תקווה יש מאין

עריכה: קלי רוזן

בזמן שנתניהו נאם בקונגרס, ניצל פצועים וקורבנות מהמלחמה שהוא מתדלק, שיקר, הפריז והפגין את האנגלית הנפלאה שלו כ 20 מטר משם התרחש ההפך המוחלט.

בחדר לא גדול בבניין צמוד התרכזו חברי קונגרס וסנטורים שבחרו להחרים את נאומו של נתניהו, יחד עם פעילים ישראלים ופלסטינים, ודיברנו על דבר שלעולם, כך נדמה, לא יאמר בבניין הקונגרס המקביל- שלום.

לא היה קל להגיע. כל גבעת הקפיטול נאטמה לתנועה לחלוטין עוד משעות הבוקר המוקדמות. בעודי עושה את דרכי פנימה מבעד לעשרות המחסומים, סיפרו לי אנשים שעובדים בקפיטול כי רמה כזו של אבטחה לא נראתה שם כבר שנים רבות. השילוב המפולפל של ניסיון הירי בטראמפ והגעת מנהיג המדינה המדוברת בעולם, הביא לכך שהקפיטול הפך תוך שעות ספורות לגטו מגודר היטב. שוטרים על אופניים, אופנועים ובמכוניות נפרשו לכל אורך הגדרות. מחוץ לסנאט אוטובוס משטרתי פרק עוד מאות שוטרים שהועברו לגבעת הקפיטול ככוח חיזוק מניו יורק. בעוד מסוקים מפטרלים באוויר. 

לי למען האמת, זה הזכיר איזו גרסה משונה של יום כיפור, עם כבישים חסומים וריקים ורבבות השוטרים על אופניהם, ישראלית, נו…                                                              

בדרך לשם עברנו דרך ההפגנה. הפגנה פרו פלסטינית. מעולם לא ראיתי דבר כזה. עבורי, שבאה ממדינה בא לא חוקי בכלל להניף את דגל פלסטין, לטבוע לפתע באדום, ירוק לבן ושחור, הייתה חוויה חדשה. לא ראיתי כל כך הרבה כאפיות בחיים שלי. כמה משונה שזה היה. הרי בישראל, אפילו קריאה אחת שכזו לשחרור פלסטין יכולה להכניס אותך ללא מעט צרות, ואילו כאן זה פשוט קורה מול בניין הקונגרס… 

ניסיתי להיאחז במה שחברה ישראלית שלומדת בקולג׳ אמריקאי סיפרה לי על ההפגנות: "אנחנו הרבה פעמים נוטים להתבלבל בין תחושת חוסר ביטחון לחוסר נוחות. שימי לב מה את מרגישה, האם את מרגישה באמת לא בטוחה, או שפשוט לא נוח לך? תזכרי שמחוסר נוחות צומחים".

והיה לי לא נוח. כי זה מבלבל ומתיש ומעלה מעט חשש. לא, לא בגלל "אנטישמיות".  השתתפו בהפגנה גם יהודים רבים. חששתי כי ראיתי באיזו קלות הפשיטו את הנושא מהמורכבות שלו והפכו אותו למשחק כדורגל. יש 2 קבוצות, תבחרו צד, וזה האופי שלכם מכאן והלאה. וכמה מסוכנת אותה הפשטה. תהיתי אם אותם אלפי אנשים יודעים בכלל מה הם קוראים, מה בעצם הם דורשים? ולמה אף אחד פה לא קורא לשלום?

ההפגנה של שחרור החטופים מעבר לכביש, הייתה משובצת דגלי ישראל, סרטים צהובים ומבטא ישראלי כבד. השתתפו בה קמצוץ ממספר המשתתפים בהפגנה ממול.

אולם המעניין היה, שבסופו של דבר 2 ההפגנות קראו לאותו דבר- ביבי אחראי למתרחש ועליו לקבל את העסקה, להשיב את החטופים, ולעצור את המלחמה

בתוך הקונגרס שרר שקט מטיל מורא.

בטלוויזיות הגדולות שתלויות במסדרונות ראיתי את שרה מאמצת אל ליבה את איריס חיים,  בזמן שביבי מדבר על שלושת החטופים, ביניהם יותם חיים ז"ל, שברחו משבי החמאס ונהרגו. לא נורו על ידי צה"ל, "נהרגו". סתם כך. ״אבל אנחנו ננצח".הוא אומר.

זה הזכיר לי את נאומיו של לינדון ג׳ונסון  בזמן מלחמת וייטנאם, עומד על אותו הפודיום, באותו האולם ומספר לציבור האמריקאי על הניצחון האדיר שהם מצפים לו ועדים לו בויאטנם.

כעבור 3 שנים יודלפו מסמכי הפנטגון שיראו כי הממשלה האמריקאית ידעה מההתחלה שהיא לא יכולה לנצח, ובכל זאת שלחה עשרות אלפי חיילים צעירים לאבד את חייהם מעבר לים.

והנה אנחנו באותו אולם צדדי בבניין המקביל. לצידי יושב יהודה כהן, אביו של החטוף נמרוד כהן. "מה שחייבים לעשות", אומר לי יהודה, "זה לפרק את הקשר בין ישראל לממשלת ישראל

"בנימין נתניהו לא היה צריך בכלל להיות מוזמן לוושינגטון",  אומרת חברת הקונגרס פרמילה ג׳איפל. באותו בוקר השתתפה היא ועשרות חברי קונגרס נוספים באירוע של j street בהם פגשו את משפחות החטופים, במקום לנכוח בנאומו של ביבי. המספרים מראים ש100 חברי קונגרס ו20 סנטורים החרימו את נאומו. "כיצד הוא יכול בכלל לדבר כל עוד יש עוד חטופים בשבי?". ג׳איפל גם הזכירה את הקביעה שעברה בשבועות האחרונים בכנסת, בה נשלל קיומה של מדינה פלסטינית. "פשעי מלחמה נעשים משני צידי הגבול וזה מה שהכנסת הישראלית בוחרת להתעסק בו".

בעודה מדברת, יהודה מסמן לי עם מרפקו ומראה לי הודעה בטלפון הנייד שלו כי ברגע זה 3 בני משפחה של חטופים הוצאו מהנאום של ביבי ונעצרו על ידי המשטרה. "היית מאמינה…" הוא לוחש לי. הוא נראה עייף מאוד.

מול ג׳איפל וחברי הקונגרס הנוספים ישבו ינון מעוז, פעיל שלום ישראלי שאיבד את שני הוריו במתקפת השביעי באוקטובר, ועזיז אבו סאלח, פלסטיני ממזרח ירושלים שאחיו עונה ונרצח על ידי חייל ישראלי. הם מדברים על בחירה בחיים ולא בנקמה, על כך שתקווה היא פעולה שצריך ליצור בעצמנו. ברקע ביבי בטלוויזיה מדבר על ניצחון מוחלט אל מול "המפלצות".

אצלנו חבר הקונגרס ג'ים מקגוברן מספר על חיפוש עתיד משותף, טוב יותר, ועל כך שהמורה שלו להיסטוריה היה מסיים כל שיעור באותו משפט-

"העולם לא יישתפר בכוחות עצמו. משוחררים"

אז אולי באמת הגיע הזמן שנעשה משהו. שניצור קצת תקווה יש מאין.

ברקע שרה בחליפה כתומה מנגבת דמעה בלתי נראית.