יעניין
אותך
כתבת אורחת
23 נובמבר 2023 | משך הקריאה: 7 דקות
על שינוי תפיסה וטיפול נפשי במערכת גברית

מאת: גלי קלטש

מאז ה 7.10 אני חושבת המון על התצפיתניות.

שמי גלי, הייתי תצפיתנית בחברון. יצאתי לקורס מפקדות ולקורס קצינות, הייתי קצינה בחמ"ל תצפיות ובהמשך גם סמ"פ ומ"פ של תצפיתניות. כיום אני פסיכולוגית בהתמחות שיקומית.

התמלאתי בזעם אל מול תיאוריות הקונספירציה שהאשימו את התצפיתניות בימים הראשונים. היה לי ברור שהן כן ראו וכן התריעו, שיערתי שאמצעי התצפית הופלו מההתחלה. עם הזמן, המציאות הלכה והתבהרה, ועם כל פרט התמונה רק נצבעת בשחור… אני חושבת עליכן, יושבות שם משמרת לאחר משמרת, מתריעות על כך שיקרה משהו – ואף אחד לא מקשיב. כמה קל להגיד שהן לא מבינות, שהן "היסטריות". אני חושבת על מה עבר עליהן באותן השעות, תחושת חוסר האונים וההפקרה… ומה אפשר לעשות עבורן כעת.

לתצפיתניות יש משפט: "טוב מראה עיניים מ-8200"

להיות תצפיתנית זה מעבר לתפקיד בצבא. כל תצפיתנית שתפגשו תספר בתחושת שליחות ואחריות עצומה על התפקיד ועל המשימה – לשמור על הגזרה, על האנשים, על המדינה. לתפקיד יצא שם רע לאורך השנים – התנאים לא פשוטים, לשבת במשמרות של ארבע שעות מבלי להזיז את העיניים מהמסך (פזלת הצידה? קיבלת שבת), לשרת בגזרות מבצעיות ולסגור כל שבת שנייה לאורך כל השירות.

לצד הקושי, יש תחושת אחווה מדהימה, החיילות יספרו בהתרגשות על האווירה, על החיילות האחרות שהן כבר כמו משפחה ועל תחושת השליחות. לצד זאת, יש לא מעט סכנות שלא מדוברות סביב התפקיד, למשל העובדה שהחיילות משרתות במוצבים קדמיים מתוך שאיפה להיות בהיכרות ובסנכרון עם הגזרה המבצעית, אבל הן לא מקבלות נשק. קב"נית שביקרה פעם באחד הבסיסים הסבירה לי על סכנה נוספת, ריגשית – "זה תפקיד שבו במשך 8 שעות ביממה, כל מה שאת עושה זה להיות בדריכות למשהו נורא שיקרה".

תצפיתניות מגינות על כל גבולות המדינה כבר שנים, הן סיכלו מספר עצום של פיגועים וחדירות. הן שומרות על הכוחות בזמן אירועים מבצעיים ומכירות את הגזרה טוב כמו את כף ידן. ה-7.10 ה לא היה הפעם הראשונה שתצפיתניות חוות חוויות מזעזעות בגזרת עזה. כשהייתי בטירונות הרצתה בפנינו תצפיתנית עבר (כיום קצינה בכירה), שבזמן שחברתה נרצחה בחדירה למוצב, היא איישה את עמדת התצפית במשך שעות ארוכות, שמרה על קור רוח, חילקה הנחיות ודיווחה לכוחות. כי היא הייתה מהיחידות שהיו שם עם מסוגלות נפשית לכך. ובכל זאת – המסר היה ברור: זו הציפייה, זו הדרישה. בתפקיד ללא מיונים, ללא בחינת היכולת הנפשית של המתגייסות, גם כשמודיעים לך שהחברה הכי טובה שלך נהרגה במבנה הסמוך, יש רק תגובה אחת לגיטימית עבורך.

אני חושבת על החיילות שנדרשות כעת לחזור לשירות, מבלי להתחשב במצבן הנפשי, מבלי לתת את התמיכה המספקת. מבלי להבין שכדי לגרום להן לחזור, הן צריכות אמון במפקדים. הן צריכות להרגיש שהן לא חוזרות לשווא, כדי להשמיע עוד אזהרות שיפלו על אוזניים ערלות.

הלוואי שהיה מישהו אחד שיהיה אפשר להפנות כלפיו אצבע מאשימה. ׳הוא׳ לא הקשיב, ׳הוא׳ פספס, ׳הוא׳ התעלם. אבל זה רחב יותר מזה. זוהי מערכת גברית מלאת אגו ובטחון עצמי מופרז. כמה קל לסמוך על המודיעין מלמעלה, גוף אלמוני וכל יכול, ששומר עלינו ויודיע לנו אם משהו ישתנה. כמה קשה לשאול שאלות ולהיות ביקורתיים. כמה זה מפחיד לדמיין מציאות אחרת, וכמה אומץ נדרש לשמוע משהו אחר. כמה קל לבטל את הקולות האלו, החיילות שרוצות להרגיש מעורבות ובטח סתם מגזימות, מדמיינות, היסטריות…

חשוב לומר שהתצפיתניות תמיד קיבלו יחס טוב מהלוחמים. "אתן העיניים שלנו" הם אומרים. באירוע בודד שבו אין מידע מודיעיני– יודעים להעריך היטב את יכולותיה של התצפיתנית. אבל תהיי טובה, תישארי במשבצת ששמנו לך. תשמרי על הגדר, תספרי לנו מה קורה מסביבנו. מודיעין? הצחקת אותנו, את זה תשאירי לגדולים.

רקמה אנושית

על תפיסת הקושי הנפשי במערכת הצבאית

מאז ה-7.10 אני רואה בקבוצות הפסיכולוגים כמות גבוהה של פניות של תצפיתניות לטיפול נפשי. חלק גדול מהפניות התייחס לכך שקבוצות של תצפיתניות, בבסיסים שחוו חדירות ברצועת עזה, נותרו ללא מענה נפשי גם מספר שבועות לאחר האירוע. יתכן שהייתה מורכבות להביא קב"נים לאזורי לחימה בתחילת הדרך, או אולי אפשר להתייחס לאמירות של הצבא על כך שכעת נלחמים ואח"כ מטפלים. אבל מתחת לכל אלו ישנו מסר ברור שעובר כחוט השני, כבר מאותה הרצאה בטירונות – אין מקום לקושי נפשי.

אלוף במיל' יצחק בריק, שהיה נציב קבילות החיילים, דיבר בהרצאותיו על הלקחים מאסון המסוקים. על כמה צה"ל מעולה בליווי משפחות חללים, בטיפול בפצועים, אך אינו יודע להתמודד עם "פציעות שקופות" כמו פוסט טראומה. במקומות שבהם יש פרוטוקול מסודר והגדרות הדברים אינם קלים, אך ברורים: לארגן לוויה, לפקוד את הקבר וללוות את המשפחה, בכך הצבא מצטיין, וטוב שכך, זו חובתו. גם עם פצועי גוף הצבא יודע להתמודד, משחררים מהצבא, מקבלים הכרה במשרד הבטחון, טיפולים וקצבה.

עם קושי נפשי, או "פגיעות שקופות" המצב יותר מורכב. ראינו זאת גם כעת בקושי של המדינה והצבא ללוות את משפחות החטופים כראוי, בהיעדר וודאות. הצבא אמנם מנסה להכניס גם את התחום הנפשי למשבצות הברורות של כשירות או אי כשירות לחזור לשירות. אבל מה עם אלו שבאמצע? שאולי יכולים לחזור לשירות, שחזרה לשירות אף עשויה להיות מיטיבה עבורם לאורך זמן, בדומה לחזרה לנהיגה לאחר תאונת דרכים – אבל זקוקים לתמיכת המפקדים, לשיחות קבועות עם קב"ן, ליציאות שונות הביתה, לשינוי בהיקף המשמרות, לתקופת הסתגלות? עם אלו הצבא לא יודע להתמודד, ואף מערים עליהם קשיים אינסופיים גם בוועדות של משרד הבטחון לאחר השחרור. הוא מציע להם להתאים את עצמם לאחת המשבצות, שחרור או חזרה מלאה לשגרה. רק שהנפש האנושית לא יכולה להתחלק לאפס או אחד, וכאן נדרשת רגישות פיקודית.

היחס בצבא לטיפול נפשי הוא מורכב. בתקופה האחרונה הלגיטימציה לטיפול, הן מבחינת הציבור והן בתוך הצבא – עלתה. לצד זאת, בארגון גברי, שבו משמעותה של הזלת דמעה או הבעת רגש היא חולשה, יש השלכות מעשיות, גם כשיש קב"ן בנמצא. יצא לי לפגוש בעבר מפקד צעיר שהמחלקה שלו התאוששה מאירוע טראומטי. החיילים גילו תסמינים פוסט טראומטיים קשים, והמפקד פנה לממונים עליו. כשמפקד הפלוגה הגיע על מנת לשוחח איתם, החיילים לא העזו להודות מולו בקושי. הם לא רצו להיתפס כחלשים, פגועים, חששו שזה ירשם לרעתם ויפגע בעתידם. ולמרות התרעות המפקד הצעיר הם לא קיבלו מענה, למרות שהמפקדים רצו לעזור. המסר והתרבות בתוך הארגון חזקים יותר לעתים מרצונותיהם של האנשים הפרטיים.

החטופים והפצע

על טראומה והחלמה

אירוע טראומטי לא חייב להתפתח להפרעה פוסט טראומטית. הוא ישאיר צלקות בנפש, אך עם טיפול נכון ומעטפת נכונה של הסביבה, אפשר לחזור לתפקוד מלא, ויש כאלו שאף מתייחסים ל"צמיחה פוסט טראומטית" שמשמעותה היא שמתוך האירוע הקשה אפשר גם לגדול ולהתפתח. לצד זאת, לטראומה, יש כמה בני לוויה עיקשים:

תחושת חוסר אונים היא אחד מהם, גם כשאדם מתפקד ככל יכולתו, באירוע טראומטי ישנו מרכיב של תחושת חוסר אונים. אני חושבת על התצפיתניות בחמ"ל, רואות את החדירות לבסיסים וליישובים, מנסות לעשות ככל יכולתן אך ללא כוח מבצעי שייתן את המענה ונותרות חסרת אונים.

לתחושת חוסר האונים נלווית תחושת כעס. כעס עמוק ובלתי מתפשר על חוסר ההוגנות, על ההפקרה של התצפיתניות ושל תושבי העוטף. על כך שהן התריעו וקולן לא נשמע. על הציפייה לחזור לתפקוד כשהמציאות מערערת. על כך שפותחים חמ"ל חדש וממשיכים הלאה, כשחברותיהן נרצחו או נחטפו. על כך שהעולם ממשיך להסתובב והשמש ממשיכה לזרוח. ביחד עם התחושות האלו, יגיעו לרוב תחושה של בדידות, וחוויה של "זר לא יבין זאת". יש כאלו שמרגישות שהן חוות תגובה מוגזמת, מדמיינות, שרק הן מרגישות ככה ושזה אף פעם לא יעבור… מניסיוני בטיפול בנפגעי טראומה על רקע צבאי, ההחלמה הנפשית קשה הרבה יותר כאשר אין הכרה בקושי מצד המפקדים והסביבה.

תפקיד התצפיתנית כולל בתוכו מראש תחושת אחריות, ויחד איתה מגיעה לרוב תחושת האשמה. מעבר לתחושה המובנית בתוך תפקיד התצפיתנית, אשמה נלווית תמיד לאירועים טראומטיים. היא לא רציונלית ולא תורמת, אבל היא שם. קולות פנימיים וטורדניים עלולים לצוץ: פספסתי משהו? הורדתי מבט? לא הייתי מרוכזת לשנייה? אולי לא התעקשתי מספיק? למה אני הייתי בבית כשזה קרה? למה לקחו אותה ולא אותי? איך אני יכולה לחזור לשגרה כשזה קרה לחברות שלי?

על כל התחושות האלו, חשוב לי להעביר לכן, אחיותיי התצפיתניות, מסר ברור:

עשיתן כמיטב יכולתכן. אתן מעולות ומקצועיות. מותר ומגיע לכן לכעוס. אתן לא אשמות. התגובה שלכן נורמלית וטבעית, המציאות היא זו שאינה נורמלית. מותר לכן לחזור ולחיות. מותר לכן לבחור מה שנכון לכן נפשית. ובעיקר – יש חיים גם אחרי זה. הם יראו אחרת, אבל אתן עוד תחזרו לצחוק, לחייך ולאהוב.

חמ"ל שנפתח במיקום חדש אחרי הטבח
המערכת ששברה – היא זו שתוכל לתקן

מפקדים בבסיסי טירונים לומדים שמרגע הגיוס לצבא, הם הכל עבור החיילים שלהם – אמא, אבא, מש"קית הת"ש, הקב"ן והרופא. המפקד הוא הכתובת הראשונה עבור החייל. הוא מייצג את המערכת ומהווה את הבסיס לחוסן הנפשי לחייל. המצב לא נעשה שונה כשהחייל מסיים את הטירונות. התצפיתנית שבחמ"ל תלויה במפקדות שלה – הן אלו שיקבעו איך יראה סדר היום שלה בשנתיים הקרובות: מתי תראה את הבית, מתי תאכל ומתי תישן, והן אלו שאחראיות על הבריאות הפיזית והנפשית שלה. אני מאמינה שהקצינות והמפקדות הקרובות לתצפיתניות עשו ועושות ככל יכולתן. שמענו על המפקדות שעשו ככל שיכלו כדי להגן על החיילות שלהן, גם במחיר סיכון של עצמן. הביקורת מופנית לדרגים הגבוהים יותר. אלו שיושבים במגדל השן ומצפים לאיוש מלא של העמדות, ושוכחים שיש אנשים בדרך. אין ספק שצריך לחזור לשגרה מבצעית, העמדות צריכות לפעול, ושיש להם מלחמה להתעסק בה – אבל זה לא פחות חשוב.

התצפיתניות שלא הקשיבו להן, שישבו שם בחמ"לים שעות על גבי שעות בחוסר אונים – זקוקות למפקדים אמיצים. כאלו המסוגלים להסתכל להן בעיניים ולהגיד – טעינו, אלו הצעדים שאנחנו נוקטים כעת כדי לשמור עליכן, כדי לתקן, כדי להקשיב להבא, כדי שתרגישו בטוחות. אנחנו כאן כדי להקשיב גם לאמירות הקשות, ונהיה כאן איתכן לאורך הדרך. נדאג לכן לטיפול וליווי, נתגמש ונתחשב בצרכים שלכן. אנחנו כאן, אתן כבר לא לבד.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *