מאת: מריאלה יאבו ומאיה רומן
"הטובות לקרב" עונה 4 פרק 3 : ** ספוילרים **
עוד שבוע, ועוד פרק מצוין של "הטובות לקרב", שמציע לנו הזדמנות לחשוב על פוליטיקה פמיניסטית, קפיטליזם ועולם העבודה המודרני. כתמיד, מאיה ומריאלה כאן בכדי לדון לעומק בכל השאלות החשובות שהפרק מעלה. הבה נצלול לנושא!
מאיה:
"הטובות לקרב" עונה 4 פרק 3: נפלא כמו כל הפרקים עד כה! הוא הבהיר בעיניי את מה שכל כך מוצלח בסדרה, או חלק ממה שמוצלח בה, וזה עד כמה שהפרקים שלה עמוסים. בפרק הזה, למשל, יש איזה שלושה קווי עלילה מקבילים, שנפתחים עוד לפני נעימת הפתיחה.
הקו המעניין ביותר הוא כמובן הדיון, המאוד אקטואלי, בנוגע למצביעים שחורים בארה״ב. השאלה הספציפית שעלתה בפרק היא זו שהמפלגה הדמוקרטית רוצה שהחברה תעסוק בה: מה יכול להניע אפרו-אמריקנים בהמוניהם לקלפי בבחירות הבאות?
כל זה קורה תודות לפרנק לנדאו, הפוליטיקאי המלוכלך מ״האישה הטובה״. שם, כזכור, הוא הפיל את הקריירה הפוליטית של אלישיה כשהדבר השתלם לו ולמפלגה.
הפעם לנדאו מעוניין לשכור את רדיק, בוזמן וכו' בכדי לעזור לדמוקרטים לפצח את הסוגיה הבוערת של קולות הקהילה השחורה. מה שמוביל לכינוס של העובדים השחורים של החברה בכדי לדון בנושא. ואיזה דיון אנחנו מקבלות!
כפי שכבר עשינו בעבר, כדאי לעצור רגע ולהתפעל מהעובדה שאנחנו בכלל צופות בדיון הזה בסדרת טלוויזיה אמריקאית. כל כך נדיר לראות נושא כזה מוצג מבעד לכל כך הרבה זוויות ראייה. ומה שבעיניי אקסטרה מעניין בפרק הוא שלא מדובר רק בעיסוק בגזענות או התמודדות איתה. מוצגת בו מחשבה פוליטית רחבה על העניין כולו ועל ההתמודדות איתו.
הדיון עוסק בו זמנית בשאלה "מהי הסוגייה הכי בוערת בשטח?" ובתהייה "מהי הסוגייה שתגרום למצביעים שחורים אשכרה להגיע לקלפי?". מתברר במהרה ששתי הסוגיות האלו אינן אותו דבר. השיח שמתפתח בעקבות השאלה מורכב ומרתק, כפי שראוי שיהיה, ומראה בעיקר שאין דבר כזה קול שחור אחד ויחיד.
אולם, עד מהרה, ג׳יי מתחיל לדבר על Reparations (פיצויים כספיים על העבדות). זה נושא מרתק שעד לא מזמן היה טאבו בחברה האמריקנית. אבל ג׳יי מבהיר שישנם כל מיני נושאים רדיקליים שבעבר לא היה ניתן להעלות על הדעת, והיום הם חלק מהדיון הפופולרי בפוליטיקה האמריקנית.
במהרה עולות שלל שאלות. אם יינתנו פיצויים, למי הם יינתנו? בעבור מה? האם האוכלוסייה הלבנה לא תראה בהם משהו שמזכה אותה מהצורך לקחת אחריות על גזענות בעבר ובהווה? בשלב הבא העובדים הלבנים של החברה מוזמנים להצטרף לדיון, בשביל "עוד פרספקטיבות", והוא נהיה מורכב עוד יותר.
מריאלה:
כמו תמיד, הסדרה הזאת מציגה סוגיות מאוד מאוד מורכבות בלי לחשוש. זאת לא הפעם הראשונה בה היא מראה לנו כמה הקול השחור הוא בכלל לא אחיד וכמה מורכבות יש בשיח הפנימי.
אני חייבת להגיד שדווקא כן יש סדרות לאחרונה שמדברות ומציגות את השיח הפנימי הזה. למשל הסדרות הקלילות יחסית "אנשים לבנים יקרים" (Dear White People) או "לא בטוחה" (Insecure), וכמובן גם סדרות "קשות" יותר כמו "כשהם רואים אותנו" (When They See Us).
מה שכן מיוחד פה זה שמדובר בהצגת שיח שחור בתוך חברה לבנה, וזאת גם התוספת החשובה של הפרק. הרי איך שהתחילו לדבר, ברגע שהגיעו לנושא כל כך רגיש כמו אותם שילומים על עבדות, הדבר הראשון שהמפלגה הדמוקרטית עשתה היה להכניס לחדר את העובדים הלבנים!
ובכלל, הכול כאילו מתרחש בתוך אקווריום של שיח שחור. הרי שבפועל ההחלטות מתקבלות מחוץ לחדר הזה, ובסופו של דבר ההתנהלות כולה גם מושתקת על ידי המפלגה.
מאיה:
בהחלט. אבל אנחנו גם רואות בהמשך שהדיון הזה מיוחד דווקא כי הוא לא נעשה בריק מוחלט, אלא בהקשר של מקום עבודה באמריקה התאגידית. ולכן, בהברקה גאונית, אחרי שאדריאן מעלה דוגמא לאמירה גזענית של מושל ג׳ורג׳יה הוא הופך מושא לחקירה של משאבי אנוש. למה? כי הציטוט כלל את המילה ה״אסורה״ ואדריאן חזר עליה.
בעיניי מדובר בביקורת מבריקה על הדרך שבה השיח הפרוגרסיבי הפך, בידי תאגידים וחברות, לכלי שממשטר שינוי. אנחנו רואות דוגמאות לכך כל הזמן, למשל כשעמודים פמיניסטיים ברשת נחסמים בעקבות שימוש בשפה פוגענית.
לדוגמא, העמוד When He Pays, שמוציא לאור את השפה שבה זנאים משתמשים כדי לדבר על נשים בזנות, נחסם פעמים רבות מפייסבוק בגלל שהעלה ציטוטים פוגעניים. אבל איך נוכל לדבר על הפשעים נגדנו מבלי להציג אותם?
מריאלה:
יש כאן אבל עוד נקודה שחשוב להעלות. למרות שהפנייה למשאבי אנוש נראית אולי מעצבנת, או לא במקום, אני מאוד הזדהיתי עם עורכת הדין שנראה שיזמה אותה. היא העידה שבאה לעבוד, לא לעשות עבודה רגשית על טראומה קהילתית.
זה משהו שלדעתי נשים מאוד יכולות להזדהות איתו. בתור פמיניסטיות, מי לא מצאה את עצמה במקום בו היא מתבקשת, 'בגלל הזהות שלה', פתאום לעסוק בנושאים מאוד כבדים כמו הטרדות מיניות או גרוע יותר באמצע יום עבודה?
אז אהבתי שהביאו גם את הקול הזה שאומר 'אני לא באתי לכאן להתמודד, באתי לעבוד, ומגיע לי סביבת עבודה בה אני לא נדרשת להתמודד'. זה היה חשוב.
מאיה:
זו באמת נקודה חשובה. אני חושבת שהיא מראה את הגבולות, ההפרדות והחומות שאנחנו עצמנו יצרנו. והם אולי מגנים עלינו אבל גם מונעים מאיתנו כל מיני דברים.
הסוגייה הזו משתקפת גם בעלילה הנוספת של הפרק, כשדיאן מנסה להבין מהו "מזכר 618" ולחשוף שחיתות משפטית. גם כאן אנחנו רואות שאי אפשר להילחם במה שלא נמצא שם.
בזמן שדיאן מנסה למצוא את הצו שהוצא נגד הריסת המסעדה של הלקוחה שלה (לנצח אמא של ג׳יין מ"ג׳יין הבתולה") היא מגלה שהתיעוד של המשפט שראינו בפרק הקודם נעלם כלא היה. בצעד מבריק, דיאן מנצלת את היעדר התיעוד כדי לתבוע את החברה מחדש. אך שוב, מזכר 618 מונע ממנה לקבל צדק.
ואחרי כל זה, בכל זאת, קו העלילה החזק ביותר בפרק היה בעיניי סמינר הרגישות שהעובדים נאלצים לעבור בגלל האמירה של בוזמן. שוב מדובר בעצם על הדרך בה כל שיח פוליטי משמעותי, על גזענות או פמיניזם, מרוקן מתוכן בידיה של אמריקה התאגידית.
התוכנה שבה השותפים ״לומדים״ על רגישות גזעית מוכרת לכל מי שעובדת בחברה גדולה או באוניברסיטה ונאלצה להשתתף בלומדה על הטרדה מינית. בשני המקרים מדובר במדיניות שנועדה להוריד את האחריות מהגופים עצמם מבלי שייאלצו להתמודד עם הבעיה עצמה. הסוגיה בנוגע לפערי שכר בין עובדים שחורים ולבנים בבוזמן -רדיק- וכו' לא נפתרה, וההטרדות המיניות באוניברסיטה לא נעלמו. אבל יש סמינר ותוכנה, ואף אחד לא אומר יותר מילים גזעניות בקול רם.
התוצרים האלה, שנועדו להגיב למחאות משמעותיות, בסופו של דבר משמשים בכדי להשתיק אותן. זו הדינמיקה שנחשפת בפנינו ושמסבירה גם מדוע שיחות מהסוג שראינו בתחילת הפרק לא באמת יכולות להתקיים. כי איך נוכל לנהל את הדיונים הקשים מבלי להגיד מילים קשות? איך נדרוש ממוסדות לקחת אחריות על הטרדה מינית אם הפתרון הוא סדנא ממוחשבת?
כמו תמיד, הטובות לקרב מפנה את השאלות הקשות שלה אלינו, אקטיביסטים ופעילות חברתיות, ושואלת האם השינוי שאנחנו מייחלות לו מושג? או שההתקדמות שלנו היא רק כלפי חוץ?
מריאלה:
בסופו של דבר, החקירה שמחלקת משאבי אנוש מנהלת סביב השימוש במילה 'האסורה' וגם הלומדה בסוף (הו הלומדה!! כמובן שגם לי ישר הזכיר את הלומדות על הטרדות מיניות!) – שתיהן מוחקות לגמרי את הסוגייה המרכזית שעלתה בחצי הראשון של הפרק. סוגיית השילומים.
זה, כמובן, הובא בצורה מאוד ביקורתית נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט. וזה גם היה מוטיב חוזר בפרק, למשל כשדיאן מתעקשת לקלל שוב ושוב מול השופט! מלכה שהיא…
וזה גם מתחבר לעובדה שהיא לא מצליחה להגיע לדבר עצמו, לאותו מזכר 618. גם הוא עצמו מושג מכובס שמייצג משהו שאנחנו לא יודעות מה הוא.
עד שנדע, לפחות יש לנו את הטובות לקרב לחשוב איתן יחד על מגבלות השיח שלנו ואיך לפרוץ אותן.
לקריאה של ביקורות מסך פמיניסטיות נוספות באתר שלנו לחצו כאן
תמונות בכתבה: תמונות קידום רשמיות ל"הטובות לקרב" עונה 4 פרק 3, Patrick Harbron/CBS
תגובה אחת
אהבתי את הניתוח. גם בעיני הסדרה כולה היא ביקורת על המערת המשפט, הפוליטיקה, התאגידים וכו' בהמשך לשבע עונות של ביקורת ב"אישה הטובה"