יעניין
אותך
כתבת אורחת
28 נובמבר 2023 | משך הקריאה: 3 דקות
על בסיס אחר לאחדות

מאת: אומי (נעמי) לייסנר

עריכה: שירה סיטון פרידפרטיג

מאז פרוץ מגפת הקורונה, כולל חצי השנה המטלטלת האחרונה, מצאתי דרך מפתיעה להתמודד עם מציאות חיינו שהלכה והתעננה: לימודי שואה. עתה, בתוך הסיוט המתמשך הזה, עם סיפורי הזוועות מחד, ובן על מדים בדרום מאידך, זהו אפיק בריחה מפחיד מדי.

למרות זאת, באחד הימים החלטתי להתחבר להרצאה המקוונת השבועית שניתנת מטעם 'יד ושם'. הנושא היה בית ילדים בברלין שניהלה ביאטה ברגר למן שנות ה-20 של המאה הקודמת. ברגר נתנה למעון את השם 'אהבה', בהתאם להבנתה ש"הבסיס לחינוך ילדים צריך להיות אהבה". עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 הבינה ברגר כי עליה לנקוט בצעדים מיידיים למען הילדים. היא רכשה אדמות בישראל להקמת המוסד מחדש, וכעבור שנה עלתה ארצה עם חלק מן הילדים. לאחר מכן המשיכה ברגר במאמציה להביא ארצה עוד ילדים, אבל כמות הסרטיפיקטים שהוקצו לה לא הספיקה לכולם, ואלו שנשארו נרצחו על ידי הנאצים.

שיחה

את הדקות האחרונות של ההרצאה שמעתי דרך אוזנייה אחת בעודי עומדת עם המפגינות למען שחרור החטופים בעזה מול בית הנשיא. במקום הזה התקיימו ההפגנות השבועיות נגד 'הרפורמה', וכמה מוזר היה לחזור לכאן אחרי מה שמרגיש כמו שנים. מייד נקלעתי לשיחה שהתפתחה בין זוג צעיר שעמדו לידי לבין אישה מבוגרת יותר, פרופסור לשעבר לדבריה.

"אנו שוקלים לעבור לברלין," אמר הזוג.

"ברלין? עם כל האנטישמיות עכשיו?" אמרה הפרופסור, והבחור הסביר ש"ההחלטה נפלה עם הקמת הממשלה הנוכחית, על נטיותיה הפשיסטיות".

"ממשלות פשיסטיות קמות כבר לאורך אירופה", הגיעה התגובה, "קחו את איטליה, ספרד, זה בא עם האנטישמיות, חבילה אחת". רציתי להעיר שלא נראה כי הפרוגרסיביים-ליברלים הם מי-יודע-מה בעדנו, אבל היא המשיכה ושאלה את הבחור, "אגב, עשית צבא? מן הסתם, לא".

"נכון," הוא ענה בחצי חיוך, "שתדעי לך שכחצי מהעם כבר משתחרר על סעיף פסיכיאטרי. נו, טוב, כשתיגמר המלחמה, נחליט כבר מה לעשות".

שנאה

קשה לתאר את הרגשות שעלו בי כהר געש באותו רגע. רציתי להגיד לו, רציתי לצעוק לו: "כלומר, אחרי שהבן שלי ובניהם של הורים אחרים יסיימו לסכן, או חס וחלילה, להקריב את חייהם כדי להגן על חייך, אז כבר תחליט מה לעשות". וזה לא שאני נגד הסעיף הפסיכיאטרי. טוב וחשוב שהוא קיים, אבל ברור לכל שקיים הרבה מן הניצול של הפטור הזה בידי סתם אנשים שלא בא להם בטוב לשרת בצבא, ושהזעם שפרץ לאחרונה נגד הנצלנות של החברה החרדית, מוטב היה לכוונו הרבה מעבר לקבוצת אוכלוסייה זו.

אם כן, כמו תמיד, האמת מורכבת. אבל נראה שבתור חברה אנו מעדיפים לפשט את הדברים ולכוון את הכעס והשנאה שלנו כלפי קבוצות של אנשים שאינם משלנו. החלוקה לקבוצות, אף על פי סטראוטיפים, מונעת מאתנו את העבודה הלא נעימה של הסתכלות פנימה ועשיית חשבון נפש.

אהבה

נשאלת השאלה איזה מין חשבון נפש נדרש מאתנו בימים נוראים אלה? האם על כל השנאה ששררה כאן עד אשר קטע החמאס באכזריות את השיחה? על פני הדברים, כן, כלומר אם לשפוט לפי כל הקליפים והממים והכרזות שגודשים את המרחב הציבורי כעת ומצהירים על אהבת חינם ואחדות העם וכד'. רק שבפועל עבור רבים מאתנו קריאות אלה בעיקר מעצבנות, בטח כשמי שמפיץ אותן תמך לא מזמן במידה זו אחרת של קולניות בממשלה שהלכה וקרעה את העם לרסיסים, ועוד היד נטויה.

מעבר לכך, כשמסתכלים לקיטש בעיניים, נראה שאף הם מבוססים על אותה חלוקה סטראוטיפית לקבוצות. מבחינה זו הם אינם מציגים אלא צד אחר של אותה הגזענות, על אחת כמה וכמה כשמה שעומד מאחוריהם אינם אלא רעיונות של עליונות הגזע היהודי. אהבה, אם כן, היא אמנם בסיס מוצק לחינוך ולגידול ילדים, וככל הנראה היא אשר מצילה אותנו מן הטביעה בייאוש טוטלי כעת – בהינתן ריבוי מעשי החסד שמתבצעים בקרב עמנו. יחד עם זאת, מן הסתם, כלומר, מניסיון העבר, אפשר להניח שברגע שיתאפשר לנו שוב להתפצל לקבוצותינו המקוריות, לעמדותינו הקבועות ולדעותינו הקדומות, כך נעשה.

גאווה וענווה

בנסיבות אלה יוצא שעלינו לחפש בסיס אחר לאחדות העם מאשר 'אהבה' והוא נובע מאותה ההכרה בדבר מורכבות האמת. הכוונה לענווה. בספר משלי כתוב: "לִפְנֵי שֶׁבֶר – גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ" (משלי ט"ז, 18). כלומר, כשבא אסון על האדם, לא כל שכן על עם, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא, והחטא הראשון שיש לחפש הוא הגאווה.

האסון הוא תוצאה טבעית של הגאווה, במיוחד כאשר מדובר בגאווה שגורמת לאדם, ובוודאי לעם, לזלזל בכוחם של היריבים. הגאווה היא גם חטא בפני עצמה, חטא חמור מאד, וכגובה ההגבהה העצמית, כך יהיה עומק הבור שאליו צפוי הגאוותן לצנוח, ושממנו אפשר להיחלץ רק באמצעות חשבון נפש. ושימו לב, האדם שמגיע למסקנה ש"האסון הוכיח שצדקתי, תמיד ידעתי שאני צודק, עכשיו אני עוד יותר משוכנע בכך" – נראה שהוא לא השקיע מספיק בחשבון הנפש הדרוש.

בתהלים כתוב, "אמת מארץ תצמח" (תהילים, פ"ה, י"ב). ברגע שכל אחת ואחד מאתנו יכירו בכך שאין לנו מונופול על האמת, שאנחנו לא יודעים הכל, לא רואים הכל, לא מבינים הכל, ושלעולם לא נצליח לפתור הכל מבלי להקשיב ולהתחשב בדעות ובנקודת המבט של אחרים – יש לנו בסיס מוצק לאחדות העם.

 

 

 

 

צילום תמונה ראשית:אוהד לוינשטיין

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *