ומה עם הגברים?

מאת : איתי אמדורסקי

שבועות אלימים וקשים במיוחד עברו עלינו – לדאבוני צפיתי בתיעוד של מקרה האלימות הקשה בפתח תקווה ביום העצמאות, בו חבורת נערים תקפה את ימנו זלקה ז״ל בן ה – 21 שנרצח בדקירה. יומיים לאחר מכן, כמו כולנו, שמעתי אודות אירוע הדקירה בבאר שבע, בו נדקר למוות דסטאו צ'קול ז״ל בן ה – 19 על ידי נערים בני 14-16. כמה ימים נוספים עברו ואת מהדורות החדשות והסרטונים הציפו תמונות ממקרי תקיפת כנופית SSQ בדרום תל אביב-יפו. נדרשו יומיים נוספים כדי שהסרטונים יוצפו מחדש, הפעם בתמונות של מרדכי דוד ומאות אנשים נוספים צובאים על רחובות דרום תל אביב-יפו וזורעים פחד ובהלה בקרב מהגרים.ות ומבקשי.ות המקלט.
אם נתבונן על הסרטונים המתעדים מקרים אלה, נגלה את שכבר ידענו – נגלה את זעמם של גברים.
אני מכיר את תווי הפנים האלו מקרוב מאוד, את תווי הפנים השונאים של גברים, את קמטי הכעס שלהם. אני רואה אותם ממלאים את שורות ההפגנות האלימות ביותר. אני רואה אותן ביציעי המשחקים, בתקיפות הרחוב, בהתפרעויות בגבעות. אלה תמיד גברים.
אני מכיר את תווי הפנים האלו גם מחיי שלי – מהפעמים שבהן נאלצתי לגלות, לבושתי, את הדרך הסלולה בחייו של כל גבר, השביל שמוביל אל הזעם. אני מכיר אותם מהשיעורים שכל גבר לומד – החל מיד אב שהונפה עליו בילדות, דרך האלימות המשחקית והבריונות בבית הספר, השירות הצבאי ואינספור חוויות אִילמוּת שבהן האלם הרגשי התמיר עצמו לאלימות.

אי אפשר להבין את מקרי האלימות ברחובות, את הכנופיות, את מרדכי דוד כתופעות קצה, מבלי להאזין לסיפורם של גברים. בעצם, אי אפשר להבין אלימות פיזית כתופעה חברתית מבלי להבין גבריות. 85% מאירועי האלימות הפיזית בבתי הספר נעשים על-ידי נערים, 95% מהקטינים שהועמדו לדין פלילי הם נערים, 81% מהנרצחים ברחבי העולם במסגרת אזרחית הם גברים (וכן הרוב המוחלט של הרציחות נעשו על-ידי גברים) ו-98.7% מהאסירים הם גברים.
אם האלימות הפיזית היא תופעה ממוגדרת באופן כה מובהק, האם ניתן להיאבק בה מבלי לשאול אודות ההקשרים שבינה לבין הקבוצה שמבצעת את רובה המוחלט?

בחינת חייהם של גברים מבעד לעדשה מגדרית חושפת את פגיעותיהם ואת כאביהם. מגברים מצופה להקריב את זמנם עם משפחתם וילדיהם, ולעיתים אף את שלמות גופם, כדי למקסם את הצלחתם המקצועית; לאבד חלקים מגופם ומנפשם, ואף להסתכן בקיפוח חייהם, למען ההגנה על החברה; להצדיק את גבריותם באמצעות לקיחת סיכונים, תחרותיות ואלימות, גלויה או סמויה; ולהתמודד עם סטיגמות המאלצות אותם לצמצם את טווח ההתנהגויות האפשריות עבורם.
המבנים החברתיים המחלקים את עולמו של האדם באופן דיכוטומי פוגעים בכל המגדרים. בבסיס דיכוטומיה זו ניצבת החלוקה בין הספרה הציבורית לספרה הפרטית. חלוקה זו מגבילה את השפעתן הפוליטית ואת עצמאותן הכלכלית של נשים. עבור גברים, היא מהווה חסם בפני מימוש הורות משמעותית, יצירת קשרים רגשיים עמוקים והתמצאות במרחב הביתי.
קשה להפנים את העובדה שגם הקבוצה הדומיננטית, האחראית לרוב המוחלט של מקרי האלימות הפיזית, היא קבוצה פגיעה. הדבר עשוי להישמע כפרדוקס, אך למעשה גברים מכל קבוצות החברה סובלים מתצורות שונות של פגיעוּת. התפיסה שלפיה גברים נדרשים להיות חזקים, עצמאיים ובעלי מסוגלות גבוהה מהווה תשתית לכוחם הכלכלי והפוליטי העודף של גברים, אך באופן פרדוקסלי גם מקור לפגיעוּתם. ככל שגברים מחזיקים בתפיסות סטריאוטיפיות ונוקשות יותר של גבריות, כך גוברת נטייתם להתנהגויות סיכוניות.

בזמן שנשים נעו אל עבר מרחבי "החוץ" הגבריים, היו אלה לחצים חיצוניים ופנימיים שמנעו מגברים לבצע את התנועה המשלימה. גברים כמעט שלא נכנסים למרחבי משק הבית ועבודת הטיפול הפיזי והרגשי, אל עבר הזירה המשפחתית והקהילתית.

"יש מצב שאני מפלצת?"

חוסר ידע ואדישות נותרו אתגרים מרכזיים בכל הנוגע לגברים ולשוויון מגדרי. למעשה, פוליטיקה של שוויון מגדרי כמעט שלא כוונה כלפי גברים ונערים. סוגיות של גבריות אינן זוכות להתייחסות מספקת בתהליכי גיבוש של מענים חברתיים ומדיניות ציבורית. נדיר למצוא דיוני מדיניות הבוחנים מנקודת מבט מגדרית את שכיחות האלימות בין גברים, למרות היקפי התופעה. הדבר נכון גם ביחס לבדידות בקרב גברים, לשיעורי התמותה הגבוהים ממחלות הקשורות בצריכת אלכוהול, ולסוגיות נוספות.
אם נטה אוזן לקולותיהם של גברים, נשמע את חוסר הסבלנות, את תחושת הנסיגה המקצועית ואת כאב הריחוק מילדיהם. לכל אלה מתווספת הציפייה להצליח בכל החזיתות — במלחמה, בתעסוקה, בהורות ובזוגיות — לצד התחושה שבכולן הם מפסידים.
לצד העצמת מסוגלותן של ילדות, נערות ונשים במרחבים שהנורמה החברתית הדירה אותן מהם, עלינו להעצים גם את מסוגלותם של ילדים, נערים וגברים במרחבים ובהקשרים שהנורמה החברתית הדירה אותם מהם: אוריינות רגשית ושיח רגשי, רשתות תמיכה, חשיבה הומנית, עבודות טיפול, הורות ועוד. זאת במטרה לקדם מערכת הוליסטית של חשיבה מודעת מגדר, לסייע לגברים להתמודד עם נורמות חברתיות סטראוטיפיות המעצבות את חוויותיהם והתנהגותם, לצמצם אלימות מגדרית ולפתח חוסן ומוגנות.

מדיניות מודעת גבריות מבקשת לחזק את החוסן הקהילתי באמצעות יצירת מסגרת להבנה מעמיקה של הדרכים שבהן ציפיות מגדריות ונורמות חברתיות משפיעים על גברים. היא שואפת לפתח ולהטמיע פתרונות מדויקים יותר לבעיות ולצרכים מגוונים של גברים.
מתוך תפיסה הוליסטית הרואה את מעגל חייהם של גברים במגוון מצבים ומרחבים – כתלמידים, בשעות הפנאי, בפרנסה, בצריכת שירותים רשותיים, בזוגיות, במשפחה ובהורות, בזקנה, ביחסים הבין-אישיים, ובקהילה – מיפינו שישה שדות עבודה מרכזיים: חינוך; רווחה; רפואה ובריאות; תעסוקה; הורות ומשפחה; תרבות, פנאי והעצמה אישית. בכל אחד מהם ישנם מיזמים מגוונים שיכולים לסייע לנו לקדם שוויון מגדרי המתבונן מתוך תפיסה מודעת גבריות במערכות חברתיות מגוונות.

אנחנו ב״לגעת בזה״ מבית ״המעורר״ שמחות ומתרגשות להזמין כל אחת ואחד מכן ומכם ליום עיון בנושא קידום מדיניות רשותית מודעת גבריות, שיתקיים ביום חמישי, 11.6, באוניברסיטת בר־אילן. במסגרת האירוע נשיק גם חוברת לקידום מדיניות, הכוללת רקע תיאורטי ואסטרטגיות יישומיות. לפרטים ולהרשמה.
ומי יודע.ת, אולי אם למרדכי דוד הייתה סביבה שמפתחת אוריינות רגשית, מעגל גברים משמעותי, מערכות רווחה שפונות אליו ומרחב שמעודד אותו להורות פעילה, אולי הוא לא היה בוחר בפרקטיקות אלימות. אולי כולנו היינו זוכים ל היות יותר רב-ממדיים.

על הכותב -איתי אמדורסקי, מרצה וחוקר לחינוך מיני ומגדרי, מרכז תחום "לגעת בזה – חינוך מיני ומגדרי" במרכז הדרכה המעורר וחבר הועד המנהל של האגודה לחינוך מיני.

הכנס בשיתוף המגמה ללימודי גבריות, בתכנית ללימודי מגדר, אונ' בר-אילן, ובתמיכת קרן היינריך בל בתל-אביב.