הבלוג "נשים מצלמות" מורכב מנשים שאוהבות צילום, שמתרגשות מפעולת הצילום, שמוצאות בה דרך להתבטא. בין אם את צלמת מקצועית או מצלמת להנאתך, בין אם יש לך מצלמה שווה או שאת מצלמת בנייד, אני מזמינה אותך לשלוח עד 16 דימויים למייל. בתגובה, אשלח לך מספר שאלות והתשובות אליהן, ביחד עם התמונות, יתפרסמו כאן. oshri.hayun@gmail.com

שמי תומר אסייג, צלמת סטילס ויוצרת דוקו מתל אביב. למדתי קולנוע במכללת קמרה אובסוקרה, שם הופתעתי בזמנו לגלות שהקולנוע, והיצירה התיעודית בכללי, נוגעים בי יותר מאשר העולם העלילתי שהיה הסיבה לכך החלטתי ללמוד קולנוע מלכתחילה.

החיבור שלי לצילום התחיל בגיל צעיר, כשהייתי נערה מופנמת וחיפשתי דרכים להתחבר לאנשים ולבטא את עצמי. המצלמה הייתה בשבילי כלי ואמצעי לתקשורת עם אנשים שסיקרנו אותי ולא ידעתי איך לגשת אליהם. עם המצלמה ביד הרגשתי שיש לי זכות להתבונן בהם.

לאט לאט למדתי לתקשר עם המצולמים גם בלי שהמצלמה מהווה חוצץ, להשתמש בה לרגעים ולא כל הזמן. הדינאמיקה שלי מול המצולמים שאני בוחרת להתמקד בהם מעסיקה אותי לכל אורך החוויה היצירתית ובדרך כלל יותר חשובה לי מהתוצר הסופי עצמו. אהבה היא המפתח גם ליצירה, מסתבר. ולפעמים זה לא פשוט כמו שזה נשמע, וצריך להזכיר לעצמך לאורך הדרך למה התחלת ומה חשוב באמת.

בחרתי הפעם להביא מקבץ דימויים נבחרים שצולמו בהפגנות השבועיות מחוץ למעון ראש הממשלה בבלפור שבירושלים. רובן תועדו בתחילת המחאה, בשבתות הראשונות, בהן היו פחות מפגינים. האווירה הייתה יותר מחתרתית וכיוצא בזה גם יותר אלימה.

בצילומים שבחרתי אפשר לראות התנגדות עממית, שבאופן אישי מעודדת אותי כל פעם מחדש. החוויה של להיות בהפגנה שאני מאמינה בקיום שלה מרגשת אותי יותר מכל הופעה או אטרקציה אחרת. תחושת הסולידריות מאשרת לי שאני במקום הנכון ונותנת לי תקווה.

כמובן שגם להתרוממות הזאת יש את הנפילה והשיברון שמגיעים אחריה, כשהשינוי לא בא במהירות בה היינו רוצים או אינו מגיע כלל. ואז צפה בי השאלה, מה הטעם בכלל לצאת לרחובות? הדואליות הזאת לא פשוטה להתמודדות אבל היא חלק מהמציאות הישראלית העכשווית ואני מעדיפה לפעול בתוכה, או אפילו רק להסתכל לה בעיניים.

מבחינה צילומית, התיעוד בהפגנות הוא הרבה פחות אותנטי ממה שחשבתי שיהיה. גם הצלם וגם המצולם מאוד מודעים לאימפקט שיש לתמונה ולכן יש כמעט תחושה של הצגה בהרבה מהתמונות שלי, ואני לא חושבת שזה דבר רע! זאת האבולוציה של תפיסת הרגע במציאות רוויות הדימויים של היום, שבה למצולם יש כח שוויוני מול המתעד וזה מתבטא בהתמסרותו המודעת לרגע הצילום. כך לפחות הרגשתי עם חלק מהמעצרים שתיעדתי: אפילו בתוך כל ההמולה העצורים הישירו אלי מבט גאה ובטוח ויכולתי לחוש בתקשורת לא מילולית של שיתוף פעולה למען מטרה משותפת.

יש ציטוט של אלבר קאמי שאני מאוד מתחברת אליו, "עם המרד נולדת המודעות". מבחינתי אנחנו כל הזמן צריכים לעמוד על המשמר, לשאול שאלות על החברה בה אנו חיים, לא לפחד להתמודד עם דילמות מוסריות, להסתכל על המציאות בעיניים, ולהיות נכונים להתאגד ולהתנגד כשצריך.

בעיני אנחנו צריכות וצריכים לשים לב למה שקורה סביבנו.

מכירות את הניסוי עם הקרפדה? אני חושבת עליו המון לאחרונה. הקרפדה נמצאת בתוך מים שכל הזמן מרתיחים אותם עוד ועוד. יש לה יכולת פיזית לצאת החוצה אבל היא לא יוצאת בגלל שהיא מסתגלת לטמפרטורה המשתנה וכך היא נשארת במים להתבשל. זה מה שאני מרגישה שקורה לנו כחברה ולכן אני כל כך מאושרת ומודה על המחאה הנוכחית.

מתי יצאנו פעם אחרונה לרחובות? בשנת 2011 יצאנו למחאה החברתית הכי גדולה שהייתה פה. מאז אני שומעת המון ביקורת מאנשים שאומרים שמיליון איש יצאו לרחובות ולא השגנו כלום, מחירי שכירויות למשל ממשיכים להאמיר ועל יוקר המחייה אין צורך להרחיב.

אבל בעיני הם מפספסים את מה כן השגנו כחברה, שהוא לא פחות חשוב- היכולת לעמוד על שלנו ולקפוץ החוצה מהמים הרותחים. כחברה הישרדותית שמורגלת לציית לפקודות ולהישמע להוראות, זריעת זרע המרד בתודעה הציבורית היא בגדר מהפכה ממש. עד אותה מחאה לא דיברנו צדק, לא חברתי ולא כלכלי, והיום זה חלק בלתי נפרד מהשיח ומסדר היום.

הדיוקן העצמי שבחרתי לשתף פה, נלקח בסיני על ידי בחור קהירי צעיר שביליתי איתו יום שלם של שוטטות צילומים ושיחות בעיר דההב. הוא סיפר לי על החיים של אחרי האביב הערבי, על המחאה הגדולה של כיכר תחריר שהביאה אותם בסופו של דבר למציאות של קיצוניות דתית ושמרנות גדולה יותר מאי פעם, ועל זה שהוא חלק מדור של צעירים שעוזבים את משפחותיהם ועוברים לגור בסיני בניסיון להגשים את עצמם ולחיות בתחושת חופש. היה לי קשה שלא להזדהות עם הצורך הזה והרגשתי סולידריות עם הרצון שיש לכל חברה ליצור לעצמה חיים טובים יותר בכל מקום בעולם.

 

לטורים הקודמים בפרויקט "נשים מצלמות" לחצו כאן

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.