מחשבות, דיבורים וקבוצות וואטסאפ ענקיות

הטכנולוגיה פעמים רבות מקדימה את המוסר והחוק. כלומר כשמכשיר חדש נכנס לשימוש, עדיין אין כללים ומנהגים שחלים עליו. לא תמיד ניתן בכלל לצפות מראש אילו אתגרים, סכנות ואפילו דילמות אתיות ייוולדו יחד איתו. רק תקופת הרצה היא זו שמלמדת את הציבור – דרך ניסוי וטעיה – כיצד לנהוג בו. כלי הרכב הצריכו את המצאת הרמזורים ולא ההיפך; למטוסים הראשונים לא היה כסא מפלט; ומי העלה בדעתו מראש, איזה נזק טומן בחובו הסכו"ם החד פעמי?

לא תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולרסן המצאה שהשימוש בה קטלני. כדי לעשות זאת צריכה להיות הסכמה רחבה מאוד, אולי אפילו של כלל האנושות. אני בטוחה שלאלפרד נובל היה מה להגיד על זה.

אבל אם פעם בין המצאה מהפכנית לאחרת היה טיפה זמן לעכל, להתרגל ולהתארגן מולה, המאה האחרונה הביאה רצף מסחרר של פיתוחים טכנולוגיים שמקשה לעמוד בקצב. הטלפון החכם הוא כנראה הבולט והמוכר מביניהם. הוא נכנס כמעט לכל בית ולכל כיס, נוח ומתאים לשימוש בכל גיל (בניגוד למחשב האישי למשל). מהפכה טכנולוגית נוספת היא הרשתות החברתיות הוירטואליות. גם הן שינו את החווייה האנושית של המשתמשים והמשתמשות בהן ללא היכר, הרבה לפני שמישהו הבין מה קורה. אם נחבר את שתי ההמצאות הללו, הרשתות החברתיות הוירטואליות והטלפון החכם, נגיע להמצאה המזקקת את הזמינות וההשפעה של שניהם – צורת תקשורת שהפכה לבסיסית מכולן בימינו – הווצאפ.

בווצאפ אפשר לפתוח קבוצה בלי קושי ובלי חסמים. אפשר לנהל קבוצה ענקית בגודלה, גם ללא כל הכשרה או ידע ביחסים בינאישיים. הטכנולוגיה קיימת. הילדים סביבנו פותחים קבוצות ללא הדרכה, הם מוציאים ומכניסים ילדים אחרים בלי להבין את המשמעות החברתית. הם מנהלים שיחות אישיות בקבוצה של עשרות משתתפים, בלי לחשוב על שאר המשתתפים. הם כותבים כמו שהם מדברים, אבל בקריאה אי אפשר לשמוע את הטון וכך הם מעליבים אחד את השני ואז נכנסים למגננות והאשמות הדדיות, רק כי לא הובנו נכון וכך הטעות מתגלגלת הלאה… את כל הדברים האלה ראיתי לא פעם ודי במקרה, כי רובנו לא נמצאים בתוך הטלפון של הילדים. אולי יש לנו תוכנה שמנטרת קללות, אבל עולם של ארס והרס יכול להתחולל גם בלי שתיאמר מילה 'לא יפה' אחת.

כל זה נכון לילדים, אבל בואו, זה נכון גם למבוגרים. אנחנו פותחים קבוצות כל הזמן – למתנה למורה, לקביעת פגישה רבת משתתפים, למשתתפי החוג, למחאה ועוד. רוב הקבוצות נפתחו לצורך מסוים על ידי האדם שנזקק להם, שוב, ללא הכשרה, כי כל מה שצריך זה ללחוץ כמה פעמים על מקש. הרבה פעמים לקבוצות הללו יהיה שימוש מעבר למטרתן המקורית מכל מני סיבות. ובתקופות של מצבי מתח וחירום, הרבה פעמים הקבוצות הללו – בלי קשר לסיבה שלשמה נפתחו – יעברו לדבר על 'המצב'.

אז הנה אנחנו עכשיו, כמה חודשים בתוך 'מצב', ויש לנו קבוצה שפתחנו פעם, אז יוצא שהיא באחריות שלנו, ואם פעם כל מה שהיה בה זה רק תיאומי הסעות למשל, כעת היא עשויה להיות נפיצה ומתלהמת. בתחילת המלחמה הייתה אווירה של סולידריות והתגייסות, כעת, גם זה מתפוגג והמתח עשוי להיות קשה.

הנה כמה תובנות וכלים שלמדתי, אחרי שנים של ניסוי וטעיה בניהול קבוצות, שיש בהן עשרות ואפילו מאות משתתפים ומשתתפות פעילים ומפולפלים, ממגוון אוכלוסיות ודעות:

זה בסדר גמור לקבוע כללים. אין שום סיבה שקבוצת ווצאפ תהיה אנרכיה. הקבוצה קמה למטרה מסויימת? כללים יגדירו את מידת הגמישות לגלוש מהמטרה הזו לנושאים אחרים. לפעמים זה מתאים להתרחב, ולפעמים ממש לא. זכותנו לנקוט קו ברור. מי שיתמרד נגד הכללים ויזעק, כנראה רוצה מאוד את זכות הביטוי לכל מה שעולה על רוחו מצד אחד, אבל העובדה שהוא עדיין בקבוצה מעידה שהיא כנראה משרתת את מטרותיו בדיוק כפי שהיא, יחד עם מגבלותיה.

מצד שני, כדאי להפעיל גמישות וקשב לרחשי הלב של הקבוצה. דיקטטור לא נאור, עשוי למצוא את עצמו מכבה שריפות כל היום, או ננטש לבד במערכה. כללים לא 'נועדו שישברו אותם,' אבל גבולות יכולים להשתנות לאורך ציר הזמן. קבענו שסוג מסוים של הודעות לא מתאים ובכל זאת הן עולות שוב ושוב על ידי משתתפים רבים בקבוצה? לא כדאי ללכת עם הראש בקיר. אולי אופי הקבוצה עובר שינוי, שמתאים לרוב חבריה והדבר הנכון זה לזרום איתו. אולי נרצה אפילו לשאול את הקהל מה דעתו ולקבל מגוון נקודות מבט.

איפה לא כדאי להתגמש? בקביעת כללי הגינות וכבוד הדדי. זה לא נראה חשוב בהתחלה, הרי כולנו יודעים להתנהג, נכון? עד שזה נהיה חשוב ודחוף, ב'פיצוץ' הראשון. יהיה מי שיישען על היעדר הכללים וינופף בו כהצדקה לכל סוג של התנהגות, אבל אם הקבוצה בניהולנו, אזי ההחלטה היא שלנו. לבריונים תמיד יהיה נוח לחמוק מאחריות ורק לתקוף. אני לעיתים רואה חשש של מנהלי קבוצות להגיד משהו דרמטי, כי זה "יפגע בהתגלגלות הטבעית של הדברים" ואולי יעליב את הקולות הדומיננטיים בקבוצה (מי רוצה להסתבך איתם?..). אבל זו חובתנו, כצוות הניהול, לדאוג לחלשים יותר בקבוצה, שנפגעים ולא מרגישים בנוח למחות. אנחנו הפה שלהם. ככל שהקבוצה שלנו מגוונת והסיכוי למתחים בין תרבותיים נוכח, אני ממליצה על חוק בסיסי,  שעובד לי מצוין, כנגד הכללות מכל סוג שהוא. כלומר לדבר תמיד, בכל הערה, רק על כל אדם לגופו. בלי "השמאלנים / הימנים האלה" או "כולם יודעים שחרדים…" או "מתי תבינו שערבים הם…".

זה בטח לא מתאים בקבוצה שיש בה שמאלנים או ימנים, או חרדים, או ערבים, או כל קבוצה מזוהה אחרת שעשויה להיפגע, אבל האמת היא שזה לא מתאים גם כשהם לא שם להרים את התמרור המוחה. למעשה זה יוציא את העוקץ מהרבה ויכוחים עוד לפני שבכלל התחילו. כמובן זה יהיה למורת רוחם של כמה קיצוניים, שעבורם כל אירוע בודד או סיפור נקודתי הוא סיבה להתלהמות, אבל קבוצת ווצאפ גדולה לא נועדה לשרת את חדוות הקרב של הקיצוניים.

היושרה וההגינות שלנו הם מה ששומרים עלינו בניהול הקבוצה. אם קבענו כלל, צריך להיות עקביים לגביו במידת האכיפה או הגמישות, גם כאשר אנחנו מסכימים עם מי שחרג מהכלל וגם כאשר אנחנו חלוקים עליו לחלוטין. זה לא קל. לכולנו יש דעות חזקות על דברים, שמשפיעות עלינו בקבלת החלטות ובראיית המציאות. בכל זאת ננסה להתגבר על עצמנו ולהגיב בגזירה שווה וניטרלית. אם תיווצר תחושה שאנחנו לוקחים צד בעקביות, אנשי הצד השני לא יכבדו את הכללים ויהיה קשה לחזור אחורה.

ואם כבר דיברנו על צדדים, בואו נצבע את הפיל הלבן בחדר. של מי הקבוצה הזאת בדיוק? נניח שבקבוצה יש מגוון תתי קבוצות – אולי היא רב מגזרית, אולי היא עירוב של קהלים מסוגים שונים (ההורים של כיתה ח'1 ו-ח'2; עובדי החברה ועובדי קבלן, וכו'). ונניח שיש הבדל ברור באופן בו הקבוצות השונות רואות את הנושאים שעולים בקבוצה. כיצד נמנע מקול אחד להאפיל על האחר? לפעמים יש צד אחד דומיננטי והצד שני קטן יותר או חדש יותר. כאן היושרה שלנו והמאמץ הניטרלי צריך לעבוד שעות נוספות. גם אם אנחנו מהצד הדומיננטי, צריך למנות את עצמנו כמגני הקבוצה הקטנה יותר. אני יודעת שלא תמיד יתחשק לנו לעשות את זה, לפעמים ממש נתעצבן, שהם, הקטנים או החדשים, מנסים עכשיו לשנות לכולם. אבל נצטרך לנסות להתבונן באופן הכי נקי. זה לא אומר שצריך לעמוד תמיד לצידם, גם הרוב או דור המייסדים לעיתים צריכים הגנה, אבל צריך לשמור לנו איפה שהוא בתודעה, שהגענו לדיון הזה מוטים מראש. זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. המציאות מעמידה מבחנים לא פשוטים בעניין הזה. מניסיוני.

לפעמים אנחנו ממש ממש נתעצבן מהתנהגות של מישהו. ממש. במקרה כזה אני ממליצה לנסח את ההודעה הכי עצבנית וצודקת שאפשר ואז למחוק אותה בלי לשלוח ולכתוב אחת קצת יותר רגועה (הטלפון שלי למשל, הוא בית קברות של הודעות נזעמות שמעולם לא שלחתי ושכחתי למחוק). לעיתים נצטרך לעשות זאת כמה פעמים עד שנכתוב משהו שאפשר להשתמש בו בלי לשבור את הכלים… זה שווה את המאמץ. בסוף תצא לכם הודעה פרגמטית שמקדמת את מה שרציתם להשיג, ולא רק מוציאה את מה שרציתם להגיד.

קבוצת ווצאפ משמשת לעיתים בתור כיכר העיר. המקום להצהיר דברים דרמטיים, לתת תגובת מחץ ושכולם יישמעו. כולם אוהבים לנצח בויכוח. אבל אם נרצה שהקבוצה תמשיך להתנהל כשהיחסים בתוכה לא נפגעים, חשוב לזכור שיש דברים שעדיף להגיד או לכתוב רק בשקט, בפרטי. אחרים עדיף שלא יאמרו כלל. כשמתכתבים בפרטי, ויותר מזה כשנפגשים ומסתכלים בעיניים, מדברים לגמרי אחרת. אני חסידה של קבוצות גדולות, הן נותנות שירות גדול בעיני, אבל בדברים רגישים ועדינים? אין תחליף לשיחה אישית.

הרבה מהקבוצות שאני נמצאת בהן הן מעורבות מגדרית, אבל יש אצלי בטלפון גם קבוצות שבהן מגדר אחד הוא הדומיננטי או אפילו הבלעדי. הן שונות זו מזו גם במטרתן ואופיין וזה בוודאי משפיע על ההתנהלות שם, כך שכל הכללה שאעשה תחטא לאמת, אבל יש דפוסים שבכל זאת שמתי לב אליהם.

אני חשה שבקבוצות שיש בהן נשים בלבד, קיימת אחריות גדולה שלא לומר דברים רגישים שייצרו תרעומת. זה שומר על רגיעה לזמן ממושך (אולי תוך צבירת תסכול מאחורי הקלעים?). כשכבר בכל זאת נוצרת מריבה, האש גבוהה מאוד ויש התפתלויות והתבצרויות בדרך לפיתרון. כאב וכעס יהיו גלויים. זה לא יהיה עץ שפשוט לרדת ממנו, אבל זה אפשרי. לפעמים איזכור של הערכה הדדית יעזור, ולפעמים רק קצת זמן מעלים את המשבר.

לעומת זאת, בקבוצות עם דומיננטיות מוחלטת של גברים, עקיצות יכולות להתגלגל בחופשיות רבה. לפעמים גם מתחבאת בהן ממש בריונות, אבל הרבה פעמים זו פשוט דרך להתמודד עם מתחים. זו עשויה להיות ווכחנות סתם לשם הווכחנות, אך עשוי להתחבא בתוכה גם כעס אמיתי, שיוביל לקלחת גדולה, בה אף אחד לא רוצה לשמוע את השני, אלא בעיקר לומר את המילה האחרונה.

זה עשוי לקחת זמן ולהיות ארסי למדי. בסופו של דבר, הטיפוס מהבור הזה המתלקח, גם הוא יהיה, לא פעם, דרך התבדחויות הדדיות, שבהן אף אחד לא רוצה להודות שהוא נפגע באמת. הן יובילו בבטחה לסיום על פני השטח (מה נשאר לכל אחד בלב, לא תמיד נדע), תוך כדי צ'פחות וירטואליות הדדיות של "הכל בסדר". הגם ששני הסגנונות הללו בוודאי לא מושלמים, יש מה ללמוד מהם ואני משתדלת ללמוד כל הזמן.

מילה על זמינות ברשותכן. גם אם ניהול הקבוצה הוא בתשלום, (והרבה פעמים זה לא המצב), לא נוכל לראות הכל ומייד. חשוב שיהיה ברור לכולם שאין לנו אפשרות להגיב מייד על כל אמירה בלתי הולמת או סתם הודעה לא מתאימה. מרבית הקבוצות פתוחות 24/7, אבל אנחנו שבצוות הניהול, לא נמצאים עם העיניים עליהן 24/7. ככל שנהלים והנחלתם ייטמעו – תצמח לנו עזרה נוספת מתוך הקבוצה באופן טבעי אבל זה לא יפתור הכל. מדי פעם דברים לא יטופלו במהרה ואולי אף מריבות יילכו ויחמירו. אז נצטרך שוב להזכיר… שאנחנו לא יכולים לראות הכל – כל הזמן, ולכן רצוי מאוד שכולם פשוט יכבדו את הכללים.

כן לתקיפות ולא לתוקפנות. כל הודעה מנהלתית, חשוב להגיד באופן נעים ולא ביקורתי מדי. לפעמים רגשות ואימוג'ים יעשו עבודה טובה (כל עוד לא נגזים איתם). חשוב לדבר מתוך ההיגיון הבריא ולהימנע ככל הניתן מנזיפות זועפות או תוקפנות, משתי סיבות. כשהציבור מכבד את הכללים מתוך שיתופיות ולא כי הוא 'קיבל על הראש', הוא מבין אותם ומתחבר אליהם. כשיהיה משהו חמור ונצטרך באמת לנזוף ולהפגין עמדה נחרצת, זה יתקבל בהבנה ואף הערכה.

יש שני כלים שווצאפ יצר ואני נמנעת מהם ככל יכולתי, ושומרת רק כנשק יום הדין: הוצאה מקבוצה והשתקת האפשרות להגיב בקבוצה. ככלל יסוד, אני מאמינה שכולם וכולן שווים ודעתם חשובה לא פחות משלי כמנהלת. הפעמים הבודדות בהן השתמשתי בכלים הללו היה כשחשתי שהקבוצה זקוקה להגנה ממישהו או לפעמים 'מעצמה'. חוץ ממקרי קיצון, אני תמיד אעדיף להסביר איך ולמה אני מבקשת להחזיר את הדיון למסלול או לעצור אותו.

וכל זה מוביל אותנו ל…הומור. הומור הוא כלי עבודה מהמוצלחים שיש בניהול קבוצת ווצאפ גדולה. הוא הופך את השיח לנעים יותר ומתוח פחות. בעזרת הומור אפשר להעביר מסרים חמורים בלי נזק, הרבה יותר ממה שאפשר היה בלעדיו. חוץ מזה אנחנו בסך הכל אחלה, אז כדאי שכולם יידעו את זה ולא יתפסו אותנו כאוטוריטה מעצבנת ומאיימת.

בסופו של דבר לנהל קבוצת ווצאפ גדולה זו אחריות רצינית אבל זה גם כיף. זה כוח להשפיע על מעגל גדול של נשים וגברים ועל האופן בו יתנהלו בשיתוף. אז אל תוותרו על ההומור וגם על המשימה.