Reading Time: 5 minutes

איך קומדיה רומנטית לימדה אותי לשתוק כשגבר פוגע בי

איך חונכנו להיות נשים? תמר פריאל צפתה מחדש ב"יש לך הודעה", ומצאה את עצמה ואת הנשים סביבה בגיבורה ראשית מתוקה ונאהבת, שמתקשה לענות לגבר שפוגע בה, משקר לה, ומתעלם מה"לא" שלה. ואז היא מתאהבת בו.
Reading Time: 5 minutes

הצליל של מודם מתחבר בשנות ה- 90, ניו יורק בסתיו, קפה של סטארבקס, אנשים בתעשיית הספרים: אהבתי את הסרט "יש לך הודעה" (1998) עם מג ריאן וטום הנקס והתרגשתי לצפות בו שוב לפני כמה שבועות, כשהייתי חולה. אבל אחרי חצי שעה התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר, וזה לא היה הצינון שלי.

יש פה קומדיה רומנטית שעדיין כובשת בקסמה, אבל יש בה עוד אלמנטים כובשים שלא זיהיתי בצפייה לפני 20 שנים: מכירה את המצבים שבהם מישהו בעבודה, ברחוב, בדייט או במרחב הציבורי אומר לך משהו פוגע ו/או חצוף ואת רוצה להגיב וכלום לא יוצא לך מהפה? ואז את חוזרת הביתה ולא מבינה מה גרם לך לשתוק? אז גם אני מכירה אותם, ומסתבר שגם מג ריאן.

למי שלא מכירה, ד"א,  "יש לך הודעה" היא קומדיה רומנטית שעוסקת בקתלין (ריאן), שמתאהבת בגבר אנונימי (הנקס) שהיא מתכתבת איתו במייל, וכל זה בזמן שהיא מאבדת את חנות הספרים המשפחתית שלה בעקבות פעילות של ג'ו, מנהל רשת ספרים (גם הנקס). שני היריבים העסקיים שמתעבים זה את זו בחיים האמיתיים, מתאהבים און ליין מבלי לדעת. חבל שהטריילר לא הראה את מספר הדברים הקריפיים שג'ו עושה במהלך החיזור הזה. אבל בשביל זה אני פה.

"אף מילה לא יצאה לי מהפה"

מספר הפעמים שקתלין מתוארת כנחמדה או מקסימה, בסרט, הוא גדול. נחמדה נחמדה, אבל כשהחבר שלה ממלא את הדירה שלה במכונות כתיבה שהיא לא מחבבת, היא לא אומרת דבר, למרות שברור לנו שהיא רוצה. וכשהיא נותנת הנחייה לעובדת שלה, ומקבלת את התשובה "לא אוכל לעשות את זה השבוע", היא שותקת בחיוך.

קתלין ממשיכה לשתוק כשהיא פוגשת בג'ו בארוחת ערב בה הוא מכנה את העסק שלה "חנות ספרים כה חסרת חשיבות אך כה מלאה בצדקנות", בטון מתנשא. לאחר מכן היא מגדירה את האמירה שלו ככזו ש"זלזלה בכל קיומי". קתלין נראית פגועה ופותחת את הפה, כאילו לענות, אך שום דבר לא יוצא.

ולאחר מכן היא כותבת לחבר לעט האנונימי שלה: "מה שקורה לי כשמתגרים בי הוא שאני נאלמת דום, המוח שלי… מתרוקן. ואז אני נשאר ערה כל הלילה בנסיון לברר לעצמי מה הייתי צריכה לומר".

מי מאיתנו לא הייתה שם?

ומי מאיתנו לא הייתה גם בהמשך הסיטואציה, בה הנקס (הפעם בתפקידו כחבר האנונימי מהאינטרנט) מזהיר את ריאן – והסרט מזהיר אותנו כנשים – ש"כשסוף סוף יהיה לך העונג לומר את מה שאת מתכוונת לומר בדיוק ברגע בו את רוצה להגיד אותו, תבוא בעקבותיו החרטה הבלתי נמנעת".

"אבל מה אם פגעתי בו?"

והחרטה, כמובן, מגיעה. בסצנה הבאה קתלין יושבת בבית קפה ומחכה לדייט מהאינטרנט. ג'ו, כמובן, מגיע (הוא הרי המתכתב האלמוני). הוא רואה את קתלין, ומה הוא עושה?

משקר לה– לא אומר מיהו אלא מעמיד פנים שהוא לא יודע מה קורה (וזו לא הפעם הראשונה בסרט שהוא משקר לה לגבי הזהות והחיים שלו).

מתעלם מה"לא" שלה – היא אומרת לו שהיא מחכה למישהו ושהוא לא נשאר ושהיא רוצה שהוא יילך והוא לא מקשיב לה ולא מכבד אותה, אלא פשוט נשאר.

פולש למרחב שלה – הוא מתיישב בשולחן שלה, אחרי שאמרה לו ולמלצר "לא". הסרט נותן לו לגיטימציה לשבת בשולחן שלה למרות הסירוב שלה. הוא הרי ממש רצה, והתעקש, וההתעלמות שלו מהגבולות שלך היא חלק מחיזור לגיטימי.

אבל אז, קתלין אומרת לו "אם הייתי מכירה אותך הייתי מגלה קופה רושמת במקום מוח ושורה תחתונה במקום לב". זה הרגע הגדול שלה, המשפט שאמרה סוף סוף לגבר שהגדירה כמזלזל בקיומה, היא הצליחה ואזרה את האומץ שדרוש כדי לא לשתוק אלא לדבר.

ומה קרה? קתלין אומרת לג'ו "לך אני יכולה להודות… לראשונה בחיי בעימות עם אדם מגעיל וחסר רגשות, ידעתי בדיוק מה לומר ואמרתי את זה".

והוא עונה ב"יש לך כישרון מולד, זה היה שילוב מושלם של שירה ורוע". המצלמה מתעכבת על פרצופו הכאוב של טום הנקס, וכולנו עם קתלין מרגישות שהיא עברה את הגבול ופגעה בגבר העשיר, המשכיל והמצליח שפגע בה. היא אפילו דומעת.

הסרט לא מרשה לנו להתענג על הרגע בו קתלין עונה לגבר שפגע בה. גם פה (כמו במקומות אחרים סרט) זו קומדיה רומנטית שמקטלגת "אסרטיביות" ו"עמידה על שלי" ו"לדעת מה לומר" של נשים כמשהו רע. ויותר מזה, משהו שדורש ענישה: בסצנה הבאה פוקס אומר לחבר שלו שהיא הייתה "כלבה אמיתית" (אין ספק שלהגיד לאיש עסקים שהוא רק חליפה, זו ההגדרה המילונית לכלבה בהתגלמותה).

וקתלין? היא מתייסרת בבית ומענישה את עצמה בדרך מוכרת לרובנו. היא אומרת לעצמה ולחבר לעט שלה דברים כמו "הייתי אכזרית, מה אם פגעתי בו? אין הצדקה להתנהגות כזו".

"אין הצדקה ואין לי תירוץ"

בסצנה נוספת, ג'ו מגיע לבקר את קתלין בבית שלה מבלי להודיע, ומזמזם באינטרקום. היא אומרת לו שהיא חולה ושלא כדאי שיעלה. היא לא מעלה על דעתה לומר משפט כמו "לא הוזמנת ולא מכניסה אותך הביתה". ורבות מאיתנו לא היו אומרות משהו אחר: לא ככה לימדו ילדות טובות ונחמדות לדבר, אולי הכוונות שלו טובות ונפגע ברגשותיו?

למרות שלא הוזמן, ג'ו מתגנב לבניין ומפתיע את קתלין בדלת ביתה. ברור לנו שהיא לא רוצה בו שם, אבל היא פותחת לו את הדלת, וברור לנו שהיא מרגישה שזה מעשה לא נחמד להשאיר אותו בחוץ, אז היא מכניסה אותו לבית שלה. כשצפיתי בסרט כילדה, חשבתי לעצמי שזה אומר שהנקס חמוד ואוהב ושעוד מעט יתחתנו. וזה רק אחד מהשיעורים הבעייתיים שקומדיות רומנטיות לימדו אותנו. כאישה אני יודעת שלא כל פעם שגבר זר נכנס אלייך הביתה, זה נגמר בחופה וקידושים.

בבית, קתלין משמיעה עקיצה (מאוד מינורית) על ג'ו, אבל מתייחסת לזה כאילו מינימום נתנה לו בעיטה בביצים: "אני לא מתכוונת להגיד דברים כאלה, לא משנה מה עשית, אין הצדקה לדיבורים כאלה. הייתי נסערת ומגעילה, אבל לי אין תירוץ".

ועל כך אמרתי – וואלק. יש הצדקה. אפילו אם נתעלם מכל מה שהוא עשה לך עסקית (ולמה בעצם להתעלם?), ברמה האנושית הוא דיבר אלייך לא יפה ומתעקש להיכנס לך לבית כשאת לא רוצה (וזה עוד מבלי שאת יודעת את מה שאני כצופה יודעת -הוא משקר לך מהרגע שהוא פגש אותך).

באותה הסצנה ריאן פותחת את הפה לומר משהו והנקס שם לה יד על הפה ואומר לה "תרשי לי לעזור לך לא להגיד משהו שרק תתעני ממנו בשנים הבאות". הוא פיזית משתיק אותה ומונע ממנה מלהוציא קול. ומה התגמול על זה? סטירה? נשיכה? צעקה? לא. הם בוהים זה לעיניה של זו בחיבה. רגע רומנטי.

איך אישה אמורה להגיב לגבר שמשקר, חוצה גבולות, לא מקשיב לסירוב שלה?

אנחנו כבר יודעות שהמחקרים מראים שמה שאנחנו רואות על המסך משפיע על הפעולות שלנו, וגם על מה שאנחנו תופסות כהתנהגויות אפשריות ולגיטימיות עבורנו. אז מהם "שיעורי החיים לאישה" שלמדתי מ"יש לך הודעה" על החיים עם גברים כמו ג'ו, כשאני יוצאת או עובדת איתם?

  1. אם מישהו משקר לי ומבריז לי ומוחק את העיסוק שלי – אולי בפנים הוא חמוד, אוהב בעלי חיים, טוב עם ילדים ועומד להשתנות עבורי.
  2. אם אומר לגברים לא להיכנס למרחב שלי, שולחן או דירה, הם לא בהכרח יקשיבו לי ואולי זה בכלל אומר שהם מחבבים אותי.
  3. גם אם מישהו פגע בי אישית ומקצועית, לא לעניין לכעוס עליו.
  4. אם מישהו מדבר אליי בצורה שלא נעימה לי, וחוצה את הגבולות שלי, ולא מקשיב לי, אין דרך ברורה להפסיק את המצב ולהרגיש טוב עם עצמי. אם אשתוק אתייסר בלילה כי שתקתי. גם אם אדבר אתייסר בלילה שאולי פגעתי ברגשותיו וארגיש רע עם עצמי. אם אגיד משהו – גם אם הוא מינורי, עקיצה, העמדה במקום – אוגדר ככלבה וכרעה. אין תגובה יעילה ומומלצת לנשים במצב הזה, אלא אם מגדירים התאהבות כפתרון.

אז בואו, לא כל הגברים הם טום הנקס, ולא כולנו מג ריאן, הסרט עדיין (גם) מקסים, ואפשר לקרוא אותו בעוד צורות, כמו כל קומדיה רומנטית, וזה לא שסרט אחד קובע את הגורל של כולנו. אבל למרות שבא לי להתנער מ"יש לך הודעה", אני לא יכולה. כי חלקים מסוימים בסרט רלוונטיים לנו כנשים גם היום.

השתיקה של ריאן היא השתיקה שלנו. התלמידות, המטופלות, החברות שלי, אני – כולנו מתמודדות עם השתיקה הזו ומתקשות להשמיע קול בזמן אמת, לדבר, כי מה אם "לא יחבבו אותי?", "אפגע במישהו?", "אפסיד את הקשר?", "יקראו לי כלבה, היסטרית או אגרסיבית?". חונכנו להיות ילדות טובות ונחמדות.

זו בעיה כי איכות החיים שלנו יורדת עם כל הבלבול, האשמה והשתיקה האלו. זה מסוכן כי החינוך הזה דוחף אותנו, בזמן אמת, לשתוק ולהישאר במצבים שלאחר מכן יכולים להסלים לסיטואציות אלימות ומתעללות מול זרים ומכרים.

הסרט "יש לך הודעה" הוא לא הדרך הראשונה או האחרונה שבה התרבות שלנו מסמנת לנו שחשוב יותר שנערות ונשים יהיו נחמדות מאשר בטוחות. וזה מסר שצריך להעלם מהתרבות שלנו, בדיוק כמו שקרה למודם משנות התשעים.

אם הכתבה עניינה אותך, את תרצי להאזין לפודקאסט "סרטי בנות" של פוליטיקלי קוראת. לחצי כאן להאזנה

תמונות בכתבה: צילומי מסך מתוך "יש לך הודעה", קומדיה רומנטית של וורנר ברוס

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גרפיטי שציירה שמסיה חסאני

לא נרשה שהטאליבן יעלים את האמנית האפגנית שמסיה חסאני

Reading Time: 4 minutes שמסיה חסאני היא אמנית גרפיטי אפגנית שידועה בעולם כמייצגת את הקול המושתק של האפגניות. האמנות המרהיבה שלה מראה את החיות והמוות שאופפים אותן. לאחרונה הטאליבן חזר לשלטון ומצבה לא ברור. אנחנו מסרבות לשכוח אותה

קראי עוד »