על ההצגה החדשה של עינת ויצמן " איך לעשות מהפכה"

מאת: רוני פלזן

ביולי האחרון הגיעה שנה ארוכה של עבודה לשיאה בבכורה מקומית של הצגת התיאטרון "איך לעשות מהפכה", במקור עם סימן שאלה. זוהי ההצגה החדשה והחמישית במספר של הבמאית והשחקנית הידועה עינת ויצמן.

ההצגה היא על המאבק של פלסטיני אחד, עיסא עמרו, לשחרור ועצמאות. זהו סיפור אישי, על אדם מסוים בזמן ובמקום מסוים, שהוא גם סיפור פוליטי ולא פרטי. עיסא עמרו הוא תושב חברון ופעיל זכויות אדם מוכר בפלסטין ובעולם, שחיי כל חייו תחת הכיבוש הישראלי או כמו שהוא אומר בהצגה "גדל לתוך אלימות". אלימות של ישראלים – מתנחלים, חיילים, שוטרים, חוקרים, שופטים, תובעים, מחוקקים – שמדינה שלמה מאחוריהם.

"איך לעשות מהפכה", היא הצגה אחת בטרילוגיה של ויצמן. במסגרתה היא פגשה אסירים פוליטיים והעלתה את סיפוריהם על הבמה, תוך שהיא חושפת את המנגנונים הפוליטיים שמאחורי הסיפור. זה התחיל בהצגה "אני דארין טאטור" והמשיך ב"אסירי הכיבוש", הפקה שהייתה לי הזכות לנהל, גילוי נאות.  אחת התחנות הראשונות והיחידות למפגש עם אסירים היא ב"עופר", בית המשפט הצבאי. ויצמן מגיעה לשם שוב ושוב, לפס הנע לייצור אסירים, המקום שבו הדרמה הגדולה היא שאין דרמה, לכאורה.

עם שלוש הצגות 'סולד אאוט' מאחוריה, ואחת (אחרונה לפני פגרת חורף) לפניה השבוע, בחמישי הקרוב, ה-29 לחודש, בתיאטרון יפו, התיישבנו לשיחה על אומנות, פוליטיקה, מהפכות ומה שביניהן. על פריצת גבולות, פיזיים ופוליטיים ועל הדרכים השונות מתל אביב לחברון, מישראל לפלסטין, ללונדון ובחזרה.

חברון, בירת האפרטהייד

ההצגה מעלה שאלות רבות על איך עושים מהפכה, אם יש כזאת בכלל ומספקת תשובות רבות לשאלה שלא נשאלת – איך עושים כיבוש? איך זה נראה ומרגיש להיות נתין של דיקטטורה צבאית, מהצד של הנכבש? ואיך מייצרות שותפות במאבק לשחרור, גם עם מי שהיא חלק מהצד הכובש? מה המשמעות של חיים תחת משטר צבאי, דיכוי ושליטה? איך נראים חיים של חוסר ביטחון קיומי, פלישות ליליות לבתים, ופחד יומיומי. איך זה לחיות בעיר שרוקנה מהאנשים שלה, מהחנויות, מהחיים שהיו בה? חברון – בירת האפרטהייד, אם תרצו, היא עיר הולדתו של עמרו. איך נראים החיים שלו בסגר, כשהוא נדרש לעבור בין גברים חמושים יום יום, לעמוד במחסומים, כפוף לכללים משתנים ולגחמות מזדמנות שלהם – שלנו. מציאות שעבורנו הישראליות היהודיות היא תיאורטית במקרה הטוב, ועבור פלסטינים היא מציאות, סיוט יומיומי מתמשך ומשתכלל של עשרות שנים ארוכות וארורות מידי.

או כמו שעמרו אומר במונולוג שהוא אגרוף בבטן, "זה האפרטהייד שלכם. אתם לא יכולים להמשיך להתעלם ממנו. האפרטהייד אפשרי בגללכם, בגלל העושר שלכם – הקניונים, בתי הקולנוע, השדרות, הכיכרות, התאטרות – הכל עומד על העובדה שאני לא יכול להגיע לבית בו נולדתי, לא יכול להסתובב חופשי ברחובות העיר שלי, לא יכול לישון בבטחה במיטה שלי. השתיקה שלכם מאפשרת את זה".

ההצגה משחזרת את החיים תחת דיכוי צבאי, ואת המשפט הצבאי הארוך שניהלה מדינת ישראל נגד עמרו. מהתיקים הבודדים שלא התנהלו על אוטומט במקום שבו 99.7% מהתיקים מסתיימים בהרשעה.

בית משפטי צבאי: "אין הליך, אין ראיות, אין הוכחות"

במילים של עמרו ו-ויצמן "בית המשפט הצבאי לא מחפש צדק, הוא פשוט הזרוע השיפוטית של צבא הכיבוש. המנגנון הזה הופך כמעט עם שלם לאסירים. ילדים בני שבע מורשעים ב"זריקת אבנים", נשים מואשמות בהקמת "התארגנויות לא חוקיות". מרבית התיקים הם על "הפרת הסדר הציבורי""

"ומה הוא אותו סדר שמבקשים לשמור עליו?" אומר קאמל באשה, השחקן המוכשר שמשחק את עמרו, לתובע הצבאי בפתח המשפט שלו בתחילת ההצגה, "המטרה היחידה של בית המשפט הזה היא להרוג את רוח ההתנגדות ולשמור על הכיבוש – והאפרטהייד"

מתוך ההצגה "איך עושות מהפכה" צילום: לואיז גרין
מתוך ההצגה "איך לעשות מהפכה" צילום: לואיז גרין

"נקודת המוצא שלי והמנגנון שחשבתי לחשוף הוא האופן בו בית המשפט הצבאי בעופר פועל כזרוע של כיבוש ודיכוי", מספרת ויצמן על תהליך היצירה. "איך הוא עושה קרימינליזציה לכל סוג של התנגדות, בוודאי של התנגדות אלימה אבל גם של התנגדות שקטה. במהלך העבודה עם עיסא קרו כל כך הרבה דברים שלקחו את המחזה למקומות אחרים. אני לא רציתי לכפות נרטיב על ההצגה, אלא באתי עם רעיון שבמהלך העבודה עם עיסא קיבל תפניות ופיתולים. היצירה היא משותפת, המחזה הוא הצעה וחומר בידיים של השחקנים ושלי".

ויצמן מספרת שתהליך העבודה על ההצגה הוא חלק בלתי נפרד מההצגה: "אני מנכיחה את עצמי על הבמה כדי שקודם כל נקודת המבט תהיה גלויה – אישה ישראלית יהודייה. אני לא מעלימה את אמצעי הייצור ולא מנסה לייצר קסם של תיאטרון. הסיפור בהצגה הזאת הוא כפול- איך לעשות מהפכה ואיך לעשות תיאטרון".

איך עושות מהפכה. איך עושים כיבוש, ואיך עושות תיאטרון.

על הרגע שבו חוותה את הכוח של התיאטרון היא מספרת, "זה היה בשנת 2014, בזמן ההתקפות הנוראיות על עזה מישהו העלה תמונה שלי לרשת עם דגל פלסטין. תוך כמה שעות זה היה בכל מקום והמתקפה עלי יצאה מהרשת לרחוב. תחושת הבטחון שלי בעולם התערערה. כשבעזה טבחו בילדות, ילדים, אזרחים. אז החלטתי להעלות לבמה את המחשבות והחוויות ויצרתי את "בושה: טוקבקים על תיאטרון", ההצגה הראשונה שכתבתי, ביימתי ושיחקתי בה יחד עם מורד חסן. ההצגה עסקה בקשר בין תיאטרון לפוליטיקה והייתה הרגע שבו חוויתי את הכוח שיש לתיאטרון לתווך את הפשעים שמתרחשים פה על בסיס יומיומי".

ויצמן מדברת על פשעים שמוסתרים מרבות מאיתנו. מושתקים ומודחקים. פשעים שנשארים בעבור יהודיות רבות, עמוק מאחורי הקלעים. ויצמן משתמשת בפחד ויוצרת שוב ושוב הזדמנויות להביא את מה ש"שם" לכאן, לקדמת הבמה, לאור הזרקורים המחטא. בשבילה, הכל פוליטי – גם התיאטרון. במקום שרבות נמנעות מזיהוי פוליטי, היא רואה "כלי לדבר על מה שמחוץ לקונזצנזוס, ולא רק מראה. מרחב המאפשר להאיר על מקומות חשוכים". אם זה כלא, בית משפט צבאי או חדר חקירות, החוץ והפנים בהצגה של ויצמן מתערבבים, ולרגעים את לא בטוחה אם את באולם תיאטרון, במוזיאון או בבית קפה במרכז לונדון. ויצמן משתמשת בתיאטרון כדי לעסוק בשני דברים – מכניזמים של כוח ותפקיד התיאטרון בתהליכים הדה-קולוניאליים, לפירוק העליונות הישראלית יהודית המובנת בנו.

לכל היצירות שלה קודם תחקיר ועבודה משותפת עם קהילות, עם קורבנות. התהליכים הם משותפים, דיאלוגיים ומייצרים קשרים חזקים ומתמשכים שמתקיימים מעבר ליצירה עצמה. כך היה עם האסירים הפוליטיים, עם אנשים שאיבדו את ביתם וכך גם בכפר הבדואי אל ערקיב, כפר שנהרס עד היום 206 פעמים, בו היא מרכזת בשנה האחרונה פרויקט אומנות יחד עם עזיז אלטורי וקהילת אמנים.

בנוסף לחשיפת המנגנונים, ויצמן חושפת את הקהל גם לתהליך הכתיבה והיצירה. בהצגות שלה מופיעות הוראות בימוי, כניסות ויציאות מהדמות, לא פעם ההצגות מתחילות בהצגה עצמית שלה ושל השחקנים והדמויות ששיחקו. כך, הופכת ויצמן את תהליך היצירה לחלק בלתי נפרד מהיצירה הסופית, להמשך ישיר שלה, כשהן שזורות אחת בשנייה. כל זה נותן תחושה שההצגה עצמה חיה, לא סופית, דינאמית, ומתהווה יחד עם הקהל, הפעם בתפקיד ה'שופט הצבאי', במשפט של עמרו.

ויצמן מאתגרת וכופרת בחלוקת התפקידים הדיכוטומית המסורתית של במאית ושחקנים, של יהודיות ופלסטינים, וביחסי הכוחות ביניהם. תוך כדי שהיא יוצרת תפיסה חדשה למה היא שותפות – ומה הוא סיפור. לא עוד התחלה, אמצע וסוף ברור ורצוי שמח אלא תוצאה של שיחה, דיאלוג ארוך בין שותפות למאבק.

מי שמחפשת קיצורי דרך ותשובות פשוטות, לא תמצא אותן כאן. ויצמן מציעה הרבה יותר שאלות, מתשובות. אוויר לנשימה במקום שאין בו אוויר. פחות פתרונות סופיים, ויותר הצעה לדרך ללכת בה. מרחב לחקור, ללמוד, להתנסות, לשאול וגם לטעות, במקום שבו התרגלנו לדעת, להוביל, ולהסתער. המחזה הוא הזמנה להתבלבל, ולשים סימני שאלה גם על מה שחשבנו שאנחנו 'יודעות הכי טוב' . ה'הפי אנד' הזה תלוי בנו, ובשביל זה צריכות לבוא לראות את ההצגה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.