מאת: מיכל שדה גולדווסר
עורכת: קלי רוזן
בתחילת חודש יוני 2024 התכנסנו 10 נשים בז'נבה, שוויץ. כולנו נשים בתפקידים מובילים במגזר החברתי, האזרחי והעסקי. הגענו מעכו, זכרון יעקב, בית לחם, רמאללה, רמת גן, שכם, תל אביב ומזרח ירושלים. נשים יהודיות ישראליות, פלסטיניות ישראליות, ופלסטיניות תושבות הגדה המערבית.
כולנו משתתפות בתוכנית מנהיגות הנשים של יוזמת ז'נבה — יוזמה שמנסה להגיע לפתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני בהסכמה הדדית ופועלת במקביל בישראל וברשות הפלסטינית. הגענו באמצע מלחמה עקובה מדם, קוברות את מתינו ומלקקות את פצעינו.
עוד בדרך לז'נבה ידעתי שאני מגיעה עם מטען כבד בצורה של שתי עובדות חיים כבדות מאוד להגיע איתן למפגש עם נשים פלסטיניות באמצע מלחמה: האחת, העובדה שבני חייל מילואים ששירת במלחמה מאז השבעה באוקטובר במשך ארבעה חודשים; והשנייה, כבר בת כמעט שלושים שנה, מאז השירות הצבאי שלי. חלק מהמשתתפות הגיעו מרמאללה, מבית לחם ומשכם. אותה השכם שבה העברתי חלק גדול משירותי הצבאי. עם המטען הזה יצאתי מהארץ, מחכה לראות מתי ואם נושאי המטען יעלו, ומה יקרה איתם.
נפגשנו בשוויץ כדי לעשות הלכה למעשה את מה שהגדירה החלטה 1325 של האו״ם — החלטה הדורשת מהצדדים המעורבים בסכסוכים אלימים לכבד זכויות נשים ולתמוך בשיתוף וייצוג נשים בתהליכי משא ומתן לשלום ובפתרון סכסוכים. לא רק כקול שווה מסביב לשולחן הדיונים, אלא גם מתוך הכרה ברוחב הנושאים ונקודות המבט שנשים מביאות לשולחן. זה עבד טוב בהסכמי השלום בצפון אירלנד, שבהם נשים לקחו חלק מוביל, זה קרה בליבריה, זה קרה בקולומביה ובעוד אזורי סכסוך בעולם.
זה לא קורה בסכסוך הישראלי–פלסטיני, בהיעדר משא ומתן מדיני המתקיים בפועל בימים אלה ובהיעדר מקומן של נשים בהובלת תהליכים מדיניים. למרות זאת עשינו מעשה והגענו אנחנו. להכיר, להתדיין, לאתר אזורי אי-הסכמות וגם את המשותף ביננו. נפגשנו עם נציגי ארגונים המעורבים בפתרון סכסוכים, עם נציגות או״ם ועם נציגי ממשלות אחרות.
הטקסט הבא מספר איך מפגש כזה נראה ומרגיש, דווקא ברגעים הקטנים. את שמותיהן וכל פרט מזהה של המשתתפות הפלסטיניות אני מנועה מלציין, על מנת להגן על ביטחונן האישי.
החיים בסכסוך מנקודת מבט מגדרית - חלק ראשון
את הבוקר הראשון פתחנו במשרדי ארגון PRINCIPALS FOR PEACE, המקדם שלום בר קיימא באזורי סכסוך בעולם. התחלנו בסבב היכרות בנוכחות כל המשתתפות, נציגי יוזמת ז'נבה הישראלים.ות והפלסטינים.ות, היבא קסאס, מנכ״לית הארגון וצוות המשרד שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשנו כקבוצה.
הסבב מתחיל, המשתתפות.ים מציגים עצמם.ן, קצת רקע מקצועי, קצת למה הן כאן, וככל שמתקרב התור שלי, קצב פעימות הלב הולך וגובר. זה היה מוזר. אני מכירה את הלב שלי בסיטואציות כאלה, הוא כבר היה במעגלים דומים. מה הוא רוצה לספר לי שאני עוד לא יודעת?
מגיע התור שלי, ואני בקול רועד מספרת קצת על הניסיון המקצועי, יזמות חברתית, חינוכית, חיים משותפים, ואז הלב מחליט להשתלט על העניינים ואני מוצאת את עצמי אומרת: "אבל יותר מהכול אני אמא של חייל. ואת מה שאני עברתי בחודשים האחרונים שבהם בני שירת בצבא בזמן המלחמה, את הכאב והפחד הקיומי, אין שום אמא בעולם שצריכה לחוות את זה. ובגלל זה אני כאן".
היה שקט. כן, קצת כמו אחרי פצצה קטנה, דימוי אירוני בימים אלה. ואז חיבוק ותחושת אמפתיה. דיברנו על אִימָּהוּת, שהיא מושג ולא עובדה ביולוגית, ועד כמה היא גורם מאחד. כזו שמוּנעת מתחושת אחריות ומחויבות. כי ילדינו נועדו לחיות ולא למות.
היא עוד תחזור הרבה לשיחות שלנו, ה – MOTHERHOOD, עוד נמצא סביבה הרבה משותף. המכנה המשותף שהיא תביא יקבל צורה אמיתית ויהיו לו ביטויים, כמו לשמור על חופש התנועה של הילדים, על הזכות לחינוך והזכות לביטחון. כל אלו יכנסו ביום הרביעי והאחרון למסמך ההסכמות שהתחלנו לנסח יחד.
אחרי שלושה ימים הגיע עוד חיבוק. הוא נשמר כל הזמן הזה אצל עמיתתי תושבת רמאללה. וכובד המשקל שסחבתי מהארץ, הוקל.
החיים בסכסוך מנקודת מבט מגדרית - חלק שני
בערבו של אחד הימים הכנו רשימה של כל הנושאים שעוד נרצה לדבר עליהם ועדייו לא הספקנו. אחת המשתתפות הפלסטיניות, ר', שאלה: "האם אתם רואים בנו בני אנוש?" מה הכוונה? שאלנו. זו נשמעת קצת שאלה מתריסה. היא סיפרה על הפעם שחזרה מיריחו לביתה בשעת לילה, כשבנה בן ה-13, ממש בן גילו של בני הצעיר, איתה ברכב. הם הגיעו למחסום שעמדו בו שלוש חיילות צעירות, "בטח בנות 18", היא אמרה, "כמו בתי הבכורה". היא תיארה השתלשלות אירועים שהלכה והקצינה בקצב מסחרר, עם נשק מכוון אליה, דיבור גס רוח, ודרישה שתצא מהרכב.
"אני אעשה מה שתבקשי, רק דברי אלי בבקשה בכבוד" ביקשה חברתנו, אשת תקשורת משכילה ורהוטה. החיילת בתגובה צעקה עליה: "רק אני פה קובעת איך מדברים!". החיילת היא השולטת והמחליטה ולר' נותר רק לציית, כך היא סיפרה.
הערב הזה נגמר בהשפלה, בקת של רובה בין הצלעות ובילד אחד בן 13 שיושב במושב האחורי ורואה את אמא שלו עוברת את כל זה. זו לא הייתה הפעם הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה, אבל הפעם הזו התרחשה מספר ימים לפני שפורסם סרטון החיילות החטופות. כשראתה אותו חברתנו, התגובה הראשונה שלה הייתה צער וחמלה והזדהות עם נשים צעירות שעוברות התעללות כזו. אבל אז, היא הודתה בלא מעט תסכול ותחושת דיסוננס, שנייה אחר כך הגיעה המחשבה שבעצם אלה היו יכולות להיות גם ממש אותן החיילות שפגעו בה במחסום. באותו הרגע ר' הרגישה איך החמלה האנושית שהרגישה באופן טבעי מתחילה להתבלבל עם תחושות נוספות של כעס.
כמה מורכב ומבלבל. דקות מעטות לאחר השיחה הזו בחדר, קיבלתי שיחה מבתי המקסימה בת ה-19. היא התקשרה לספר שקיבלה את השיבוץ לשירותה הצבאי. תצפיתנית.
החיים בסכסוך מנקודת מבט מגדרית - חלק שלישי
המועקה השנייה שהבאתי איתי לז'נבה, היא זו בת השלושים, העובדה ששירתתי בשכם בצבא. איך אוכל לספר לחברותיי שאני מכירה היטב את עיר הולדתן, אבל לא מהצד שהן היו מקוות שאכיר? לא כתיירת, לא כחברה שבאה להתארח, אלא ככזו שלובשת מדים.
באחת השיחות שיתפה אחת המשתתפות הפלסטיניות, שלא תמיד היא הייתה במחנה השלום. כנערה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה ובשנים שלאחריה, היא דווקא הייתה בצד הלוחמני, עד שהבינה שיש דרך אחרת. חישוב מהיר וכמה שאלות ביוגרפיות, והבנו שבעצם בזמן שחברתי הייתה באופן סימבולי מיידת אבנים, אני הייתי החיילת במדים שאליה כוונו האבנים האלו. בשלב הזה מידת הפתיחות ותחושת הביטחון שבנינו יחד במפגש, כבר אִפשרו לי להגיד לה שבעצם אני מכירה את שכם, נבלוס שלה.
למזלי הגילוי הזה התקבל באותה מידה של טבעיות כמו שאר האבסורדים האחרים שכבר פגשנו בחדר. החברות משכם מייד פתחו טלפונים והראו לי את המבנה בו שירתתי ואיך הוא נראה היום. החלפנו חוויות על הר עיבל והר גריזים ועל התאנים הכי טובות שיש בשכם, שעד היום לא טעמתי כאלה, וכן גם על הרומנטיקה שבעיר. סיפרתי להן שזה המקום שבו הכרתי את בן זוגי, כששירתנו יחד בבסיס בעיר. "עבורי נבלוס היא רומנטית, רוויה בזיכרונות טובים", אמרתי. "על זה אני יכולה להסכים" ענתה חברתי ר'.
החיים בסכסוך מנקודת מבט מגדרית - חלק רביעי
המסע שלנו לז׳נבה כלל גם מפגשים עם נשים מובילות בשדה המדיני. ראשונה פגשנו את פאייבי קניסטו, ראשת תחום שלום וביטחון ב-UN WOMEN. אחריה נפגשנו עם אליזבת לוטה, אחראית מחלקת שלום ופיוס במשרד החוץ הנורווגי (אני מדמיינת איך זה לקום בבוקר לתפקיד של אחראית על פיוס…). שתי נשים מנוסות, בכירות, יודעות, אך עדיין בחרו לפגוש אותנו כדי להקשיב לנו. בצניעות ובשקט פתחה כל אחת מהן את המחברת שלה, וביקשה מאיתנו לשתף: איך דברים נראים מנקודת מבטנו? מה היינו עושות אחרת? מה היינו רוצות לקבל מהן?
אפשר אולי לומר שזהו נימוס אירופאי, או אולי זו צניעות, אך אפשר גם לומר שכך נראית מנהיגות נשית. רשמית, ההישג שלנו מארבעת הימים האלו בז'נבה הוא נספח מגדרי שהוספנו להסכמי ז'נבה, וגם מסמך הבנות שאותו כתבנו אנחנו ויפורסם בהמשך.
בהיבט הלא רשמי, התחלנו מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית עם נשים כמונו. נשים הרוצות שלום וביטחון עבור עצמן, עבור בני ביתן ועבור עמן. נשים הרוצות לנוע בחופשיות מיריחו לבית לחם, רוצות אופק של השכלה וביטחון פיסי ורגשי לילדיהן. רוצות לצאת ולהיכנס בחופשיות מביתן. נשים שחולקות ידע ותומכות אחת בשנייה בהמשך פעולות הסברה בישראל ובפלסטין.
חזרתי מז'נבה עם תשוקה אמיתית לעשות תקווה. לעשות שלום. לדעת שאת הסיבוב הזה בחיים עברתי בידיעה שניסיתי הכי חזק שאני יכולה. לדעת שלא אשב שוב במשך ארבעה חודשים בביתי מאחורי הדלת כשבני נלחם, חוששת מהדפיקה בדלת הנוראה מכל, מבלי שניסיתי לשנות דבר.
מגיע לנו לחיות כאן יחד בנחת, בשלום.
אסיים במילותיה של המשוררת רחל חלפי על הניסיון להקים חדר בתוך ים, או אולי לרבע מעגל :
כן, ללא ספק
"זהו ניסיון הגיוני בהחלט
זהו ניסיון מעשי
הייתי אומרת
עם סיכויים טובים". רחל חלפי
2 תגובות
מברכת אותך על פעילותך למען השלום.
גם מקנאה בך על זה.
רוצה להיות כמוך עם יכולות כאלה.
כתבת יפה ומרגש.
מיכל, סחתיין עלייך ועל כל שאר הנשים שעשו את המאמץ לשים תחילה את חלוקת הא.נשים לרודפי מלחמה מול רודפי שלום, כחלוקה חשובה לפני החלוקה הגזעית/הלאומית והרבה לפני עוד הרבה קטגוריות.