אז חייכתי

 

וכן זה קצת כואב

אבל הוא כל כך אוהב

לתת בי עוד ועוד

אז מה זה כבר

עוד כמה דקות

עם חבר

או שניים, לפחות.

 

אם אף אחד לא שומע

שאת קוראת לעזרה מבפנים

אותו חיוך מסתיר

את תחנונייך השקטים

אז את, כדי לא להרגיש

את שותה ושותה

ומחכה שזה יסתיים

ויבעטו אותך החוצה

שרמוטה

*********

למה את כועסת 

למה את כועסת?

למה את לא מחייכת?

אישה טובה צריכה להיות חביבה

צריכה להיות חמודה

צריכה להיות אהודה

אישה טובה צריכה להיות נחמדה

אישה אהובה

למה את לא מחייכת?

 

למה את לא שמחה?

מה יש לך

לכעוס כל הזמן?

 

ילדה חמודה לא צריכה להיות לבדה

אם היא לבדה אז היא

בודדה

לא יכול להיות

אולי היא סתם מנודה

לא יכול להיות

שטוב לה לבדה

אישה צריכה אותך,

שתעמוד לידה

 

אז למה את כועסת ילדה חמודה?

**********

החום הזה

כשהייתי בת שש עשרה

לפני שהלכתי למסיבה בחולות בג'

אמא ואבא צעקו עליי

ישבו חמורי סבר על הספה החומה הגדולה והתעצבנו.

אני אפילו לא זוכרת על מה,

זה גם לא היה משנה

כי גם ככה זו לא הייתה אשמתי.

 

אחר כך, במסיבה, שתיתי המון

אני ולימור ועדי החלטנו

הלילה משתכרות

ושתינו ביחד בקבוק וודקה שלם

נקי.

ראיתי את רן והלכתי אליו

ונעמה,

שגם היא הייתה שיכורה,

התחילה לצרוח שם ליד כולם

"סמרטוט! סמרטוט! את סמרטוט של רן!"

שנאתי את נעמה

כי היא הייתה רעה

וגם חברה שלי

וגם צודקת.

אבל היא לא ידעה את זה

שהיא צודקת.

 

אני ורן הלכנו להסתובב בחולות

בין המדורות והחבר'ה והוודקה.

והיה לי כיף

כי כבר לא הייתי צריכה לשמוע את נעמה,

ורן אפילו חיבק אותי

כשהיה לי קר

ועטף את כל גופי

עד שלא היה לי בכלל קשר עם העולם

או עם עצמי.

ואז אני כבר לא זוכרת,

אפילו לא איך חזרתי הביתה.

אבל זה לא היה עם לימור ועדי.

 

למחרת בבית ספר

לא ממש דיברנו על זה

וחזרנו להיות חברות כמו תמיד.

אפילו ישבנו ביחד כל החבורה

על הדשא מול הבמה

בהפסקה הגדולה.

היה חם

וכולן קיפלו את השרוולים ואת המכנסיים

ונשכבו ככה על הדשא להשתזף.

אני לא קיפלתי את המכנסיים

כי לא הורדתי שיערות

והיו לי הרבה,

יותר מלחברות שלי.

נשכבתי על הדשא

והתמסרתי לשמש החמה

כשנעמה פתאום הרימה לי את המכנסיים בכוח

וחשפה את הרגליים השעירות שלי.

כולם ראו.

היא התחילה לצחוק עליי

ואני רק ביקשתי שתפסיק

וקיפלתי אותם בחזרה

ונשארתי לשבת שם בחום.

 

זה היה חום כבד כזה,

עם שמש שחושפת הכל,

את כל הפגמים הקטנים

שאני מסתירה בדרך כלל.

חום כזה של אמצע החורף.

שפתאום מגיע ויושב עלייך,

בלתי צפוי,

כבד כזה.

שנים מאוחר יותר

שיחררתי

והתחלתי לאהוב אותו,

את החום הזה.

*******

רונה כהן, בת 33 מתל אביב. מפיקה, תסריטאית, קולנוענית ויוצרת (כל מה שבין המילה הכתובה למסך הגדול או הקטן). בוגרת תואר ראשון בספרות מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בקולנוע מאוניברסיטת ווסט לונדון.

לכל השירים במדור "נשים כותבות שירה" לחצו כאן

שם המדור הוא ציטוט משיר מאת עמליה זיו בשם "נשים כותבות שירה"

תמונה בראש הכתבה: sjv_john מאתר Pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

Sharing is Caring

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

לעשות את הדבר הנכון

Reading Time: 2 minutes בסדרת טורים מיוחדת עיתונאיות מרחבי התקשורת הישראלית כותבות לפוליטיקלי קוראת: טלי ליפקין שחק, שפרצה את התקרה – על הרסיסים שהותירה הזכוכית

קראי עוד »

כתיבת תגובה