בשנת 2011 הציבה דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב כאות מחאה על מחירי הדיור. בעקבות האקט הזה התעוררה תנועת מחאה ציבורית גדולה. המחאה שהותנעה בחלקה ברשתות החברתיות הצליחה בשיאה ללכד מעל לחצי מיליון אזרחים מודאגים.

שבע שנים אחרי כך, דפני ליף, מובילת המחאה שהייתה אז צעירה בת 25, מרכיבה מחדש את החוויה האישית וההיסטורית לסרט דוקומנטרי: "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע".

לצורך הראיון הזה נפגשנו יומיים אחרי הזכייה באירוויזיון. הדי האופוריה החלו להתפוגג כשהחדשות מעזה בישרו על עשרות הרוגים. על אף הרצון לחגוג עם נטע את הזכייה בכיכר רבין, הרגשנו שהסדקים שמחוללת המציאות בשמחה הגדולה שלנו מנצחים. נפגשנו בכיכר מסריק ותרנו אחרי בית קפה נחמד. בדרך לשם חלקנו את חווית הצפייה באירוויזיון, את ההתרגשות הגדולה והשמחה. חלקנו גם את האכזבה – כמה קצרה ונואשת השמחה כאן, ובאיזו קלות היא נסדקת.

אז דיברנו על נטע ברזילי, על העצמה נשית ועל הקושי בלהעריך את עצמך.

מתחקיר שערכתי, כלומר – מהצצה ארוכה בפייסבוק שלך, נשמע שאת עדיין מאד זקוקה לאישורים. שגם אחרי שיצרת סרט על המחאה שהובלת, את עדיין משוכנעת שאת לא מעניינת.

"לקח לי הרבה זמן לחזור לגודל טבעי. לא להרגיש בתפקיד. אני סוג של 'פליטת ריאליטי' של החדשות. בשנת 2011 כל המערכות של המדינה הזו התנגשו בי ב200 קמ"ש: הפוליטיקה, התקשורת, הציבור, הלוביזם… וכשהכול על הכתפיים שלך את קצת מאבדת קשר למציאות.

התחושה שאת ראויה היא תחושה פנימית. בשביל באמת להקשיב, להכיל שפע, את חייבת להרגיש ראויה ומאד קשה לנפות את הרעש הזה של "אין ערך לדברים שאת עושה", או "למה דווקא אני צריכה לספר את הסיפור הזה?"

אז העשייה של הסרט הייתה כמו טיפול?

"אני רציתי להבין מה קרה לי ומה קרה לחברה. בזמן המחאה לא עקבתי כי הייתי בתוך הסיפור. העבודה על הסרט הפכה אותי לאדם מאד בקי בכל מה שקרה – פתאום קראתי טוקבקים מאז. ישבתי וקראתי שיימינג שאנשים עשו לי – והתייחסתי לזה כאל חומר גלם.

השאלה של הסרט היא אם אהיה מסוגלת להתקלף באמת, לייצר אפס הבדל בין הדמות הזו של דפני ליף מהטלוויזיה, מהמחאה לבין עצמי. ועשיתי את זה, הרגתי את הדמות הזו, איחדתי ביניהן".

 

       מתוך הטריילר לסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"

 

בסרט את חוזרת אחורה, לתקופה היסטורית בחברה הישראלית אבל גם היסטורית עבורך.

"זה לא סרט נוסטלגי. אולי יום אחד הוא יהיה. אבל הוא גם לא ממש סרט על המחאה – לא הייתה לי שום יומרה להקיף את הדבר הזה שנקרא המחאה החברתית של 2011 על חצי מיליון האנשים שעשו אותה. מחאת האוהלים הייתה מפץ רעיוני, מאיץ חלקיקים כזה, מאורע מחולל. אבל הפדיון של מחאות אחרות שהגיעו אחר כך זו עבודה של אחרים. ובזמנו האחריות שלי כלפי הדבר הזה מנעה ממני לספר את הסיפור הלוקאלי שלי."

מה רצית שהסרט יתן לך?

"לפני שסיימנו את הסרט כתבתי על פתק שאני רוצה שהסרט הזה ייתן לי להרגיש שוב אדם אחד ולא שתי דמויות מפוצלות. אולי אפשר לקרוא לזה קבלה עצמית? עבור הצופה אולי זו תזכורת למשהו. אמצעי שיחה ביננו. הסרט הזה קם מתוך האכזבה, הכאב וההתאוששות האישית שלי. אחרי הכל, מחקו לנו את ההיסטוריה וכמעשה אישי, לקום ולעשות סרט, זה משהו שנותן לקול שלי מקום ובתוך העשייה גם נתקלתי במשהו נורא מעניין – איך לגברים יש חרדת אבא בכתיבה ולנשים יש פשוט חרדת כתיבה".

תסבירי.

"אני עכשיו במגמה של לכתוב. אני מתיישבת אחת לשבוע מול המחשב והעמודים הראשונים שלי הם תמיד התנצלות. "את מי זה מעניין?" וניסיון להסביר למה אני בכלל כותבת. רק אחרי זה מתחילה הכתיבה האמתית ואז אני מנפה את הסייגים וההתנצלויות. מצד שני, אני חייבת לכתוב – אני רוויה לחלוטין וחייבת לרוקן חלק מהדברים שלמדתי בשנים האחרונות".

מה באמת למדת מאז 2011?

"יש גרף שראיתי פעם ואני מאד מזדהה אתו: הוא מתחיל מכתיבה, את כותבת המון – מתוך יוהרה, מתוך תחושה של ידיעה. יש לך הרבה מה לומר לעולם. ואז מגיעה תקופה של למידה ושתיקה וגרף הכתיבה לא מתרומם אבל אחרי הלמידה מגיעה כתיבה עניינית יותר, חכמה יותר, בעלת ידע אמתי.

זו הייתה תקופה ארוכה של לימוד: על בני אדם, החוויה שלהם, הרבה על הסאבטקסט במה שאנשים אומרים בישראל והשפות השונות שיש כאן. יש כאן כל כך הרבה שפות.

השיח הזהותי למשל, הוא שיח שמאתגר את המקום הכוחני של כולנו ואת המקום הכוחני שיש גם בי: אני לומדת להיות בשורה השנייה, וזה דבר נרכש. ענווה, הקשבה ופינוי מקום. זה משהו שאת לא יכולה ללמוד אותו אלא על ידי תהליך. לוקח זמן להבין שאת צריכה לפנות מקום. מקום של הקשבה דורש גם וויתור על הקול שלך ברגעים מסוימים."

אם כבר שיח הזהויות, אולי הסמן הכי מציאותי שלה, ונושא שקרוב לליבי היא אלימות משטרתית. גם את חווית אלימות משטרתית, קשה.

"גבי לסקי, שייצגה אותי במשפט ואני התייחסנו לסיפור הזה בכובד ראש כי ידענו שיש ערך לכך שאני זו שחוותה את האלימות ויש בי עניין ויש לזה נראות תקשורתית ואני חושבת שזה באמת השפיע ציבורית כי היום אם מישהו מדבר על אלימות משטרתית אז מאמינים לו יותר. כאילו האבסורד נחשף".

                             צילום: ירון ברנר

 

המחאה, כמו שאנחנו מכירים אותה היום, הולכת יד ביד עם מודעות. ככל שאנחנו נחשפים יותר לשפות אחרות, עולמות אחרים, חוויות דיכוי שונות, כך גם המחאה משתכללת. במובן הזה לקולנוע הדוקומנטרי יש היום תפקיד גדול מאד. במקביל לתיעוד, היצירה הקולנועית היא עשייה אקטיביסטית.

"יש שפה משותפת אחת של אנשי קולנוע, יצירה ומחאה והיא חקר האמת. יש איזו אג'נדה שמחברת בין כל האנשים האלה. כולנו שואלים שאלות."

איזה שאלות למשל?

"הדור שלנו חי היום באי וודאות מאד גדולה. אין לך בטחונות לכלום. את כבר לא מתכננת לטווח רחוק ואת לא בוחרת במקצוע "פור לייף". הבעיה אבל שהשפע הכלכלי מגיע יחד עם וויתור על היושרה שלך, על מי שאת. ויושרה מגיעה עם ויתור על שפע כלכלי. השאלה העיקרית היא איך אנחנו מייצרים אקו סיסטם שבה יושרה ושפע מחוברים? היום, הקודים הערכיים שלך לא יכולים להבטיח לך התייחסות הוגנת ואז נפתחת שאלת המשמעות."

תסבירי.

"משהו פה לא עובד. ורק מתוך התפתחות נבין מה נכון, מה כן עובד. שאלת המשמעות נוגעת בשאלה – איך אני עושה דברים בעולם? איך אני פועלת בעולם? בשם רעיונות יפים אנשים עשו דברים איומים. אז האוטופיה אולי נשארה אותו דבר וכך גם הערכים אבל את לומדת את הדרך תוך כדי תנועה. יש פה הרבה שאלות. למשל – איך מתמודדים עם ריכוז של כוח? את חייבת כוח כדי להזיז הרים אבל את חייבת תזוזה, דינמיקה, כדי שהכוח לא יתקבע. ב2011 היה אפקט דומינו: כולם עוד היו בזירות של עצמם וראינו כל מיני אדוות. אבל לא היו מלקחיים שחיברו את כל זה. כל אחד עושה בלוקליות שלו ואני חולמת שכמו תאגידי ענק כולנו נתחבר, נחלוק רעיונות ונמצא את הדרך לצמצם את הפער בין היושרה האישית למציאות.

כולנו רוצים להצליח ונאחזים בזה ונראה לנו הגיוני שמי שרץ מהר לא ירצה להאט את הקצב. אבל הקצב לא יכול להיקבע על ידי מי שרץ הכי מהר, אלא על ידי מי שרץ הכי לאט והיום, בעולם שלנו, לקצב האיטי אין מקום.

התיעדוף הזה, למי מותר לעשות דברים בעולם ולמי אסור – למי מותר לבחור על החיים שלו ולמי אסור. זו בריונות ואת זה אני מאד לא אוהבת."

יש לך אישיו עם כוח.

"שפת המלחמה היא לא השפה שלי. אני למדתי שתחרות היא דבר שמכבה אותי ושמה שמפעיל אותי זה יצירה וסקרנות".

ברשת אפשר למצוא כמה ביקורות על הסרט, שטוענות שלא את היית צריכה לביים אותו, לא את צריכה לביים את עצמך. בפרשנות שלי זה נשמע כמו "לא היית צריכה לקחת את הכוח של הסיפור שלך ולספר אותו בעצמך".

"הלידה והיציאה לעולם של הסרט לא הייתה קלה. עברנו דרך הרבה תסכול בדרך. אבל הסרט הזה הוא המעשה הכי פמיניסטי שעשיתי. לקחתי את חומרי הגלם שצולמו עליי, במהלך תקופה מאד משמעותית שלא הייתי פנויה לתעד אותה, והשתמשתי בהם בדרך שלי.

האובייקט המצולם, אני, הופך למספר. אין מרחק בין הבמאית לדמות המתועדת וזה דרש ויתור על בושה ויכולת לשתף. גם העבודה עם העורכת שלי, טל שפי, חשפה בפניי עוד ועוד נדבכים בעצמי שלא יכולתי לראות לבד".

בואי נדבר על פמיניזם

התפיסה בעולם שלנו אומרת שרגש הוא חולשה – ואם מישהו עושה שימוש ברגש שלך אז זו אשמתך, כי הבעת חולשה. מה זה פמיניזם? זו אמירה של "להכלה שלי יש קצה". אני יכולה להכיל ולקבל אבל ההכלה הזו שיש לנו היא זכות ולא כלי שאפשר לנצל ולמשטר אותו. מבחינתי הרגישות והפתיחות הן עוצמות מאד גדולות. היום אני מבינה שאם מישהו עושה בהן שימוש מניפולטיבי ומנסה להזיז את הרגש שלך בערמה זו פעולה אלימה.

למדתי שהעוצמות שלי נמצאות איפה שהרגש שלי. שדווקא מתוך ההכלה והיכולות הרגשיות יש כוח. גם פרגון הוא עצמה מאד גדולה. מה זה הרולר של סוף הסרט? זה פרגון. ואני מאחלת לכולנו שנתרגל שיתוף פעולה ופרגון. אלה דברים מאד אורגניים שאנחנו לא מתרגלות מספיק. אני תמיד אשמח לקחת חלק בכל פורום שיהיה בו ניסיון כנה לעשות את הדבר הזה".

 

               מתוך הטריילר לסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"

מה את מאחלת לעצמך להמשך?

"מלבד אהבת חיים גדולה ושותפות, למרות האתגר ברוח הזמן, אני חושבת שהחלום הכי גדול שלי היום הוא שכל תנועות המחאה השונות ברחבי העולם יתחברו. שנבין שיש חוט שני שמחבר בין הכל ושאנחנו צריכים לדבר אחד עם השני. שכל סוכני השינוי יוכלו לדבר ולחלוק רעיונות. חוץ מזה אני רוצה לראות את עצמי בגיל 85, עם צמה ארוכה אפורה. לשבת על כיסא מתנדנד ולדעת שנתתי את כל מה שיש לי. שלא חסכתי כלום. שלא הייתי ליד הפוטנציאל ולא הייתי טעות מערכת".

מה זה אומר, טעות מערכת?

"אנשים חוששים. אנחנו מכורים לקול שאומר לנו שאנחנו לא יכולים. ולגלות שאת כן יכולה – זה להמית חלק משמעותי מהזהות שלך ולשאת זהות אחרת, ואני חושבת ששם מונח הפחד. זה כאילו יש איזה "כוכב זהב" שאת צריכה לקבל, כאילו החיים הם מועדון עם חוקים מסודרים ואם יש בך משהו טוב אז מישהו יכיר בך וירים אותך. אני חושבת שאחת ההבנות הכי חשובות שלי הייתה שזה פשוט לא נכון. שבעולם יש מרפקים ו"את מי את מכירה" שיכול לקדם אותך. זו הבנה נורא מתסכלת, אבל גם נורא משחררת. זה לא שיש חוקים שלא הבנתי, זה פשוט שאין סיסטם, אין מערכת ואם אנחנו לא נבנה אותה אז לא תהיה. ואני יותר לא מחכה לכוכב זהב אלא מתכוננת לחיות חיים מלאים".

הסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" יוקרן במרכז האתני ענבל, רחוב יחיאלי 6, רחבת סוזן דלל, נווה צדק, תל אביב ביום שני הקרוב, 21.5. בסופו תיערך שיחה עם הבמאית בהנחיית אפרת כורם.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מאז השבעה באוקטובר לקחה החברה האזרחית בישראל אחריות מוסרית ויזמה תחקירים, תיעוד וגביית עדויות של אותם ימים נוראים. מעל ל - 160 יוזמות הוקמו על ידי נפגעים ושורדות, אקטיביסטיות וחוקרים עצמאיים. ככה זה כשהמדינה מתעלמת מאחריות. אחת מאותן יוזמות היא התערוכה "בהכרה מלאה", המפגישה בין אמנות וצדק מעברי. קבוצת האמנים והאמניות חקרו יחד מושגים ותיאוריות בהקשר של תקווה רדיקלית ודמיון אזרחי ומוסרי סביב התיאוריה והפרקטיקה של צדק מעברי ושל התנצלויות פומביות.
מה הקשר בין מחנה שדה תימן למלחמת עיראק לאוניברסיטת סטנדפורד? איך חיילים רגילים הופכים לכל כך אלימים ולמה זה לא מפריע לציבור בישראל? כל מה שאנחנו מנסות לשכוח, או מסע קצר של חזרה בזמן בשביל להבין את ימינו אנו.
פגיעה מינית ברשת היא אחת מהעבירות של העידן החדש. עם ריבוי רשתות החברתיות וקבוצות חסויות, הדרך לסחיטה מינית, הפצת תמונות ואיומים, הפכה לדבר שבשגרה. עמותת מא'את מצליחה לאתר את עברייני הרשת ומסייעים ליחידת הסייבר במשטרה להגיש כתבי אישום אחרי חקירה ממושכת.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.