מהו בית? מהי שייכות? האם יש לנו זכות לשייכות ואם כן, איך לממש אותה? אלה השאלות סביבן סובב הסרט "וויינה – המסע הארוך הביתה" שהוצג השנה בפסטיבל סולידריות.
הסרט, שוויי יה נה ג'או עשתה על משפחתה (יחד עם גודית' בנדיקט), רק רומז לסיפור שלה וקופץ אל העבר של משפחתה. ג'או פותחת במילה הסינית ג'יה 家 שפירושה בית וגם משפחה. בסינית, היא אומרת, אין הבדל בין השניים. והסרט כולו הוא על המשפחה שדרכה היוצרת מבינה מי היא ואיפה הבית שלה בעולם. על רקע ההסבר הלשוני נפרשת וינה, המקום שגדלה בו, ושני אנשים מבוגרים מסתכלים על העיר ממקום מבודד מעל קו הרקיע –ההורים של ויי יה נה ג'או.
מכאן, רוב הסרט מתרכז דווקא בבייג'ינג, העיר בה חיים אביה, שני הסבים והסבתא שלה, שבה מתה סבתה השניה ושאליה היא חזרה וחוזרת לביקורים, לחופשות, לכריית ההיסטוריה המשפחתית, שבה היא נטועה וגם זרה.
רוב הסיפור מתרכז בדור הסבתות ובסיפורים הדרמטיים ושוברי הלב שיש להם לספר, סיפורים ששלובים בהיסטוריה הסוערת של סין במאה ה-20: הכיבוש היפני, המהפכה הקומוניסטית, מהפכת התרבות. ההורים של ג'או מגיעים ממשפחות שונות מאד, משפחות שמצאו את עצמן משני עבריו של הקו שהמהפכה הקומוניסטית סירטטה בין המעמדות.
מצד אביה, סבא וסבתא של ג'או הגיעו ממשפחות כפריות והיו איכרים ולאחר מכן עובדי חברת נפט באזור נידח. ההצטיינות שלהם בעבודה והיותם "קומוניסטים טובים" זיכתה אותם במגורים בבייג'ינג ושם אנחנו מוצאים אותם בגיל מבוגר, בדירה עירונית קטנה.
מצד אמה, ג'או היא דור רביעי לשושלת של יוצרי קולנוע. סבא רבא שלה (היחיד שמוזכר בשמו), היה אחד הבמאים הראשונים בסין ליצור סרטים באורך מלא, בשנות השלושים. סבה עסק גם הוא בקולנוע וסבתה הפיקה משדרי חדשות ותכניות דוקומנטריות. למרות שהמשפחה הצטרפה למהפכה הקומוניסטית ועבדה בשירותה, כולם נרדפו, נאסרו וספגו התעללות שיטתית במהלך מהפכת התרבות.
ג'או עצמה היא תוצר של חיבור הניגודים האלה, וגם המתעדת שלהם. ג'או, שנולדה בבייג'ינג וגדלה בווינה, שעל שמה היא נקראת, מצהירה שהיא עושה סרט על פיצול הזהות שלה, אבל הזהות שלה עצמה רק נרמזת, דרך הסיפורים של אנשים אחרים שהיא מצלמת ומביימת.
הנשים ששומרות על החיים בצל המהפכות
הסרט מלא ברגעים של בימוי, רובם שלה, חלקם של בני משפחה אחרים, כמעין מחווה למסורת המשפחתית ובניגוד למוסכמה שהבימוי לא אמור להיראות על המסך. היא מוציאה בסבלנות רבה – נראה שצילום הסרט בן השעה וחצי לקח שנים – את סיפורי העבר הטראומתי מסביה ומאמה (אבל לא מאביה). הסרט ממעט לספר על מה שקורה לה בדרך אבל היא נוכחת בצילומים מאד גם כמצולמת וגם כבמאית, והבעות הפנים שלה מאפשרות רמזים של המסע הפנימי שמתרחש במקביל לנסיעות בין בייג'ינג ווינה ובתוך סין אל ה"לאו ג'יה" – הבית הישן, או איזור המוצא, של כל אחת מהמשפחות.
הבימוי הוא נשי מאד, כזה שמחפש לארוג קשרים ולאו דווקא לספק תשובות וסימני קריאה. ואולי לא במקרה הגיבורה השורדת של הסיפור היא הסבתא הנותרת, בעלת השכל הישר, זו שלא מדגישה את הדרמה בסיפור של עצמה, על אף שחוותה קשיים וטרגדיות רבות.
במהפכת התרבות חלק מהמשפחה נרדף וחלק השתתף ברדיפות והסבתא "היא היתה גננת והיתה עסוקה בטיפול בילדים הקטנים", הסבא מסביר, כמו הדהוד לכך שבתהפוכות הפוליטיות הכי גדולות שיש, עבודת הטיפול החיונית לא פוסקת אף פעם, והנשים שמבצעות אותה, שלעולם אינם מתוגמלות או מואדרות, הן הבית, המשפחה, ההישרדות שבה תלוי הדור הבא.
לקריאת ביקורות מסך נוספות לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: הפוסטר הרשמי של הסרט וויינה – המסע הארוך הביתה
