מחשבות על תקווה

מאת: מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש

את המחשבה על הקובץ "קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה", התחלנו לגלגל לפני יותר משנה, כמעין מנגנון של הגנה נפשי ופואטי כנגד מסך הייאוש, עוד לפני שהתרגלנו, במעין עווית מחרידה, לשגרת המלחמה שבה אנחנו מצויים כעת. כמה רחוקים נדמים הימים ההם, כמה רחוק יום אתמול, הזמן לא עוצר, גם לא מכונות המלחמה, גם לא הפחדים, הסכנות, הייאוש.

אבל הנפש לא מוותרת. יש בה את החלק שממשיך לבקשודות אחיזה, שממשיך לצפות שמשהו ייאמר, ייעשה, יסופר – משהו שייתן לנו כוח, כוח שהוא מעבר לאידיאולוגיה, ובוודאי מעבר לחירום, כוח פנימי, אמיתי, מהותי, אולי כוח של אמונה באדם וברוחו העז.

הספר יוצא לאור כעת, שנה אחרי שהתחיל להתהוות. כל יום שעובר ממחיש כמה קשה ובלתי אפשרית (והכרחית) היא ההתמקדות בתקווה. לא כשם עצם אלא כשם פועל. כהוויה קיומית דינמית. אחרית הדבר של הספר, שנכתבה בספטמבר 2024, משוקעת בידיעת הירצחתם של ששת החטופים. ומה נדע מחר? ואיך בתוך כל זה מחזיקים תקווה? לפעמים נדמה שאי אפשר, ורגע אחר כך מתברר כי אי אפשר בלי.

בחודשים האחרונים המרחב כולו נמלא בקריאה הנואשת, הקרועה: איפה התקווה? שמונה-עשרה המסות בספר מנסות להציע תשובות, בדרכים שונות, לשאלה זו. לאן אפשר לכוון את העיניים הסדוקות? כולם מחפשים את התקווה. זהו קולו של הדור, זהו צו השעה. למצוא אותה. ליצור אותה. לכתוב אותה.

בספר מקובצות מסות מתחומים שונים, שכתבו אנשי רוח, אמנים ופסיכואנליטיקאים (על פי סדר הופעתם בספר): מירב רוט, אורנה ראובן, עמית סעד, דנה אמיר, איילת בן-ישי, מירי כהן-אחדות, הלל וייס, נוגה פרידמן, הגר חג ברגר, יובל אביבי, קרן סידי-לוי, ענבר אשכנזי, אריאל כנפו-נעם, תמר מחלב-בלנק, דימה אבו ריא, דפנה מיטרני דגן, חני בירן, ספיר יונסנק.

בימים שחלפו מאז הוצאת הספר נדהמנו לגלות כמה החיפוש אחר התקווה מדבק. עותקים של הספר נקנו במהירות שהדהימה אותנו, והתחלנו בהדפסת מהדורה שניה. הפעולה הזו מילאה אותנו תקווה גדולה. גם ביכולת שלנו, אומה קרועה ושותתת, להתקבץ יחד, להסתופף סביב רעיונות, להתמלא מהדעת של האחר. וגם מהיכולת של התרבות והספרות לגעת בתוך ההיסטוריה, לבטא את הלכי הנפש בתנועה הולכת ונמשכת, שמקיימת דיאלוג
עמוק עם מאורעות הזמן.

גילינו גם שלתקווה יש גוונים רבים, כשם שלייאוש יש. מסות רבות בספר עוסקות בכוחה המאלחש של התקווה, ובאופן שבו היא עלולה למנוע שינוי אמיתי, בר-קיימא, במציאות. לעיתים דווקא הייאוש יכול להיות מנוע אפקטיבי יותר לשינוי. מאידך, נדמה כי מידה מסוימת של תקווה היא הכרחית, בכל זמן ומקום, ובזמן ובמקום האלה במיוחד. גילינו כי התקווה יכולה להיות ניסית, ילדית, ויכולה להיות מפוכחת, מורכבת – ושני הסוגים הכרחיים להתפתחות תקינה.

קשת המבטים הרבגונית המוצעת בספר, משרטטת, בעדינות, אופק. דווקא הריבוי, הסתירות, המגוון הז׳אנרי, העמדות הערכיות השונות ואף המנוגדות – מייצרות נתיב שאפשר ללכת בו. האם התקווה כרוכה, בין השאר, ביכולת להחזיק קולות רבים, בבת אחת, ביכולת לשמוע את האחר? ייתכן. מסות רבות בספר עוסקות באופן שבו היכולת לראות את הזולת מאפשרת את העתיד, את התיקון, את התקווה. היכולת לראות מעבר למה שמיידי, מעבר למה שקרוב אליי ומתפרש כהכרחי, שקוף ונצחי. דרך ההתבוננות מחוצה לנו אנחנו מצדיקים ומכוננים את מה שראוי לחיות עבורו, והמבט של האחר מכונן אותנו בחזרה.

הספר הזה, שהתהווה, כאמור, לאורך שנת מלחמה, אינו סטטי. הוא מצע לדיון, כלי שניתן ליצוק לתוכו פרשנות, מנסרה של אירועי הזמן. את האירועים הרי אי אפשר לצפות, ולא פעם גם אין אפשרות להכיל, אבל אפשר, אולי, להביט פנימה, אל האזור הנפשי שמוליד, מקיים ונכסף לתקווה – ולנסות להבין את טיבו. את מהותו. אולי זו האפשרות לראות את הזולת. לתת לו מקום. לכאוב את כאבו. אולי זו האפשרות להתמסר למילים, ליצירה, לדקלם שורות או לכתוב חדשות. אולי זה הקשר שלנו עם שפת האם, העברית. אולי זו ההבנה שבתוך לפיתת הייאוש נדמה שאנחנו בודדים – אבל אנחנו לא. וגם איננו חסרי אונים כמו שלפעמים נדמה (או כמו שאולי יש מי שהיה רוצה שנרגיש), כי יש לנו את האפשרות לראות את הסבל של מי שהוא לא אנחנו (בכל מובן) ויש גם אפשרות שהסבל שלנו ייראה ויישמע. וכי יש לנו את האפשרות לחשוב, ליצור, לבנות את הסיפור שלנו – או לפחות לנסות.