על אף שאין בה את ריח המוות והשריפה ששורר בקיבוצי העוטף, ועל אף שאין בה מאום מהמראות הקשים שראיתי בצידי הדרכים בשדרות, באופקים, בכפר עזה, בבארי… על אף שהיא במרכז הארץ, נסיעה של כמה רגעים ברכבת הקלה מהבית שלי, כיכר החטופים הפכה למקום הכי מבלבל ומערער עבורי להיות בו.
אני מגיעה לכאן פעמיים בשבוע. להיות, לתמוך, לדבר, לחבק, להביט בפרצופים המחייכים, הממוסגרים בשחור-אדום, קפואים. ממתינים. ממתינים לנו שנחלץ אותם. כל ביקור כזה גובה ממני מחיר נפשי גבוה. סיוטים קשים, חוסר תפקוד. כאב לב פיזי ממש. אבל מה זה המחיר הקטן הזה אל מול הסיפור הבלתי נתפש שעובר עלינו מאז השבעה באוקטובר? מה זה לעומת מעל למאה א.נשים שעדיין נמצאים בשבי בעזה? כיכר החטופים היא הסמל לתהום שנפערה בנו, אזרחי ישראל, בשבעה באוקטובר. התהום שאין לה סוף ואין לה מציל. אין לה ישועה מהירה ואין לה פתרון פשוט.
סוגיית החטופים הופכת לי את הבטן. אני לא מצליחה לעכל או להבין אותה, על אף שצפיתי בחטיפות בלייב, בסרטוני אינסטגרם, באותה שבת. אז עוד חשבתי שהנה, כמה שעות וצה"ל יחלץ אותם. וודאי מישהו מחכה שם על הגבול ויחזיר אותם. אבל הנה חלפו מאז חודשיים – והם עדיין שם.
לפני כמעט שבועיים חזינו בפלא שבחזרתם של חלק מהחטופים והחטופות הביתה. אלה היו רגעים יקרים מפז, בתוך התופת של המלחמה הזו. שבוע בו זכינו להרגיש מקרוב את ההקלה הגדולה – לראות אותם חוזרים אלינו.
אמילי הנד בת התשע, שחזרה מהשבי, אמרה לאביה שהיא חשבה שהייתה שם שנה. חטופים בוגרים יותר, עם תפיסת זמן ברורה יותר, אומרים שכל יום שם מרגיש כמו שבוע. הם מספרים על התנאים הקשים, ההולכים ומתדרדרים מיום ליום, על החרדה מפני המחבלים ומפני ההפצצות. החטופות והחטופים ששבו מטפטפים אט אט את סיפוריהםן והאימה מטפסת במעלה הגרון ובמורד הבטן, ביחד עם ההבנה המצמיתה: 137 א.נשים עדיין שבויים בעזה. ביניהם גברים, נשים ושני ילדים קטנטנים, אריאל וכפיר ביבס.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"שלומי כשלום עמי"
מאז סיומה של הפסקת האש, סוגיית החטופים עברה לחוצץ אחר בקלסר הציבוריות הישראלית. קיבלנו את הסיפוק שלנו, ראינו משפחות מתאחדות ונראה שהלחץ הציבורי קצת נרגע. המלחמה התחדשה כאילו מעולם לא עצרה.
לפני כמה ימים הודיע דובר צה"ל שחיילי צה"ל מכתרים את ביתו של סינוואר. הידיעה הבאה ששמעתי הייתה שמצבה של חנה קציר, שחזרה משבי חמאס, מתדרדר. היא מאושפזת בבית החולים עם בעיות לב. "לאמא שלי מעולם לא היו בעיות לב, עד שחזרה מהשבי", סיפרה ביתה.
צה"ל מכתר את ביתו הריק של יחיא סינוואר וחנה קציר מאושפזת בבית חולים. יש משפט שאומר – שלומי כשלום עמי. ואני? שלומי כשלומה של חנה קציר. כשחמאס טענו שהיא מתה בשבי, מתתי גם אני. כשהיא חזרה אלינו חיה, הרגשתי שקמתי לתחייה גם אני. כעת היא מאושפזת עם בעיות בלב, וליבי כליבה.
זה לא סתם שהידיעה על ביתו הריק של סינוואר התחברה לי עם הידיעה על מצבה של חנה קציר. זו לא רק הסמיכות של שתיהן במהדורת החדשות, אלא גם התחושה העמוקה שלי, שיש קשר בין שני הדברים. יש קשר בין המצב הנפשי של כולנו, מצב הלב של כולנו, לבין המשך המלחמה הזו, כשהחטופים שעוד שם לא חוזרים הביתה.
התחלתי לחשוב – האם יש מצב שצה"ל יכסח, יכתוש, ישמיד את חמאס, וחמאס עדיין ינצח אותנו? עניתי לעצמי: אם החטופים לא יחזרו בריאים ושלמים הביתה, חמאס, גם אם קבור מתחת להריסות עזה, סינוואר, גם אם ארבעים שנה בקבר, עדיין ינצח.
העסקה שהתפוצצה
השבוע דיווח דובר צה"ל על ניסיון חילוץ חטופים שביצעו חיילינו בעזה. החילוץ לא צלח, שני חיילים נפצעו במהלך וחמאס הודיע על מותו של סהר ברוך, צעיר בן 25 מקיבוץ בארי, שנחטף לעזה בשבעה באוקטובר. על פי חמאס, ברוך "נהרג בעת ניסיון החילוץ של צה"ל". על פי דובר צה"ל, ברוך נרצח על ידי חמאס ללא כל קשר לניסיון החילוץ. את ההודעה של דובר צה"ל אפשר לפרש בכמה מובנים. כי גם אם לא נרצח בכוונה תחילה של חמאס, הרי שמותו הוא אחריותו הישירה של ארגון הטרור שמלכתחילה חטף אותו לשם ועל כן – הוא שרצח אותו.
מה שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, הוא מותו הוודאי של אותו צעיר, שלא ישוב לצחוק עם אחיו, לא ישב לשולחן האוכל עם הוריו, לא יצא עוד לבלות עם חבריו. סהר ברוך, כמו שמות רבים אחרים של חטופים שהוכרזו כמתים בשבועיים האחרונים (עפרה קידר, אליהו מרגלית, גיא אילוז, רונן אנג'ל, אריה זלמנוביץ', מיה גורן), לא יחזור חי משבי חמאס.
ניסיון החילוץ הזה של צה"ל את החטופים מתרחש כשבוע לאחר שהופסקה העסקה לשחרורם. העסקה התפוצצה בשל הניסיון של חמאס לשנות אותה באמצע הדרך: הם ביקשו להחזיר חטופים גברים, בניגוד למתווה שהוסכם ובתמורה גם ציפו לשחרורם של אסירים "כבדים" מהכלא הישראלי. ישראל, לעומת זאת, דרשה למצות קודם את שחרור הנשים והילדים החטופים. בבוקר בו הוחלט לפוצץ את העסקה, העבירו אנשי חמאס רשימה של שבעה חטופים – היו בה נשים וגברים מבוגרים. ישראל סירבה, הפסקת האש נעצרה וההמשך ידוע.
מה שפחות ידוע הוא הוויכוח שהתנהל באותו לילה בקבינט המלחמה המצומצם – כשמצד אחד עלתה הטענה שמדובר בהפרה בוטה של ההסכם, שאם ישראל תסכים לו, אנשי חמאס יקבלו את הרושם שהם יכולים לשחק בנו ובמחירים שהם דורשים מאיתנו. מהצד השני, כך על פי מקורות ביטחוניים, עלתה התפיסה שמדובר בהפרה מינורית, שישראל יכולה "לזרום" איתה, על מנת להציל את מי שאפשר.
אחד מנציגי הקבינט שאחזו בעמדה השנייה, הוא הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, שחשב שיש להציל את מי שאפשר ולקבל את הרשימה של חמאס. עמדתו, כידוע, לא התקבלה. ומאז, קיבלנו הודעה על מותם של חיילים רבים, ביניהם גם בנו ואחיינו, על פציעתם של שניים בניסיון חילוץ החטופים וכן, גם על רציחתו בשבי של סהר ברוך, שהיה חי עד לפני ימים ספורים.
החיים חשובים
במדינת ישראל ישנה הסכמה שבשתיקה שבענייני ביטחון "אין ימין ושמאל". אבל בואו נשים את הדברים על השולחן – זה לא נכון. ביטחון הוא נגזרת של מדיניות ומדיניות היא נגזרת של ייצוג. בקבינט המלחמה המצומצם יושבים היום אנשים מתונים יחסית לממשלה המכהנת, שמבטאים מדיניות פחות קיצונית ממה שהשר לביטחון פנים ושר האוצר היו מקווים לראות בעזה (ובגדה המערבית). עם זאת, המדיניות היא מדיניות של אלו המובילים אותה, ביניהם, ראש ממשלה שנסחט על ידי גורמי ימין קיצוניים, שנמצא בסוף הקריירה הפוליטית שלו וכל הארכה של המלחמה מאפשרת לו לחשוב על השלב הבא במשחק השחמט הנוראי שאנחנו חלק ממנו.
מאז הופסקה העסקה, טוען השר סמוטריץ שישראל סיימה עם סוגיית החטופים. מעכשיו – מלחמה בכל הכוח, חיסול חמאס וכל היתר. באוזניי הוא נשמע הזוי וכך, אני מניחה, באוזני הקונצנזוס הישראלי כולו. אך ככל שעוברים הימים, עמדותיו הקיצוניות של סמוטריץ באות לידי ביטוי בתוך החלטות הקבינט. כך, אחרי שהצביע בעד העסקה הקודמת כי שוכנע שהיא "משרתת את מטרות המלחמה", טען סמוטריץ שעל ישראל לנתק כל קשר עם "חמאס ומתווכיו" ואכן, ישראל החזירה את נציגיה מקטאר וויתרה על אפשרות להמשך המשא ומתן.
כל הזמן הזה, 137 חטופות וחטופים עדיין נמצאים בשבי חמאס. רבים מהם עדיין חיים, חיים תחת תנאים הולכים ומתדרדרים. המידע שהביאו החטופים שחזרו, מספר על חרדה קיומית ואיום ממשי לחייהם של הנותרים – מצד אחד מפני מחבלי חמאס ומהצד השני, מפני הפצצות צה"ל. זה לא מדע בדיוני וזה לא פיגוע הסברה. זו פשוט האמת. עזה היא מקום מסוכן – וכשאנשינו נמצאים שם, היא מקום מסוכן גם עבורם.
העמדה שטוענת שישראל צריכה לשדר "בעל הבית השתגע" בטרם תיכנס שוב לשיחות משא ומתן עם חמאס, היא עמדה בעלת היגיון. היגיון ששם את טובת הכלל העתידי לנגד עיניו, על פני טובת הפרטים, האזרחיות והאזרחים שנחטפו לעזה בשל מחדל עצום של מדינת ישראל וגורמי הביטחון שלנו. אך העמדה הזו לא לוקחת בחשבון את הנפש של הכלל העתידי הזה, שלא בטוח אם תצליח להחזיק מעמד אל מול חוסר האונים של ישראל בסוגיית השבויים: ניסיון החילוץ שכשל, העסקה שהתפוצצה, המשא ומתן שהופסק. זה הניצחון האמיתי של חמאס, שעלול למשול בנפשנו גם שנים קדימה, גם אחרי שהוא וכל ראשיו יחוסלו, אם לא נחזיר אותם הביתה.
כן, הלחץ הצבאי הוא אכן מנוף משמעותי לשחרור חטופים – כל עוד מתנהל משא ומתן כלשהו על שחרורם. כן, יתכן שסמוטריץ משחק ביחד עם הקבינט במשחק חכם ומתוכנן בו הוא ה"שוטר הרע" בהצגה שהממשלה שלנו מעלה אל מול נציגי חמאס. אבל יתכן גם שהוא מבטא את עמדתו האמיתית וזו, בתורה, באה לידי ביטוי בקבינט על ידי מי שזקוק לסמוטריץ ולמפלגתו בבחירות הקרובות. אני לא יודעת (אם כי יש לי ניחוש). אני כן יודעת בוודאות, שהחטופים שחזרו אלינו, חזרו הביתה מתוך התופת. ושבאותה מידה, הם יכלו לא לחזור.
אני גם יודעת שכל חיים, של כל אדם, חשובים. שאובדן של אדם אחד מסחרר באחת את כל אוהביו אל תוך מציאות חיים קשה ואל התמודדות כמעט בלתי אפשרית. חיים שאבדו, לא ניתן עוד להחזיר. חייהםן של החטופות והחטופים שבעזה עוד לא אבדו. אותם עוד אפשר להחזיר – והאדמה בישראל צריכה לרעוד עד שישובו.
