אני כבר לא כותבת הרבה על עצמי.
השבוע הזה, לפני שנה, היה בין המטלטלים בחיי. ברגע אחד, עם ההתאבדות של פוגע סדרתי אחד, מצאתי את עצמי באיזו כוורת גועשת של טראומה קהילתית מתפרצת. ברור לי שאני הכנסתי את עצמי אליה, מבחירה, ומצד שני – הפעולה שלי נבעה מאיזה מנוע פנימי שהרגישה לי פנימה כמו פעולה של מחוייבות, כלפי עצמי, כלפי התחום שלי, כלפי העולם. היה לי קשה לחיות בעולם של סיפור כל כך קיצוני ונוראי שממשיך להתגלגל באין מפריע. גם אם אחרי ההתאבדות היה לי ברור שהסיבה שהסיפור הזה קיבל תשומת לב בכלל היתה הפגיעה של האדם הזה בעצמו. כלומר, עשרות השנים שבהן הוא פגע בנשים לא הספיקו כדי לייצר מספיק תשומת לב ותנופה כדי לעצור את מה שהוא עושה, והגלגל הזה ממשיך להסתובב בסיפורים אחרים ברגעים אלו ממש.
זו היתה שנה של שברון לב והתפכחות גדולה. מזה עשור אני עוסקת בריפוי עצמי והתפתחות עצמית (לכל הפחות, זה משהו שאני עושה כל חיי אבל עלה על טיל בעשור האחרון, עם הכניסה שלי לעולם התרגול הבודהיסטי). עולם הטיפול והתרגול נתן לי הרבה קרקע לצמיחה, למידה של עצמי ולמה דברים מסויימים הם קשים ולא נגישים לי וחוויה של עצמי אחרת, אותה חוויתי בתוך טיפולים רבים שעברתי מהמון תחומים של טיפול גוף ונפש. באמצעו של העשור הזה נרשמתי ללמוד פסיכותרפיה גופנית, מתרגשת שמצאתי את מה שנפשי ורוחי חפצה בו – עולם טיפולי שמשלב את כל החלקים שלנו – הגוף, הנפש והרוח. דיברתי בשפה שריגשה אותי, הייתי חברה בקהילה של א.נשים מופלאים שתמכו בי וצמחו ביחד איתי.
יש איזו תכונה של התודעה שמכלילה ומתפרסת. היא מוצאת פרט מידע חדש, ושאר הדברים נדבקים אליה. ופתאום, בצורה די קיצונית העולם שאהבתי הפך להיות מקור של פגיעות וסבל. ואני, שהסכמתי להסתכל על כך, הפכתי להיות קרקע להשלכות קהילתיות סביב אותה התעלמות. השנה האשימו אותי בכל דבר בערך: שאני מנסה להרוס את עולם הטיפול, שאני פועלת מהחלק ״המציל״ ב״משולש הטראומה״, שאני מכלילה ומשליכה תינוקות עם המים, שאני חוטאת בדבר שאני יוצאת נגדו, שאני צינית ורעה ורואה רק את הרע. למעשה, ההיפך הוא הנכון – לאורך כל הפעולות שלי השנה ניסיתי לשמור מכל משמר את עולם הטיפול שיקר לי כל כך. חלק מלשמור על משהו הוא גם (לנסות) לנקות אותו.
אז כך, ביוני 2021, הרגשתי שאני מתחילה לפנות ערימת זרדים, להרים זרד אחר זרד, ועם כל שלב, כל שבוע וחודש שעבר, התגלה לי עוד נדבך מעומקה של הערימה. מהר מאוד הבנתי שאין סיכוי שאני נקברת תחת הדבר הזה. אני לא יכולה לבד. את כל הפעילות שלי בשנה האחרונה עשיתי בחצי יום פנוי בשבוע, בלילות ובסופי שבוע. א.נשים עד היום אלי פונים כמעט כל שבוע עם סיפורים על פגיעות, השם והטלפון שלי מועברים מיד לאוזן, כאילו אני ״זו שמטפלת״ בפגיעות בטיפול. לרוב אני מקשיבה, מנסה לשתף את מה שאני יודעת – המספר המאוד מצומצם של אפשרויות לפעולה במקרה הזה. מהר מאוד הבנתי שאני בסיכון מאוד גבוה לחוות טראומה משנית. המהירות והעוצמה שהסיפורים האלה הגיעו אלי היו אינטנסיביים. ניסיתי להפחית את הכמות של העדויות שמגיעות אלי, וניסיתי בעיקר להמשיך לפעול כדי לעשות משהו עם כל הכעס והתסכול. ידעתי שאני לא מסוגלת לכתוב עשרות תחקירים על כל שמות המטפלים, הקואצ׳רים, ומנחי הסדנאות שהגיעו אלי – אז הקמתי את הפודקאסט והקבוצה ("מה קורה בטיפול שלי?"), בתקווה שאם מטופלים ומטופלות יתחילו לבקש ולבסס שיח אחר על טיפול, משהו ישתנה.
עם כל פרק של הפודקאסט נחשפה בפני עוד נדבך רעיל של המציאות של עולם הטיפול. היה לי קשה לעמוד מול זה. אני מקבלת מדי פעם תגובות על הפודקאסט – על כך שהוא מפכח, בקטע של כאפת מציאות. במשך השנה הזו, גם אני עברתי את אותה התפכחות, במידה מסויימת. היא פשוט היתה קיצונית ומהירה יחסית, והעלתה בי תחושת דחיפות לפעולה. התרחקתי מהרבה מושגים רוחניים, אמונות ודפוסי מחשבה שפעם יכלתי לדבר אותם חופשי, והיום נראים לי מנותקים ממני, כאילו מתקיימים בעולם מקביל. חזרתי לאיזו צורת הסתכלות הרבה יותר פרגמטית – כדי להסביר את המציאות, צריך לראות לאיפה הכח זורם.
זו היתה גם שנה של כעס גדול, כעס מתפרץ, מהבטן, על אי צדק. על מטפלים ומנחים שאני רואה את שמם, מפרסמים את מרכולתם בפייסבוק, כשאני יודעת מה הם מסתירים מתחת לגלימת הגורו שלהם, ולא יכולה להגיד כלום, פשוט כלום, כדי לשמור על עצמי מתביעות. אני גם יודעת על דברים מחפירים שעשו א.נשים בכירים בתוך קהילת המטפלים הרוחנית במטרה לפגוע בתחקירים, להסיט את האש מהם ולפגוע בי אישית. כדי לחיות טוב בעולם אנחנו צריכות להאמין שיש איזו מידה מסויימת של צדק קוסמי, איזו קארמה שמטפלת בדברים בדרכה שלה. אבל גם האמונה הזו אבדה לי. אני אדם רוחני והייתי כזו עוד מהילדות, והיום אחרי כל מה שראיתי ושמעתי השנה – אני מנסה להבין איך אני בונה מחדש את היחסים שלי עם עולם הרוח, עם החלק הזה בתוכי, וזה אולי הדבר שהיה לי הכי קשה לאבד ולבנות מחדש, והוא עודנו נבנה.
וגם, עוד השנה ואולי יותר חשוב מהכל – זכיתי לפגוש באהבה עצומה, מהממת וזוהרת. דרך הסיפור הטראגי הזה מצאתי משפחה בבן זוג נפלא שזיהה בי ואני בו את הדבר הזה שלא נתן לנו להפנות את המבט מהכאב, או כמו שאמר למרדכי שי אור על המפגש ביננו: נפגשנו בחזית. יש רוע בעולם, יש הרבה קושי וסבל, לרוב זה מציף כל כך (באנגלית Over-whelming) שפשוט בא להתחפר מתחת לשמיכה. היום אחרי שנה של אקטיביזם בלתי פוסק בתחום הפגיעה והטראומה, גם לי בא קצת לחזור לשמיכה, אבל אני כבר לא חושבת שאני יכולה, וגם לא נראה לי שאני רוצה.
כי מה שאני עוד יותר רוצה, זה מהפכה.
היום יצאו 2 פרקים בפודקאסט ״מה קורה בטיפול שלי?״ על פגיעה בתוך הקהילה. מתוכננים עוד 2 פרקים שיסגרו יפה עונה של 20 פרקים, שלאחר מכן אצא לפגרת קיץ נדרשת ומנוחה. אחרי זה יבוא סתיו, ואיתו בתקווה, עוד פרקים, ועוד תחקירים, ועוד כתבות, כל עוד כוחי במותני, כמו שאומרות 
תשארו בסביבה
לפרקי הפודקאסט:
