מאת: קלי רוזן
״זה חסר״, היא אמרה לי, ״עכשיו שאני כמעט בת 40 וגם נראית קצת כמו דודה מאז הלידה האחרונה, נהגים כבר לא צופרים כשאני הולכת ברחוב. ואני מתגעגעת לזה״. מתגעגעת לזה?? אני נדהמת! ושואלת את עצמי איך זה יכול להיות ולמה?
הרי כולנו מכירות את הרגעים הנוראים האלו; את בת 12, 20, או 38, את לובשת שמלה או ג'ינס או מעיל או גופיה. את הולכת לחברה או לעבודה או חוזרת מדייט. את פשוט הולכת במדרכה. או חוצה כביש. או עומדת ומחכה לאוטובוס. את חולמת בהקיץ או מדברת בטלפון או חושבת על איך תעברי לצד השני של הרחוב בשביל לא להיות קרובה מדי לחבורת הגברים שיושבת בבית הקפה מולך. ופתאום הוא צופר מהמשאית שלו. כולם שמעו את זה. ואם היית לבד ברחוב אז זה מפחיד אפילו יותר. ״מה הייתי עושה לך מותק!״.
כולנו הרגשנו את הפחד, הבושה, את הכעס. השפלנו מבט, הגברנו קצב צעדים, לפעמים הצלחנו להיראות כאילו לא שמענו אותם צועקים או צופרים בכלל. או אולי אפילו צעקנו איזו קללה בחזרה. ״איך אפשר להתגעגע לזה?״ שאלתי אותה ״ככה ידעתי שאני שווה.״ היא ענתה. ״מוזר״, אמרתי, ״ההטרדות האלו כל כך מכווצות, מפחידות, משפילות, מצמצמות את המרחב…״ ״נכון, את צודקת״ אמרה, ״גם אני הרגשתי את כל אלו, אבל לפחות ככה ידעתי שאני יפה ומושכת.״
קשה לי לשמוע את החברה החכמה והמוצלחת שלי אומרת דברים כאלו. החוויה שלה בעולם לימדה אותה שפחד השפלה וכאב הם מחיר הכרחי שנגזר עליה לשלם בשביל להרגיש בעלת ערך. ואף יותר מזה, הערך שלה בעיני עצמה הוא היופי שלה. וואו. נשמע לי כואב ולא הוגן. כל האישיות הנהדרת שהיא, מצומצמת בעיניי עצמה למראה שלה.
אני יודעת שהיא לא היחידה שמרגישה ככה. נשים רבות מספרות עד כמה חשוב להן להיות יפות ומה הן מוכנות לעשות ולסבול בשביל להתאים למודל היופי. ובעצם, גם אני. והאמת – גם אימא שלי.
כמו אימהות רבות אחרות, אמא שלי תמיד אמרה לי שבשביל להיות יפה צריך לסבול. היא אמרה לי להיות עדינה גם אם בא לי להשתולל. ללבוש בגדים מחמיאים גם אם הם לא נוחים. למרוט שיער גם אם כואב. אבל היא מעולם לא הסבירה למה בעצם כל כך חשוב להיות יפה, עד כדי כך שאפילו כדאי לי לסבול בשביל זה? בנוסף, היא מעולם לא סיפרה לאחים שלי שהם צריכים להיות יפים. מבחינתה זה ברור. יופי שווה סבל שווה נשיות.
המחקר הפתיע שהראה שהמוח שלנו רואה נשים כחלקי גוף
אני חושבת על הדימויים שראיתי כל חיי, כאלו שגם אימא שלי ואימה ראו. תמונות של נשים עם או ללא פנים מדגמנות בפרסומות למוצרים שלא קשורים בכלל לגופן. הן הוצבו שם בכדי למכור מכונית או שעון או סתם עמדו כקישוט על זרועו של גבר מצליח. איכשהו לא חשוב שהגבר מבוגר, לא מושך ובגדיו מכסים את גופו מכף רגל עד צוואר. האישה לצידו תמיד תצטרך להיות יפה, צעירה ולבושה בבגד חשוף. המסר ברור- הכוח שלו הוא מה הוא יכול לעשות. הכוח שלה טמון באיך שהיא נראית.
כמובן שהקיטלוג הזה לא החל במשרדי הפרסום או באולפני הטלוויזיה. הוא נטוע בנו משחר ההיסטוריה. אם תבקרו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק , אחד מהגדולים והחשובים ביותר בעולם, תגלו ש85% מהדמויות שמוצגות ביצירות האומנות בערום הן נשים. אמנות שנוצרה ונאצרה לאורך מאות רבות של שנים. הנשים ניצבות בתנוחות פאסיביות ומוצגות כקישוט או כאובייקט. בעוד שלעומתן, הגברים המצוירים עוסקים במלאכות שונות, ומספרים סיפורים שונים על האפשרויות של בני האדם הזכריים לפעול בעולם. בלבוש מלא כמובן. ושוב, הם אקטיביים ובעלי יכולות שונות. הן פסיביות, דוממות ויפות.
לא רק ההיסטוריה, התרבות והכלכלה מקדמים את היופי הנשי. הדבר נחקק גם במוח שלנו. בשני מחקרים שונים שנערכו ב- 2012 בידי פיליפ ברנרד באוניברסיטת בריסל בבלגיה, ושרה גרוויס מאוניברסיטת נברסקה לינקולן, ניסו החוקרות והחוקרים להבין האם באמת יש הבדל באופן שבו אנחנו תופסים ותופסות דימויים של גברים ונשים.
הם גילו שכאשר אנו ממקדים את העיניים על מראה מסוים, עומדים לרשותנו שני מנגנונים קוגניטיביים שונים. האחד משמש אותנו לתפיסת התמונה השלמה, והשני לתפיסת תמונה כקובץ של הפריטים מהם היא מורכבת. וכמו שניתן להניח, הוכח במחקרים שהמנגנון לראיית התמונה השלמה משמש את המוח לתפיסת דמויות של גברים, בעוד המנגנון האחראי לראיית פרטים, משמש אותנו לתפיסת דמויות של נשים.
וכך התגלה שהמוח תופס גברים כאדם שלם ונשים כחלקי גוף. אני מתביישת אבל חייבת להודות שגם המוח שלי מתנהג ככה. לא פשוט לי להבחין שככה אני פועלת. כבני ובנות אדם, טבעי לנו לקבל את המציאות כמו שהיא ולהתייחס אליה כטבעית וכמובנת מאליה. נדמה לנו שהשליטה במחשבות שלנו היא שלנו, וקשה לזהות ממה בעצם מורכבים הרצון, תפיסת העולם, ודרכי הפעולה שלנו.
אני מסתכלת על השיער השחור והחמוד בבית השחי שלי
קשה לדעת כמה הזהות שלנו תלוית סביבה ומה יקרה אם נתקלף ממנה. אבל בזכות הקורונה והבידוד גיליתי אפשרות חדשה. לראשונה בחיי אף אחד לא הסתכל עליי, וליופי שלי אין שום תפקיד. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסות לראות מה יקרה אם אסכים לוותר על המקום שלי בעולם כאישה יפה, אובייקט שנועד לקשט.
אני מפסיקה למרוט שיער. בכל המקומות. תמיד שנאתי את זה. תמיד רציתי לתת להן לגדול. אבל אף פעם לא הרשיתי לעצמי להיות לא יפה. מפסיקה עם האיפור, נעליים לא נוחות, בגדים מבליטי איברים. כל הדברים האלו נועדו בשביל לסמן שאני עושה כל שביכולתי להיות נשית, סקסית, מתאימה לתפקידי כאישה.
אני מרימה את הזרוע ומסתכלת על בית השחי שלי. שיער שחור וחמוד שסוף סוף הצליח להגשים את ייעודו ולצמוח. הוא נראה לי קצת מכוער אבל אני רוצה לאהוב אותו. מעניין, מעולם לא חשבתי ששיער בית שחי גברי הוא מכוער. אז איך זה שהשיער החמוד של עצמי מבייש אותי בעיני עצמי?
מוזר. חשבתי שהשינוי הזה יוביל ליחסים חדשים עם הסביבה. אבל השינוי העיקרי שאני חווה הוא ביחסים שלי עם עצמי. אני מגלה חמלה, רכות, אהבה מתחדשת. אני מפסיקה להתייחס לעצמי כאובייקט שתפקידו לרצות. הערך שלי לא טמון ביופי שלי. אני לא חפץ, לא אוסף של חלקי גוף, לא קישוט סביבתי.
לא קל להשתחרר מהתניות עמוקות, אבל כמה נעים ומעצים להתרחב אל הקיום השלם שלי כבת אדם. אני מגלה את החופש והכח שהשחרור הזה מביא עימו . הביקורת העצמית על איך הגוף נראה, מתחלפת בהוכרת תודה על כל מה שהוא עושה בשבילי. המבט שמסתכל על עצמי מבחוץ מתהפך ורואה את עצמי מבפנים. והוא כל כך הרבה יותר עשיר, מעניין ומאפשר.
עכשיו ברור לי למה אמא שלי לא הצליחה להסביר את הסיבה שבשבילה כדאי לסבול בשביל היופי. פשוט אין סיבה מספיק טובה שבשבילה כדאי להצטמצם לאובייקט. אם מנסות להבין, מגלות שזה בעצם בכלל לא לטובתנו.
איזה מזל שאנחנו חיות בעידן שיכולות להשתחרר מהתניות שגדלנו לתוכן, ולהחליט בשביל עצמנו איך נכון לנו לחיות !
