מאת: יורית אורבך
זה יהיה ארוך. ארוך כמו משך החיים תחת טרור מתמיד ומלחמה בנגב המערבי. עדיין לא הצלחתי לפנות מקום בבור הנפש והלב, כדי להפנים ולהכיל את כל מה שאבד וקרס באותה שבת, גם בנתיב העשרה.
נולדנו, גדלנו וחיינו את מרבית חיינו בניר יצחק. אבל את התא המשפחתי שלנו התחלנו לבנות בנתיב העשרה. עברנו לשם מניר יצחק, במאי 2014. חודשיים לאחר מכן התחיל "מבצע" צוק איתן. 50 ימי לחימה איומים. בהם המושב היה ריק מתושביו, כלל המשפחות התפנו, פרט לוותיקי המושב, החקלאים שנשארו לדאוג למשקים ואנחנו, זוג צעיר ללא ילדים, 50 ימים איומים, של קבלת פנים נוראית. מופע אור-קולי מהגרועים שצפיתי בהם בחיי. ולמרות זאת, נשארנו. נשארנו בגלל נוף מופלא מול הים, בגלל חברים טובים ושכנים שהפכו למשפחה, בגלל חבל ארץ שהוא חלק מאיתנו.
חיינו שם 5 שנים. שתי בנותינו נולדו שם. עברנו גם שם אין ספור סבבים של לחימה, מטחים, בלוני תבערה, וגם "סתם טפטופים". למדנו היטב לזהות ולהבדיל בין קולות הנפץ, בין פצמ"ר לקאסם לכיפת ברזל ו"לירי תקין של כוחותינו". תקין… באיזו מציאות ירי נחשב תקין???
התרגלנו לחיות באזור מלחמה
לאחר ה07.10 תום הרשה לעצמו לשתף אותי שתמיד דמיין בראש מה יעשה אם יגיעו מחבלים למושב, תכנן איך יעלה לגג הבית ומשם יכווין את הכוחות. נורמלי. התרגלנו. לחיות עם תיקים ארוזים בתא המטען, בדריכות, לקרוא בין שורות הכותרות של החדשות, לדעת בעל פה היכן להישכב או לאן לרוץ במקרה ויתחיל מטח פצמ"רים, לזהות חלון הזדמנויות למנוסה והמלטות החוצה משם להפוגה בצפון, מזרחה או דרומה משם. למבול ההודעות וההזמנות שמגיע מכל עבר, "בואו אלינו". לחיות טראומה מתמשכת. התרגלנו לחיות באזור מלחמה.
מדי פעם כששאלו אותנו למה אנחנו לא עפים משם (כן גם חברים מהקיבוץ, שחשו ששם יותר בטוח), היינו מחייכים במבוכה ועונים 'לאן? לניר יצחק? מה ההבדל? ולאן נלך?' בסוף הנגב המערבי זה חבל הארץ שלנו, הבית שלנו. וגם איזה הזדמנויות אחרות יש לשני קיבוצניקים כמונו? ואם כל אחד מאתנו יקום וילך בגלל המצב הביטחוני, מה יוותר? מה יהיה קו השכפ"ץ הבא של המדינה? אתם באמת רוצים שנקום ונלך? כולנו?
בנובמבר 2018, כשאלה, בתנו הקטנה הייתה בת שבוע ימים, מצאנו עצמנו שלוש שעות מבוצרים בממ"ד תוך ירי בלתי פוסק של פצמ"רים. שלוש שעות בלי שום יכולת לצאת מהממ"ד. זה היה שיא הזמן ברצף ששהייתי בממ"ד. עד ה07.10.23. כמה חודשים לאחר מכן, התבשרנו שאנחנו צריכים לפנות את הדירה שגרנו בה. לאחר שחיפשנו ובדקנו אפשרויות חלופיות במושב ללא מציאה של משהו מתאים, הבנו שהגיע הזמן לסיים את הפרק הזה בחיינו ולהמשיך הלאה. עמדנו בצומת דרכים, מתלבטים בין שתי אפשרויות: חזרה הביתה לקיבוץ ניר יצחק או להתחיל הרפתקה חדשה במקום חדש, באר מילכה.
בחרנו בבאר מילכה, מסיבות רבות ומגוונות וגם כי התאהבנו בדיונה הזו. באפן שיפתיע רבים, אף אחד מהשיקולים לא היה יציאה ממה שמכונה "עוטף עזה". כי כשחיים במציאות הזו, אין אפשרות לעצור ולראות בזום אווט, שאנחנו חיים במציאות לא נורמלית, שאנחנו בסכנה ומסכנים את הילדים שלנו. פשוט לובשים שריון, הודפים ומשלימים שזו המציאות: 5% גיהינום ו95% גן עדן. יש ממ"ד שמגן עלינו. אנחנו יודעים מתי צריך להתפנות, לזהות חלון הזדמנויות, ולראות מרחוק פרובוקציות שיביאו בעקבותיהן הסלמה. ויש מדינה, שתדע להתריע ולפנות אותנו משם במידה והסכנה תגדל. ויש צבא חזק שמגן עלינו, שלא ייתן שאזרחים יפגעו ומוכן לכל תרחיש. התרגלנו לחיות באזור מלחמה. ושמנו מבטחינו במדינה ובצבא.
מאז שעזבנו את נתיב העשרה לפני 4.5 שנים ועד היום, לא חזרתי לשם. אבל רק לאחרונה הצלחתי להסביר לעצמי את הסיבה האמיתית. רוני בעלת הבית שלנו בנתיב העשרה, ואישה אהובה ויקרה מפז, הגדילה ושמה את המראה מול עיני בכותבה לי באהבה ודאגה תגובה לפוסט שכתבתי על סבב נוסף שהיה במאי האחרון.
השבעה באוקטובר
06:41 בבוקר בממ"ד בניר יצחק עם ההורים שלי, אני כותבת לתום: "כמו ברווזים פה. מזכיר נשכחות". הקולות האיומים מבחוץ ישר שלחו אותי חזרה לימי צוק איתן. וזה היה כמו לרכוב על אופניים. מיד הגוף הגיב והראש עבד. כולנו הבנו שזה לא יסתיים ביום אחד. ושזה לא רק בניר יצחק. בהמשך השעות, ניסיתי ליצור קשר עם חברה מנתיב העשרה, גם היא בת ניר יצחק, לבדוק לשלומם אך ללא הצלחה.
אני הודפת מחשבות. מדחיקה. מאוחר יותר חברה אחרת חוזרת אלי, מאשרת שהם והחברים האחרים בסדר והצליחו כבר לצאת מנתיב העשרה, אבל ששניים מבני משפחה של חברים אחרים נרצחו. זה כנראה היה לפני שהיא ידעה שגם הגיס שלה נרצח. ואני, שנמצאת בממ"ד בקיבוץ כשבחוץ קרבות נוראיים, ובתוך הבית מחבלים, מדחיקה. מדחיקה את נתיב העשרה. הודפת. בנפש יש כרגע מקום רק למה שקורה בניר יצחק ובניר עוז. איפה שהמשפחה.
בהמשך ועד היום, הנפש והלב עוד מנסים לעכל את כמות האבדן של החברים והמכרים מהבית באשכול, את אבדן הבית. עוד לא פנויה להבין את האבדן העצום שנפל והתרחש גם בנתיב העשרה, שהיה לנו בית במשך 5 שנים. את 20 הנרצחים. אנשים שחיינו לצדם ואיתם. שניים מהם בני משפחתו של תום. אחרים היו חלק נכבד מחיינו. את חורבן הבית. הבית בקיבוץ. הבית במועצה אזורית אשכול. הבית שהיה בנתיב העשרה. חבל ארץ הנגב המערבי. מכרם שלום בדרום ועד נתיב העשרה בצפון. חבל ארץ שאנחנו מכירים כמו כף ידינו. אנשים שהיו חלק מפיסות חיינו מגיל 0 ועד היום. ואינם עוד.
לא נחזור אחורה
את הטרגדיה האיומה שקרתה בנתיב העשרה באותה שבת הארורה, לא שמעתי מספיק מסופרת. איכשהו ואולי לא במקרה, היא לא הבהבה כמו יתר הזוועות במסכים מול עיני ובסיפורים שהגיעו לאזני. 20 אנשים יקרים נרצחו באכזריות במושב על ראש גבעה, בדיונה פסטורלית מול הים, על גבול עזה. קהילה שבורה ועקורה, רבים ממנה כבר פעם שניה. ומראש הגבעה בדיונה פסטורלית מול המדבר, על גבול מצריים, אני מתחילה לאט לאט, לעשות מקום, גם לחלקים ממני שאבדו אי שם בנתיב העשרה, בחיים באזור מלחמה, וגם באותה שבת איומה.
החיים בנגב המערבי לא יכולים לחזור לאותה נקודה של שגרת מלחמה. של א.נשים שחיים בהשלמה מוחלטת עם מציאות מלחמה, בתוך ממ"ד, בדריכות, במנוסה, בטפטופים, בסכנה מתמדת, בהקרבה. ובתוך תוכם עם המון אשמה. ממגנים עצמם למוות.
אי אפשר כל פעם לחזור לאותה נקודה. החיים הם לא דאווין של שיר מחאה.
