שלושתנו

מאת: רונה כהן

עריכה: שירה סיטון פרידפרטיג

את הסרט 'שלושתנו' של הניה ברודבקר פגשתי עוד לפני שנהיה ממש סרט, כשהיה בשלבים מוקדמים של עריכה וצילומים. מאז עברו שנה וחצי אבל אני לא מסוגלת לשכוח את הסצנה שבה הניה גוזרת לארי, בנה הקטן, על הספקטרום האוטיסטי, את הפאות. פתאום, ויזואלית, מילד חרדי הוא הופך לילד אחר. הסצנה הזאת מסכמת חלק משמעותי ביותר בסרט – התנתקות מהעולם החרדי, מהמעטפת הקהילתית ומהקבלה והשייכות.

העולם החרדי, שחלק גדול ממנו מבוסס על 'מראית עין', לא יוכל לקבל אליו את ארי כי הוא לא נראה שייך אליהם בלי הפאות. אבל בעצם, כמו שאנחנו רואות בסרט, העולם החרדי לא קיבל אליו את ארי מלכתחילה. האקט הסימבולי של גזירת הפאות הרגיש לי כמו הלב של הסרט, עוד לפני שראיתי אותו גמור וערוך. זה הרגע שבו הפנימי הופך לחיצוני. הרגע שבו ההסתרה הופכת לחשיפה.

הניה ברודבקר, יוצרת חרדית, מתעדת בסרט את סיפור המאבק שלה (ושל בעלה, אהרל'ה) כדי לעזור לבנה האוטיסט, ארי, להשתלב בבית הספר ובחברה שרק רוצה להעלים אותו. במהלך הסרט, הניה ואהרל'ה מחליטים לעזוב את בני ברק שבה הם מרגישים אאוטסיידרים עם ארי, ומנסים להשתלב ביישוב דתי לא-חרדי שיקבל את ארי למערכת החינוך שלהם. שם הם מבינים שהעולם הלא-חרדי אינו פתוח ומקבל כמו שחשבו וגם שם הם אאוטסיידרים.

עכשיו, אחרי שהסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים ורגע לפני שהוא עולה לשידור בכאן 11, צפיתי בו שוב. הפעם, בגרסה הסופית.

את הניה אני פוגשת כשמבעבעות בי שאלות על חשיפה אבסולוטית, וכיצד היא באה לידי ביטוי בסרט שהוא כביכול קטן ופשוט: תיעוד של זוג חרדי עם ילד אוטיסט. כיצד הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים? כיצד הצליח לגעת בי?

אין לי ילד אוטיסט, אני לא מגיעה מהחברה החרדית ולא התחתנתי בשידוך, אבל תחושת הבדידות שעולה מהסרט, הלבד הזה, הקושי והכאב, אינם זרים לי. מהניסיון שלי להבין איפה עולמה פוגש את עולמי ואיפה עולמי פוגש את עולמה הגעתי לשיחה איתה.

בשנים האחרונות אנחנו רואים הרבה חרדים ובעיקר חרדיות שמספרים את הסיפור שלהם על המסך (שטיסל, המורדת, ריקוד האש, בחורים טובים, ליל כלולות, בנות ברק). לעומת עולם הקולנוע החרדי-נשי שמיועד לקהל מאוד ספציפי, פתאום יש פתיחות של שני הצדדים: הנשים החרדיות שנחשפות בעשייה שלהן מול העולם החילוני, ומצד שני העולם החילוני שנפתח לסיפורים של הציבור החרדי.

 איך הגעת לעולם היצירה?

"מה שפתח לי את הדלת היה החממה ליוצרות חרדיות של קרן גשר", הניה מספרת. "ברור לי שעשו לי כאן אפליה מתקנת וקיצור דרך משמעותי, זאת אומרת קיבלתי מקפצה מאוד גדולה. בלי החממה אין סיכוי שהייתי מגיעה לקולנוע".

הניה מדברת על המחסור בבתי ספר לקולנוע חרדיים, וגם מה שכן למדה בקורסים פרטיים ומשותפים לא היו ברמה של הקולנוע בארץ. "היום אני יודעת להגיד לחממה: 'הצלתם לי את החיים. בלעדיכם לא הייתי מגיעה לקולנוע. אני ממש יכולה לדמיין איך אני ממשיכה לעבוד בתור מורה חרדית לעריכת וידאו ולעיצוב גרפי, מתוסכלת ועצבנית'.

ואיך הרגשת כיוצרת חרדית בעולם שרובו הגדול חילוני?

"יש מצד אחד המון קבלה אבל מצד שני גם תחושת שמספר המקומות מוגבל. אם את חרדית או דתייה את לא יכולה להיות בינונית, את חייבת להיות מעולה, הכי טובה."

"אני קיבלתי חיבוק מתעשיית הקולנוע ואני יודעת איזה מזל היה לי. היה יכול להיות לי ממש קשה בלי הקולנוע. זה היה כל כך רחוק ממני וזכיתי לקבל את החיבוק הזה מהחממה ומהשותפות והשותפים שלי לדרך, ובזכות זה אני במקום שלי עכשיו. אבל עדיין יש פערים ואני מרגישה את הזרות הזאת. אני מפספסת המון הקשרים ונקודות כי אני לא באה מהמקום הזה. בשנים האחרונות אני רק לומדת לראות קולנוע.

אני מרגישה שעשיתי קולנוע לפני שראיתי קולנוע – לא ראיתי סרטים, לא היו לי מודלים לדוגמה, לא למדתי בבי"ס לקולנוע – אני מניחה שדווקא זה נתן לי את התמימות הזו לעשות את הסרט. לא הגעתי עם יומרות או חלומות וזה ניטרל הרבה לחצים".

מאיפה הגיעה הבחירה שלך להיחשף החוצה? ליצור לעולם החילוני ולא רק לחברה החרדית?

"כשהתחלתי את החממה כבר התחלתי לכתוב 'החוצה', כאילו ידעתי שזה לא יהיה סרט חרדי כי לא רציתי את המגבלות: בסרט חרדי אין גברים ויש המון הסתרות. אבל לי היה מספיק מהצנזורה הזאת, היה לי חשוב שזה לא יהיה נגד הציבור החרדי. שלא יחשבו שאני מתקרבנת על זה שהציבור החרדי לא קיבל אותי אז אני יוצאת נגדו".

הסרט מתעסק בעיקר בחוסר שייכות סביב האוטיזם של ארי, אבל האם הרגשת ככה גם לפני שהוא נולד? היו סימנים של יציאה מהדת או תחושות של בדידות?

"הרבה לפני שעזבתי את בני ברק כבר הרגשתי בלב… אבל זה היה רחוק ממני, לא משהו פרקטי. חלמתי שאולי יום אחד כשאהיה ממש מבוגרת אוציא רישיון ואז כשניסע לצפון לחופשה בצימר (שזו גם פנטזיה מאוד רחוקה שהייתה לי אז), אני אוכל לנהוג בכבישי הצפון כשאף אחד לא יראה. ובזה בעצם התבטאה המרדנות שלי אז".

"תמיד הייתה לי חשיבה עצמאית, גדלתי בבית שעודד לחשיבה ביקורתית. גם בתור נערה בתיכון. אבל זה היה מאוד מאוד בקטנה, לא ברמה בכלל של איפה שאני היום. היו לי יומרות אומנותיות. חשבתי שאולי אני אהיה סופרת חרדית או שאעשה סרטים חרדיים, וכנראה שזה מה שהיה קורה בלי ארי. מנקודת המבט שלי היום אני לא רואה את הניה החרדית עושה את כל זה בלי ארי".

 מאיזה מקום הגעת לעשות את הסרט הזה?

"היו לנו שנים ממש קשות של להיות לבד. התמודדתי עם דיכאון, עם הסתרה. ברגע שהאוטיזם היה סוד ולא יכולתי לספר עליו, כי ככה זה בחברה החרדית וממש לא ברור לי למה, אז אוטומטית שום דבר שקשור לחיים שלי אני לא יכולה לדבר עליו עם אף אחד. הייתי לבד.

חוויתי כל כך הרבה רבדים של הכחשה עצמית ובושה שכבר לא הייתי מחוברת, הלכתי והתרחקתי ממי שהייתי. זה כאילו שבר אותי ודחף אותי לכיוון השני, החוצה מהדת. הקורונה הביאה איתה שינוי משמעותי – הניתוק מהקהילה גרם לי ולאהרל'ה להבין הרבה דברים. זה הרגע שעשה לנו 'קאט' והבנו שאנחנו לבד בעולם. אהרל'ה לא הלך להתפלל בקורונה כי היה אסור, ופתאום נהיה לנו קל יותר כשהוא היה בבית. כל הקהילה כאילו נעלמה לנו והבדידות של הקורונה יצרה לנו מרווח לנשימה – לא היינו צריכים להסתיר יותר".

"ההתמודדות עם הדיכאון והמצב הנפשי הייתה לי יותר קשה מההתמודדות עם האוטיזם של ארי. שמרתי גם את הדיכאון בסוד. זה כמו סרטן, סוד, זה כאילו אוכל אותך מבפנים. היינו לבד-לבד בעולם, כאילו אלוקים עזב אותי. הייתי נערה צעירה בת 20, מאוד רוחנית, עם עולם רוח עשיר, וזה לא עבד לי יותר – לא עזר לי כשאני הכי למטה, כשאני בדיכאון, כל הרוחניות הזאת לא עבדה לי. בעת צרה האמונה אמורה לעזור לך, לתת איזה חוזק בנפש, ואני רק הרגשתי כאילו היא עזבה אותי.

הייתי צעירה ולא היו לי כלים. אף אחד סביבי לא ידע להגיד לי מה זה, אפילו לפסיכולוגית החרדית שהלכתי אליה לא היה אומץ להגיד לי את המילה דיכאון".

ואז בעצם התחלת לתעד את עצמך?

"ממש לא. כשהתקבלתי לחממת הקולנוע התנגדתי בכלל להופיע בסרט. זה התחיל מתיעוד שרציתי לספר סיפור של חברה עם ילד אוטיסט, ואז המנטור שלי בחממה של הפורום הדוקומנטרי שבה השתתפתי שאל אותי למה אני לא מצלמת יותר, והסברתי לו שזה קשה לקבל חשיפה של דמויות חרדיות. ובדיוק כמו עם ארי הבנתי שאני צריכה לחשוף את עצמי קודם".

יש חשיפה מאוד אבסולוטית בסרט. רגעים שהחברה החרדית עובדת קשה מאוד להסתיר גם מאנשים קרובים, ואת מציגה אותם על המסך בצורה כנה ואמיצה.

"אני חושבת שאם לא הייתי חושפת אותנו, לא הייתי חושפת את ארי. זה היה מרגיש לי כמו ניצול. את לא יכולה להראות את הדברים הקשים של הילד שלך ולהוציא את עצמך. אני חושבת שאם לא הייתי מראה וחושפת את עצמי ואת אהרל'ה לא הייתי יכולה להראות את ארי. וזה די ברור לי שאני לא חושפת אותו כי הוא אוטיסט, אני חושפת אותו כי יש לו אמא קולנוענית. התייעצתי עם אנשי טיפול והרגשתי שזה בסדר לעשות את זה כי זה הקולנוע שלי והוא חשוף".

איך את הרגשת עם החשיפה? איך התמודדת עם לראות את עצמך על המסך ולספר את הסיפור שלך?

"למדתי לקבל את עצמי ולהבין. לסלוח לעצמי על המון דברים.

בסופו של דבר אני צריכה איכשהו להגן על דמויות דוקומנטריות, כאילו יש איזשהו גבול בסוף. גם בעריכה – יש הרבה ימים של עריכה ראשונית שלא הייתי בהם, ואני שמחה שלא הייתי בהם כי אין צורך שאצפה בכל השיט שלנו שוב. ויש המון שיט. העורכת שלי שמרה עליי. היא יודעת עליי דברים שאני לא יודעת על עצמי כנראה. כי לראות את עצמי מבחוץ בסצנות זה קשה – לראות את הדינמיקה הזוגית, את הפגמים שלי, את הפגמים שלו, אני רואה הכל!

מצד שני לראות את עצמי כל כך הרבה על המסך מעורר להמון אהבה עצמית. גם הייתה המון תמימות ראשונית שאני לא יכולה לשחזר עכשיו. באמת ניצלתי את התמימות של עצמנו כדי לייצר משהו שהוא באמת אותנטי.

היום אני כבר במקום אחר, לפני חודש העליתי סטורי פעם ראשונה באינסטגרם! והבנתי שהתמימות נשברת ברגע שאת מודעת לעצמך ויודעת איך את נראית ואיך את מצטלמת".

אז את מרגישה שעשיית הסרט עזרה לך להתמודד עם תחושת חוסר השייכות?

"עד שאת לא שמה את זה על המסך זה לא מרגיש נורמלי. משהו בלערוך את זה הולך ומנרמל את זה.

איילה בנגד, העורכת שלי, היא אישה חילונית, וקיבלתי ממנה הרבה תיקוף. היא נתנה לי אישור שההתנהלות שלי נורמלית, והרבה דברים שהתביישתי בהם או לא הבנתי קיבלו ממנה אישור. ובכלל, היה לי חשוב שהאנשים שעבדתי איתם יראו אותי כבת אדם. לא את התחפושת החרדית, הן התעלמו מכל זה בעבודה ודיברו איתי פשוט כמו בת אדם".

היום, כשאת כבר לא שייכת לעולם החרדי, כשאת חיה בסביבה דתית ועובדת בסביבה חילונית, את מרגישה שמצאת את המקום שלך?

 אני לא מרגישה עדיין שייכת, לא יודעת איך להתלבש בעולם הדתי, כי הן לא מתלבשות כמו החרדיות. אני מרגישה שאני עוד לומדת הכל. מהמקום שבו אני נמצאת אני יכולה גם לחזור קצת לחלקים בעולם החרדי שלא יכולתי לסבול כשעזבתי את בני ברק.

אני חושבת שהיה לקולנוע קל לקבל אותי מעצם העובדה שאני חרדית. אני חושבת שבמציאות של היום אם הייתי דתייה, עם מטפחת, לא היו מקבלים אותי ככה. הזהות החרדית שלי הייתה ממש מחובקת. חרדים זה יותר חמוד לתת להם כסף, יותר מהדתיים, כי התחושה היא שהם משתלטים לנו על המדינה".

אחרי השיחה עם הניה אני מקבלת הוכחה שלכל אחת סיפור משלה, אבל יחד יש לכולנו את אותו סיפור: סיפור של בדידות, של משבר, של קושי והתמודדות עם הסביבה. האם אי פעם מישהי באמת הרגישה שייכת?

בעולם שבו המגפה הקשה של התקופה שלנו היא הסתרה ובדידות, עצם החשיפה של הסיפור הפרטי שלך היא מעשה אמיץ.

דווקא בתקופה של פילוג בארץ, דווקא במאבק על היכולת להשמיע את הקול שלך, יוצרת כמו הניה ברודבקר מגיעה עם סרט תיעודי אמיץ ועם חשיפה אבסולוטית ותמימה ומצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים.

אז אולי להיות שייכת דווקא מגביל אותך?

ואולי בעצם רק כשאת מעיזה לצעוק בקול את האמת שלך, להכיר בבעיה ולא להסתיר אותה יותר, לא מעצמך ולא מהסביבה, אז את נהיית חופשיה להתגבר על הקשיים?

*הסרט "שלושתנו" יוקרן בכאן 11 במוצ"ש הקרוב.