נכתב לרגל יום הולדתה של יונה וולך:
יונה וולך נולדה ב-10.6.1944 בקריית אונו (אז כפר אונו). הוריה עלו לארץ מבסרביה, ואביה נהרג במלחמת העצמאות כשהיתה בת 4 בלבד. מי שהכירו אותה, מתארים נערה סוערת ומרדנית, שסירבה להתנהג על פי המוסכמות החברתיות – והמגדריות – של אותם ימים: היא קראה מערבונים, עישנה סיגריות, ולא לבשה שמלות. היא סולקה מבית הספר התיכון בסוף כיתה י', נכנסה להריון ועברה הפלה. בגיל 17 החלה ללמוד במכון אבני לאמנות. בגיל 21 היא התאשפזה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי וטופלה ב-LSD, טיפול שהיה מקובל בתקופה ההיא. את חוויותיה מהטיפול ומההתנסויות בסם תיארה בשיריה ("אם תלך למסע אל אס די", למשל). לאחר מכן עברה לתל אביב, ובה התגוררה בשנות ה-20 וה-30 לחייה.
בשנת 1964 התפרסמו שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן שיריה פורסמו בכתבי עת נוספים, והיא היתה מייסדת כתב העת "פשיטא", שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית; ואכן, שיריה של וולך מאופיינים במשלב לשוני יום-יומי, קריא ופשוט להבנה, ולעתים אף שילבה בו סלנג וקללות – בניגוד מוחלט למשוררים ולמשוררות שקדמו לה. היא היתה פורצת דרך בכתיבתה ובאופן שבו השתמשה בשפה – היא פלירטטה עם העברית ושיחקה בה, היא השתמשה בה כדי לערער מוסכמות חברתיות ולנפץ תבניות של מגדר ("אתה חברה שלי", למשל). "עברית היא סקסמניאקית", כך היא כתבה בשיר הארס-פואטי הזה. בשירתה היא שברה את המבנה של השיר ואת האופן שבו שירה "צריכה" להיכתב, ויצרה שפה חדשה, וסגנון חדש משלה. היא אמנם עסקה בנושאים הכי אישיים, כאנטי-תזה לשירה הלאומית והמגויסת של אותם ימים. אך הנושאים האישיים האלו הם בעצם הכי אוניברסליים- כאלו שאינם תלויים בזמן או במקום: מיניות, בדידות, שיגעון ומוות. היא עסקה בקשר בין הגוף לנפש, בתודעה, באי התאמה בין המין למגדר, דיכוי של נשים ושל מיניות נשית, ובאופן כללי, בכל מה שאנושי. היא עסקה במיניות – אך לא רק בדיכוי שלה – אלא גם באופן שמקדם סקס-פוזיטיביות. בדרכה הייחודית, וולך הביאה לשירה העברית קול שלא היה בה לפני כן – אולי את הקול שחסר לה עצמה, בשירה שהיא הכירה וקראה עד אז.
היא נחשבה לפרובוקטיבית; לא תמיד ידעו איך לעכל את השירים שלה, את ההתנהגות שלה ואת אורח חייה. היו שקראו לה "מכשפה" – שזה כידוע כינוי גנאי עתיק לאישה עם דעות ועם עוצמה פנימית – אישה שצריך להעלות על המוקד, או לפחות להשתיק. שיר שפרסמה ב-1982, "תפילין", שבו היא מתארת אוננות באמצעות התפילין, עורר סערה ציבורית שבעקבותיה סגנית שר החינוך דאז, מרים גלזר- תעסה, כינתה אותה "בהמה מיוחמת".
וולך היא אחת המשוררות היותר מולחנות במוזיקה העברית. שיריה הולחנו ו/או בוצעו בין היתר על-ידי ברי סחרוף, גידי גוב, אביתר בנאי, נינט, נורית גלרון, אפרת בן צור, הילה רוח, להקת "מורה", ועוד. אילן וירצברג ושמעון גלבץ הוציאו אלבום משיריה ("בציר טוב", 1982), ואחריהם גם ערן צור ("אתה חברה שלי", 1997), שחידד אפילו יותר את החיבור הייחודי והכל כך מתבקש בין יונה וולך למוזיקת רוק. באלבום השתתפו בין היתר את רונה קינן, קורין אלאל ודנה אינטרנשיונל (ששרה את "שיר קדמשנתי"). באופן אישי, דרך האלבום הזה למדתי להכיר את שירתה של וולך; אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את "תותים", ואת כל מה שהשיר הזה ערער בי וחיבר אצלי בו זמנית. המילים סקרנו אותי לחפש ולהכיר עוד ועוד ממנה, לנסות להבין, ועד היום – שנים אחרי – אני עדיין ממשיכה לחפש ולגלות אותה, בכל פעם ברובד אחר של עומק, בכל פעם עוד משהו חדש.
דמותה הסוערת והאניגמטית של וולך – ולא רק שיריה – ממשיכה להעסיק את עולם התרבות הישראלי, וב-2012 יצא לאקרנים סרטו של יאיר קידר "7 הסלילים של יונה וולך", וב-2014 הסרט "יונה" של הבמאי ניר ברגמן. באותה שנה שודרה בערוץ 8 הסדרה "מקוללים" של חגי לוי, שאחד מפרקיה הוקדש ליונה וולך.
היא נפטרה מסרטן השד ב- 29.9.1985, בגיל 41 בלבד, 10 שבועות לאחר מות אימה. עברו יותר מ-30 שנה מאז מותה, ועד היום שיריה הם נכסי צאן ברזל בשירה, במוזיקה והתרבות הישראלית. קשה לאמוד במילים את האופן שבו היא השפיעה (ומשפיעה) על המשוררים והמשוררות שבאו אחריה, ולא פחות מכך, על האופן שבו שירה עוסקת בנושאים כמו מיניות, מגדר, נשיות, ועוד.
