הפליטים באילת מספרים

אילת דוממת.
היא עמוסה במפונים מכל עוטף עזה: שדרות, נתיבות, אשקלון. אבל דוממת. כמו עיר רפאים. האבל שורר, כבד ומכביד, על כולם. כל שיחות החולין חושפות עוד ועוד זוועות ותופת שאנשים חוו. כל רעש ששובר את הדממה שמרחפת מעל העיר מקפיץ. החרדה פה, והיא פה כדי להישאר.
 
מיליון תסריטים רצים בראש בכל יציאה לעיר – על איך תגיעי לכל אחד מהילדים שלך, אם יעלה הצורך. שיישארו מספיק קרוב, כדי שלא יהיה מצב שאחד ייפגע ולא תוכלי להציל אותו. גבר עם נשק מסתובב בעיר הרפאים, את יודעת שהוא לא כאן לפגוע בך אבל התסריט שבו את זורקת את הילדים לרכב ובורחת כבר רץ בראש. כולם דבוקים לחדשות או מספרים אותם בעצמם.
 
סיפורים שעוד לא נשמעו במסכי הטלוויזיה מהדהדים פה: על חבורת מבוגרות רוסיות שנרצחו בשדרות וגופותיהן נערמו אחת על גבי השניה, על המשפחה שניסתה לברוח מהטילים ונקלעה לירי החמושים, על הבריחה מאזור מלחמה בזמן התראות צבע אדום, קפיצה מהרכב עם הילדים, בניין נעול, אף אחד לא יודע מה הקוד והשכנות שנותרו ללא מחסה זועקות. על עוד שני הרוגים בשדרות מנפילת טיל, ממש עכשיו, שנבלעו בתוך ים השמות והנרצחים.
 
כולם בחרדה ממה שיקרה ביום ראשון. לאן נמשיך מכאן? אף אחד לא מוכן לחזור לתופת. אף אחד לא רוצה לעלות לאוטו ושוב לנסוע, תחת איום הטילים. אף אחד לא רוצה אפילו לעלות למרכז, שהרי גם שם הטילים – והטראומה, שורקים מעל הראש.
 
ילדים בחרדה. ילדים רצים וצוחקים וסופגים עוד ועוד סיפורי נרצחים, נעדרים וחטופים. קולטים הכול וכאילו לא שומעים. תינוקת בת שנה מתחילה לצרוח מכאב למשמע הסיפורים, היא לא מבינה את המילים, אבל מבינה את הרגש. העיבוד בלתי נמנע, אי אפשר שלא לדבר ליד הילדים, שבוע כמעט שניסו לשמור מהם את המאורעות האיומים, אבל גם המבוגרים צריכים מזור מהמראות הקשים שראו.
 
חמושים מתחת לחלון. כמעט כל מי שיצא לבית הכנסת, או לרוץ בבוקר שבת – נרצח. לא נותרו אנשים ברחובות. נצורים במשך יממה שלמה בממ"דים, מתעדכנים מסרטונים שזורמים בין בני משפחה, חברים, קבוצות וואטסאפ שכונתיות, מתריעים על החמושים שעדיין מסתובבים, מאיימים לירות בכל מי שיוציא את האף מחלון ביתו. מספרים על תחנת המשטרה שנפלה לידיהם של המחבלים, על השוטרים שנרצחו במתקפה. במשך שעות לא הצליח שום כוח צה"לי להיכנס לעיר הנצורה, המוחזקת בידי מחבלים. במשך שלושה ימים המחבלים עוד הסתובבו שם, בזמן שאנשים נמלטים על חייהם, מנסים להגיע לאן שרק אפשר, למקום בטוח. גם עכשיו, המחשבה שנותרו מחבלים שמסתתרים בבתים שננטשו לא נותנת לנו מנוח.
 
עזבנו אזור מלחמה, הספיקו רק לפנות את הגופות, בחלק מהיישובים עוד לא את כולן. דלתו של נהג המונית שנרצח ראשון פתוחה, דמו עוד שם, רכבים מחוררים, שרופים. שלוליות דם בכל מקום: בבניינים, בגני השעשועים. העיר מחוררת.
שדרות – סיפור מלחמה.
 
בתמונה: תחנת משטרת שדרות אחרי ההריסה (צילום: AP)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בזמן שנתניהו נאם בקונגרס, ניצל פצועים וקורבנות מהמלחמה שהוא מתדלק, שיקר, הפריז והפגין את האנגלית הנפלאה שלו כ 20 מטר משם התרחש ההפך המוחלט. בחדר לא גדול בבניין צמוד התרכזו חברי קונגרס וסנטורים שבחרו להחרים את נאומו של נתניהו, יחד עם פעילים ישראלים ופלסטינים, ודיברנו על דבר שלעולם, כך נדמה, לא יאמר בבניין הקונגרס המקביל- שלום.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.