מאת: נורית כהנא
״זה חותר תחתיך, תחת הידיעה מי את, תחושת האמון, המְסֻגָּלוּת – עד כדי כך שאת מתחילה להאמין לכול הדברים הנוראים שאומרים נגדך״, כך מתארת בדמעות את ההתעמרות שסבלה ממנה בעבודה ג׳ניפר בַּרְנֶט ( Jennifer Barnet) המנהלת הכללית לשעבר של המגזין הנודע “The Atlantic”. כשהיא נזכרת באותן שנים רעות של התנכלויות היא מבקשת להפסיק לדבר בנקודה כואבת זו.
לצד החשיפה הגוברת והחשובה של הטרדות מיניות במקומות העבודה, אנחנו עוד לא מדברות מספיק על התעמרות מגדרית – יחס סקסיסטי ולא שוויוני ממנו סובלות נשים בסביבות עבודה גבריות.
ברנט אינה לבד. גם קטרין מאיר (Catherine Mayer) סופרת, עיתונאית בכירה לשעבר ב״טיים״ מעידה על חוויות דומות: מסכת התעללות תעסוקתית מצד הבוס שלה ב״טיימס״, התעמרות מגדרית ואפלייה על בסיס מגדרי.
את התיאורים שלה רבות מאיתנו מכירות ממקומות העבודה שלנו. מאייר מספרת, למשל, על הבוס שקבע פגישות ודחה אותן ברגע האחרון לשעות מאוחרות כדי לקיים אותן ״על כוס בירה״; או שהוא, הבוס, וקבוצת עורכים בכירים, כולם גברים, היו מתקבצים סביב המחשב של המעצב , פותחים בקבוק ויסקי ועובדים בחברותא על תמונת מאמר שעומד להתפרסם.
למאייר היה ילד קטן – כך שזה הוציא אותה מכלל הלוקחים חלק בפגישות הללו; ובכול זאת השתתפה בפגישות מחוץ לשעות העבודה, על חשבון יקר של הטיפול בילד, כדי למנוע לזות שפתיים כנגד היותה אישה.
גם סיום העבודה של מאייר בטיימס הוא דוגמא מייצגת לאווירה הרעילה. היא מספרת שעזבה את ה״טיים״ כי הצביעה על מעשה לא מוסרי של הבוס שלה, מעשה שהיתה בטוחה בזמנו שיעלה לו במשרתו. אילו היא הייתה נוהגת כמוהו – ברור שהייתה מסולקת מעבודתה מיד.
אך הוא קֻדַּם, ולאחר שאיים עליה באופן אישי במשרדו – מידר אותה עד לנקודה שהפכה לנעלמת כמעט במערכת. בנוסף על היותו הבוס שלה, הוא שימש גם כנשיא הארגון האמריקאי לעורכי המגזינים ואתרי התקשורת: כול עורך של כול אמצעי תקשורת היה כפוף אליו. המשמעות ברורה – התלונה כנגדו "שרפה" את מאייר בתעשייה.
תהיי אישה ותשתקי: זו הסיבה לכך שאנחנו לא שומעות על התעמרות מגדרית במקומות העבודה
גזענות מגדרית מקיפה את חייה של מחצית מאוכלוסיית העולם, במגוון רחב של מקומות וסביבות עבודה, תעשיות ומגזרים מקצועיות. זאת על אף הרושם המתקבל במבט ראשון – כאילו במאה ה- 21 קיים שוויון בין נשים וגברים.
במישור הבינלאומי של המדיה, הולכת ונחשפת בשנים האחרונות אפליה מגדרית נמשכת. סדרת תביעות על אפליה תעסוקתית, שבאה לידי ביטוי בגילויים של פערי שכר בין המינים, התנכלויות, התעללויות מקצועיות והטרדות מיניות, הוגשה על ידי עיתונאיות במקומות שונים בעולם. אם לאזכר כמה מהן על קצה המזלג – היו תלונות על אפליה נמשכת ברשת ״פוקס ניוז״, על אפליה בשכר בין גברים ונשים ברשת ״בי בי סי״ ; ב״פייננשל טיימס״ איימו לפני כמה שנים עיתונאיות להכריז על שביתה על רקע אפליה בשכר.
לדבריה של מאייר, שנמנית עם מייסדותיה של מפלגה בריטית חדשה לשוויון נשים שגם מתייחסת במצעה לנושא השוויון לנשים במדיה, "אינני מכירה ולו עיתונאית אחת שלא הופלתה בעבודה".
על השאלה "למה זה כך, עדיין? אחרי כול כך הרבה שנים?" קשה לענות. אבל עצם הצגת השאלה הזו בידי עיתונאיות שמדווחות על אפליה מגדרית מקטלגת אותן כ״לוזריות״, נשאיות של תלונות ״אכלו לי שתו לי״.
בדומה לתהליכי השתקה של צורות אחרות של אלימות נגד נשים – גם האשמה זו סותמת את הגולל על סיכויי חשיפת תופעות של הדרה והתעללות תעסוקתית ומטשטשת את מראת המעמדיות המגדרית. הרבה יותר אלגנטי לבלוע הכול, לשתוק ולהמשיך הלאה בחייך.
במאמר שפורסם לפני ארבע שנים, ב- 2017, בעיתון הבריטי ״גארדיאן״ , טוענת מאייר שלאחר יותר משני עשֹורֵי כוכבות במדיה, נדחקה לשוליים ובסופו של דבר פוטרה בשנת 2015 . האם זה מקרה שהדבר קרה לאחר שהרימה קול ודיווחה על העבירה האתית של הבוס שלה? היא טוענת שלא.
ברנט, כזכור עיתונאית בכירה ובעלת מוניטין, נאלצה גם היא לעזוב בשנים האחרונות את עיסוקה, ומספרת על ההתעמרות, על השתיקה ועל ההשתקה. בראיון איתה באתר ״מדיום" היא כותבת שנמנעה מלדון באפליה נגדה כיון שקיוותה לשמור על אש קטנה את תביעתה נגד העיתון, כדי להגיע להסדר משפטי הוגן עם המעסיק הקודם.
״מה שאת רוצה לעשות מלכתחילה הוא להתקדם הלאה עם חייך״, אמרה. לדבריה הדבר האחרון שבו רצתה הוא לבזבז זמן רב במחשבה ובדאגה, שקועה בכול החומר שהסב לה כאב.
וכך זה קורה – ושוב, לא רק בעולם המדיה – שֶׁמֵּיתָר עבודתן המקצוענית, החרוצה, האמינה של נשים, פוקע לפתע, בבת אחת: הן, שחשו את עצמן ספונות היטב במקצוע, בזכות איכות עבודתן המוכחת – לא רק שסובלות מאפליה ומהתעמרות, אלא גם מוצאות את עצמן מחוץ למערכת הגברית.
מערכת שמקדמת גברים, מגנה עליהם, ושוכרת אותם מחדש גם לאחר ש"הועזבו"
את המחיר הן משלמות לא רק באובדן עבודה ושם טוב, אלא גם בהשפעה על מצבן הרגשי. כמו ברנט, גם מאייר סבלה מתהליך פיטוריה המייסר, שארך שלוש שנים. הוא הרס את בטחונה העצמי והותיר אותה בדיכאון ובבעיות בריאות. ״שנותיי האחרונות ב״טיים״ היו נוראות… הייתי רגילה לספר לעצמי שעל ידי התקדמות בסולם הדרגות העיתונאי אֶצוֹר שינוי, אך מה שקרה לי רק הצביע עד כמה הוא מזערי״ היא אומרת.
הכישלון הזה קשור למקום הנכבד ששמור לתעשיית המדיה בים הגזענות המגדרית. היא מלאה בעורכות בכירות, מגישות בפריים – טיים, צבא עובדות בדרגים נמוכים יותר – אך לא בצמתי ההחלטות הגדולות. שיקוף מצב האפליה הבלתי נראית הזו מופיע במדיה החזותית יום – יום: מצעד גדודי מקבלי החלטות בסך, יום יום ושעה שעה , על מסכי המדיה החזותית החדשותית הוא גברי מעיקרו.
וחשובה לא פחות להבנת התמונה היא העובדה שמאחורי הקלעים המערכת מקדמת ומגנה על גברים, ולא רק בפגישות עבודה ליליות תוך שתיית וויסקי. מאייר טוענת, שעבודתם של עיתונאים גברים אינה נשללת כאשר הם מפוטרים, גם לאחר ששגו באופן ברור ונמצאו מחדלים בעבודתם: הם חוזרים למקצוע כיון שהם פועלים מאחורי הקלעים להגן על עצמם, וזה על זה, כדי לשמור על עמדת כוח ולשמר את המצב הקיים.
רשת הגנה סמויה טוויה להארכת נוכחותם ושימורם במקצוע; ניתן לקבוע אם כן בצער, על פי דבריה ש״גברים נהנים יותר״, בעולם הזה של המדיה, גם אם סרחו מקצועית: לא פעם לאחר שהועזבו – הם חוזרים אליו באופן כלשהו.
וזה קורה שוב ושוב על חשבון הנשים.
״הקריירה שלי נסתיימה. הייתי בת 44״, טענה מאייר. לא עבר זמן רב לאחר שעזבה, וגם הוא, הבוס, עזב, לכלי תקשורת אחר. גם ממנו פוטר, בשל כשל ציבורי אחר. ואז היא שמעה שהוא נחת היטב על רגליו: ובראש הפירמידה של ה״אטלנטיק״ אליו שב. באשר אליה? היא נותרה מחוץ לגדר המדיה, מצאה את עצמה מתנדבת להוציא את הניוזלטר מטעם ארגון הורי בית הספר של ילדיה…
לפרויקט הדגל שלנו: מאמרים נוספים על נשים בתקשורת הישראלית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: DanaTentis מאתר Pixabay
