אנחנו מגיעות לבית משפחת אל טלאלקה בשעות הערב, שלושה ימים לאחר פרסום הידיעה על מותם של שלושה חטופים מירי צה"ל. תמונותיו של סאמר בן ה-25 מעטרות את אוהל האבלים שהוקם בחצר הבית. הוא מצולם במקומות שונים, רכוב על אופנוע שטח כתום. כשאני מתקרבת לצלם, ניגש אלי בחור מבוגר וחסון. "אם הוא היה מוצא אופנוע בעזה, הוא היה לוקח את כל החטופים שאיתו וטס עליו בחזרה הביתה", הוא אומר בחיוך ומציג את עצמו: יצחק, דודו של סאמר.
"אני יכול לדבר עליו עד מחרתיים", הוא אומר כשאני מבקשת ממנו לספר לי על אחיינו.
"גם שבוע לא יספיק. אני יודע שמספרים לפעמים על אנשים שמתים סיפורים… אבל סאמר בשבילי היה חבר. בחור נשמה. אף פעם לא משתמש במילה 'לא'. אם אתה צריך אותו, הוא יבוא. איש אהוב וזה מתבטא במערכות היחסים שלו עם חברים מכל אזור הדרום, מהמגזר הבדואי ומהמגזר היהודי". הוא מספר לי שאתמול הגיע אליהם חבר יהודי של סאמר, שותף לתחביב האופנועים. "הוא כל כך ריגש אותנו כשסיפר עליו".
"התענוג שלו היה אופנועים", משלימה לילה, אימו של סאמר, את התמונה. "הוא שבר רגל, שבר יד ואני לחצתי עליו שימכור את האופנוע, כי חששתי לשלומו…", היא אומרת, מודעת לאירוניה שמקבלים דבריה עכשיו.
סאמר הוא הילד השלישי במשפחה ובה תשעה אחיות ואחים, הוא הבכור מבין הבנים. "ילד חייכן", מספרת לנו לילה. "את יכולה לראות את חייו בפוסטר שתליתי – תראי איך החברים שלו מרימים אותו למעלה, כמה הוא צוחק". תמונותיו של סאמר נתלו בחוץ עוד בטרם הגיעה הידיעה על מותו, כחלק מהמאבק להשבתו הביתה משבי חמאס.
אומץ
בשבעה באוקטובר נחטף סאמר מקיבוץ ניר עם, שם עבד במדגרת עופות. "מאז אותו יום הרגשתי פחד, כעס, חרדה ודאגה", אומרת לילה. כשהחלה המתקפה של המחבלים סאמר הספיק להתקשר לאחותו וסיפר לה שנפגע, לאחר מכן השיחה התנתקה. באותה שיחה, אמר סאמר שהוא שומע את הירי מתקרב לכיוון המדגרה. אביו הציע שישאר בפנים והתקשר למנהל המקום שאמר לו שבמצלמות הוא רואה חיילים. בדיעבד, יבינו שאותם "חיילים" היו מחבלי חמאס. בני המשפחה המשיכו לנסות להתקשר לסאמר, אך ללא מענה. בשעה שמונה וחצי, חברים של סאמר איתרו את דמותו בין סרטוני חמאס בטלגרם, מובל על ידי המחבלים ברחובות עזה.
מאז, לא קיבלו שום סימן חיים מסאמר. "בכל יום אמרנו 'מחר הוא ישוחרר'", אומרת לילה. במהלך החודשים האחרונים, נלחמו היא ובעלה בכל דרך אפשרית על מנת להשיב את סאמר. פואד, אביו, נסע לוושינגטון ולצרפת. לילה לקחה חלק בפגישות של מטה משפחות החטופים עם בני גנץ ועם הצלב האדום. הם עקבו באדיקות אחרי החדשות על מנת לשמוע משהו, לקבל אות חיים או סימן על מצבו. "בהפסקת האש קיווינו שישחררו אותו", מספרת לילה. אך דבר אחר התרחש – אחד החטופים התאילנדים ששוחרר, סיפר בעדותו שהיה עם סאמר בשבי. לדבריו, סאמר תמך בחטופים וסייע להם לתקשר עם החוטפים. "רק אז ידענו שהוא חי ושהוא בסדר. הוא פעל באומץ, עשה דברים שלא כל אחד היה עושה", מספרת לילה.
מאז אותו סימן חיים, המשיכו להמתין בני המשפחה, בתקווה לעסקת חטופים נוספת שתאפשר גם לבנם להשתחרר. "קיווינו שתהיה עוד הפסקת אש", אומרת לילה. "שעוד חטופים יחזרו". בכל יום, דמיינו בני המשפחה כיצד יחגגו את חזרתו של הבן הביתה.
ב-15 בדצמבר, חודשיים ושבוע לאחר חטיפתו, מודיע צה"ל על תקרית חריגה, בה נהרגו שלושה חטופים ישראלים בשג'אעיה, על ידי כוח צה"ל. ביניהם, יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה. על פי התחקיר הראשוני, החטופים צעדו ללא חולצה, כשאחד מהם מחזיק דגל לבן. "שמענו מהנציגים שהגיעו איך הוא נלחם על חייו, נלחם להגיע לצה"ל שיצילו אותו ואת חבריו. הם הרימו דגל, הורידו חולצה, ביקשו עזרה – ובסוף נהרגו".
באותו יום, ציינה המשפחה יומולדת ללילה. רגעים קטנים של שמחה הפכו לעצב עצום, עם החיילים שדפקו בדלת ומסרו את ההודעה. לילה התמוטטה ופונתה לסורוקה. "הם היו פסע מלהשיג את החירות שלהם מחדש", אומר יצחק. "היו נולדים מחדש. ואיזה חגיגה! שלושה חטופים שחזרו מהשבי ללא תמורה, רק בזכות האומץ והמאמץ שלהם. זה היה סיפור שמלמדים בבתי ספר".
"מה שנשבר אי אפשר לתקן", אומרת לילה היום ומוסיפה בכנות – "אם את שואלת אותי מה אני מרגישה עכשיו, אני לא מרגישה כלום".
"אני לא מאשים את החיילים", מוסיף יצחק. "אבל קשה לתפוס את זה, שזה קרה באור יום, ממרחק של שבעים מטרים ואף אחד לא חשב לירות ברגליים, לפצוע. ראינו תמונות של חמאסניקים עם נשק, נכנעים לצה"ל ולעומתם, אנשים בלי חולצות, עם דגל לבן, ללא כל נשק, נורים למוות. אני גם מאוד מרחם על החייל שירה בהם, מבחינה נפשית", הוא מוסיף.
שותפות
המונים הגיעו לנחם את משפחת אל-טלאלקה. במהלך השבוע הגיע לבית שגריר ישראל בירדן, השר בני גנץ, שר הבריאות, חברי כנסת משלל הסיעות, ראש מכללת אשקלון, ראש מכללת ספיר, נשיא אוניברסיטת בן גוריון כמו גם אזרחים ממיתר, כרמים, עומר וערד, שביקשו להשתתף בצער המשפחה. יום לפני שהגענו, הגיע בילאל אל-זיאדנה, שהשתחרר משבי חמאס במסגרת עסקת החטופים.
"כל המשפחות של החטופים התחברו", מספר לנו יצחק, דודו של סאמר. "גם המשפחה של יותם הייתה אמורה להגיע אלינו ביום שבת, אבל הבשורה המרה הרסה לנו את המפגש… אנחנו נדאג להיפגש איתם ועם בני משפחתו של אלון. כי הם השותפים שלנו", אומר. "אנשים רבים מגיעים", מוסיפה לילה. "מהמגזר היהודי, הערבי, הבדואי. אלפים הגיעו ואני רוצה לומר להם תודה מכל הלב על שליוו אותנו".
View this post on Instagram
בעודנו משוחחים, משלחת של נציגים ממשרד החינוך הגיעו לבית, אחריהם, משלחת מטעם משרד הבריאות. כמה דקות אחר כך, נכנס לחצר הבית חבר הכנסת אלמוג כהן מעוצמה יהודית. הוא מתקבל בברכה, כמו כל אורח אחר ומתפתחת איתו שיחה על היחס המורכב של המדינה לאזרחיה הבדואים. "יש אצלנו ויש אצלכם אנשים שהפרנסה שלהם בכיס זה שיש אש", אומר כהן לבני המשפחה. "גם אצלנו יש וצריך לטפל בהם".
"אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה", משיב עלא, בן משפחה. "אנחנו מתעסקים בחיים. אנחנו לא מחפשים אשמים, אלא את הטוב בסיפור הזה. והטוב פה זה המרקם החברתי". עלא מוסיף ומספר על שבעים הימים בהם שהה סאמר בשבי. "סאמר, אלון ויותם היו ביחד בשבי בתנאים קשים. הם חיו ביחד והסתדרו טוב מאוד, בסוף גם ברחו ביחד, ניסו לצאת לחופשי ביחד. הסיטואציה שאתה נמצא בה מחזקת את מערכת היחסים בין האנשים. ומהסיפור הזה צריך לדבר על הקשר בין החברה היהודית והבדואית". "האירוע הזה הוא של כולם", מוסיף יצחק. "אני מקווה שאחרי המלחמה, תהיה המשכיות לשותפות שאנחנו מרגישים היום. שלא נחזור אחורה".
"אנחנו לא רוצים לסיים את המלחמה ושוב לראות טרקטורים נכנסים ליישובים להרוס בתים", מוסיף עלא. "בואו נדבר על מיגור אלימות, נדבר על תעסוקה, על חינוך. עכשיו יש כאן המון ילדים שרוצים להיות כמו סאמר. הם יודעים שסאמר זה אופנוע וזה כבוד וזו התנהגות למופת. סאמר לא היה משכיל, אבל היה בן אדם". עלא ויצחק משתפים את ח"כ כהן בהצעה להקים קריה חינוכית על שמו ולזכרו של סאמר. "בית ספר שיקרא על שמו, יהפוך אותו למודל לחיקוי עבור הנוער שלנו", אומר עלא. כהן מתחייב לעמוד לצד המשפחה בהקמת הקריה.
כולנו כאובים את המוות הטראגי של סאמר, יותם ואלון. הקשר המיוחד שנרקם בין משפחות החטופים, החיבור הישראלי-ערבי שנוצר מתוך הטרגדיה של ה-7 באוקטובר, הוא התקווה שלנו לעתיד טוב יותר, לשותפות אמיתית.
רוח
לפני כחצי שנה, נפטרה סבתו של סאמר. "הוא אמר לכל הצעירים שהכבוד הכי גדול זה להיקבר ליד סבתא", אומר יצחק. "אף אחד לא שיער שהוא יהיה זה שיקבר שם". ביום הלוויה, מספרים לנו בני המשפחה, בעת שהכינו את גופתו לקבורה, ציפורים טסו מעל הבית. "הם ליוו אותנו עד לבית הקברות", אומר עלא. "הן נשארו איתנו לאורך כל טקס הקבורה ונעלמו אחר כך".
ממחר, הם מספרים, הם יסגרו את הבית למבקרים, יתחילו לאסוף את השברים ולהשתקם מהטרגדיה האיומה שפקדה אותם. "זה הזמן של המשפחה עכשיו", אומר עלא. "אבא צריך לשים לב לשאר הילדים, שנדחקים הצידה בזמן הטרגדיה, אמא צריכה לאסוף את עצמה. להישאר בין ארבע קירות, מחוץ לשגרה, זה רק מחשבות – ומחשבה שלילית זו המחשבה הכי קלה".
"אני מקווה ומייחלת לחזרה של שאר החטופים הביתה", מסכמת לילה את שיחתנו. "שנחזור לחיים רגילים, לשקט. ואולי יום אחד זה יגרום לשלום, כי בלי שלום נחיה כל הזמן סביב טרגדיות".
