הסכם יום שבת הטוב

המלחמה בעזה מתנהלת בין קושי רב ובין אירועים טראגיים המאפילים על כל הישג צבאי. לפי התוצאות היום, שמונה חודשים למתקפת חמאס ולמחדל הישראלי, ניתן להגיד שישראל מתקשה בהבסה הצבאית של חמאס. נכון, כוחות ישראלים פועלים ברצועה, הן קרקעית והן מהאוויר, ומסכלים עקב בצד אגודל איומים מסוגים שונים. הבעיה הינה עם ה"לא-איומים" שסוכלו, ובהם אזרחים חפים מפשע.

המערכה ברפיח נדמית מוגבלת, התחילה בטנקים ישראלים שהגיעו עם דגל אל המעבר, אחריהם הפצצות אוויריות ואז הגיע צו בית הדין הפלילי בהאג להגבלת הלחימה. הגבלתה. לא עצירתה. הצו ביקש והדגיש תשומת לב מיוחדת להגנה על אזרחים. יומיים אחר כך, בין ראשון לשני חוסלו מהאוויר שני פעילי חמאס ויחד איתם הופצצו ונשרפו אזרחים, בהן משפחות וילדים, בהפצצת לילה מחרידה.

חמאס האשים את ישראל בטבח, ישראל האשימה את חמאס באמל"ח שהיה בסמוך. מלחמה שהחלה בתינוקות שנשרפו בקיבוצי ישראל, הביאה בחודש השמיני להימשכות תינוקות שרופים ברפיח. מי שנחשפו לתמונות או סרטונים מהלילה האפל ההוא, נשימתם נעתקה. לראות ילדים מוצאים מפויחים מהאש, כל ילד, מכל אש, זו זוועה שלא ניתנת להכלה.

אבנים חסרות שם

המערכה הצבאית וניתן כבר לומר, גם היד הקלה על ההדק של הכוחות הישראלים, אף על פי ולמרות מורכבות הלחימה ברצועה, מטרידה מאוד והשבוע כבר חצתה גבול שגם אזרחי.יות ישראל הכאובים ביותר מרגישים שהוא מוסרי. זה כבר לא רק "העולם נגדנו" או "בעיית הסברה". זה נכון שאנו מתמודדים ומתמודדות עם אויב אכזר, ציני, מתוחכם וכזה שחיי אזרחיו אינם בעדיפות עליונה אצלו. עם זאת, למרות הזוועות שהאויב הזה ביצע בנו, ניתן כבר לומר שצה"ל, במורכבות הלחימה הנוכחית, לא מצליח לעמוד בערכי טוהר הנשק או המוסריות אליהם התרגלנו ובהם האמנו בעשורים הקודמים.

בדצמבר נהרגו מאש צה"ל שלושה חטופים שחילצו עצמם בעוז. באפריל נהרגו שבעה עובדי הארגון ההומניטרי "המטבח המרכזי העולמי" בהפצצת טעות צה"לית, בעת שחילקו מזון לאזרחים רעבים. במאי נשרפו 45 עקורים באוהלים ברפיח. בתוך כך, דיווחים ישראלים מספרים על מספר רב של חללי צה"ל הרוגים מירי דו צדדי בתוך רצועת עזה. כל הרקע ידוע: לחימה מורכבת באזור צפוף, אויב ציני, מלחמה שלא התחלנו, טבח מהמזוויעים שאנחנו והעולם המערבי ראינו. מלחמה מוצדקת.

ולמרות זאת, יש זמנים בהם נדרש להרים דגל אדום עז. זה כבר לא אנחנו, זה כבר לא מה שחשבנו שהוא שלנו, אנחנו כבר לא מזהים את עצמנו במראה. כן, זה הצבא שלנו. כן, אלו אחיותינו, אחינו, בני ובנות זוגנו. ועדיין. כמו בשבעה באוקטובר, היום בו הרבה דברים לא עבדו, נראה שגם עכשיו אנחנו בסחרור. זה שוב לא עובד. הסאה הוגדשה ואם אין הישגים, אין הצלחות כבירות ואנחנו חגים במעגלים, צריך לעצור. כל מה שקרה וקורה במלחמה הזו היה חסר תקדים. בזירת ה"חסר תקדים" אנו עומדים כרגע על הוצאת צווי מעצר לראש ממשלת ישראל ושר הבטחון שלו, וכן צו עצירה והגבלת לחימה לגזרת רפיח מבית הדין הפלילי בהאג. לא היה ולא נראה דבר כזה בכל מערכותינו ומלחמותינו. לכן, נדרש לעצור, אתמול.

הצילו, שלושה חטופים

נחשפתי השבוע לשיריה של המשוררת ברכה סרי, קבצי שירים שכבר לא ניתן למצוא בחנויות אך יודעי דבר מוצאות. באחד המקומות נכתב על שירתה שבחלקה ידועה כאנטי-מלחמתית, "גרילה תרבותית". לוחמת גרילה במילים שחודרות מעל, מתחת ודרך הסדרים הקיימים, מעל מעגלי הכח השולטים ומתחזקים את הסדר הישן את מנהיגי והנהגת האתמול, ובעיקר מסיטים את וילונות השתיקה המאפשרים למעגלים האלה לשלוט.

כמו שכבר נכתב כאן השבוע לאחר סרטון התצפיתניות, נדרשת עסקה עכשיו. "המחיר" הוא פוליטי בלבד, הרי ביומיים הראשונים אם היו אומרים לראש הממשלה המבועת והאפור שלנו לרוקן את בתי הכלא הביטחוניים מאלפי האסירים בהם על מנת להחזיר את 258 אזרחינו, זה היה קורה. התמשכות המערכה משרתת את הסדר הישן ומחזיקו. כבר פורסם השבוע מפי גורמים אמריקניים כי חמאס מבין שהוא לא ישלוט ב"יום שאחרי". עוד לא נאמר אותו הדבר על ממשלת ישראל, אבל ימים יגידו.

הלחץ לביצוע עסקה אינו רק לשחרור החטופים והחטופות. הלחץ לעסקה מקורו בהבנה כי אין יכולת לסיים את מעגל הדם וההרס עם הישגים אסטרטגיים משמעותיים בעת הזו. לפחות בצד הישראלי, ראשי הצבא ושאר ארגוני הבטחון פועלים מתוך אשמה גדולה על המחדל, ומתוך רצון לעשות עוד מהלך כדי להגיע בעמדה סבירה יותר ליום ההכרזה על ההתפטרות והירידה מהבמה, שתסכם לרובם 30 ו40 שנות קריירה והקרבה רבה, באופן טראגי והיסטורי. לכל אלה יש להגיד: זה כבר לא עליכם. עשיתם, נתתם, הקדשתם את חייכם לעשיית ביטחון המדינה, אבל את התיקון לא תוכלו אתם להוביל.

לאלה העומדים מצידם וחוזים במפקדיהם משכבר הימים כלואים בסחרור שהתחיל בשבעה באוקטובר יש להגיד: זה פיקוד? על השתיקה הזו נשבעתם ברחבת המסדרים בבה"ד 1? האם זו "רעות" העמידה מהצד ואי אמירת המובן מאליו למפקד? השתיקה שלכם, מפקדי ומפקדות מערכות הבטחון והצבא, שמונה חודשים אחרי המחדל, מעלה סימני שאלה. שום מבצע מזהיר שעשיתם בעומק השטח לפני כך וכך שנים לא יכפר על היעדר האומץ שאתם מפגינים כעת. תשברו את חומת ההגנה הזו שאין בה הגנה. תעשו גרילה תרבותית לתרבות הארגונית ולמערכת, ותנו למדינה לצעוד קדימה.

על התצפיתניות

אחרי שתסתיים הלחימה, יגיע השלב שנצטרך לבנות מחדש. ביקרתי בבלפסט השבוע והלכתי לצד חומת השלום הבנויה שם מזה יותר מיובל. חומה צבעונית עם ציורי גרפיטי וחתימות של תיירים מרחבי העולם המאחלים PEACE & LOVE לתושבים משני צידיה. כבר כתבתי כאן בעבר על סיור במונית שחורה ועל הסכסוך האירי שהסתיים לאחר עשרות שנים בהסכם "יום שישי הטוב" בחסות בריטניה וארה"ב. הסיור השבוע בעיר המחולקת הוביל אותי למחשבות דווקא על מה שאיש לא רוצה שנחשוב עליו: הסכם "יום שבת הטוב".

הבאת הסכסוך הישראלי – פלסטיני למצב של הכלה הדדית, של מתח נשלט, של חיים לצד. לפני שאני חוטפת אמירות של "נאיבית", תישארו איתי רגע. הסכם "יום שבת הטוב" לא ידבר על שלום אלא על דרך להפגת המתחים עליהם נשען הסכסוך, דרך להוקעת הקיצוניות הרב-צדדית, דרך להענקת כח לרב המתון תאב החיים והמחייה, ובעיקר מנגנונים שיקבעו את הכח בידי הרב הזה. עוד יבקש הסכם יום שבת הטוב להגיע לאיזון טריטוריאלי בכל השטח עליו נאבקות ישראל והמדינה הפלסטינית שחצי בדרך. עזה והגדה יצטרכו לקבל מעמד מסוים, והשלטון יהיה חייב להיות שלטון מוכר בינלאומית, קרי הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל, ושתיהן תתחייבנה לשלטון על ידי מפלגות שאינן גזעניות, שאינן קיצוניות ומבטלות את העם האחר, שאינן משיחיות. משיחיות של צד אחד תיתן יותר כח לצד השני, זה יהיה מובנה. בהסכם תהיה תכנית לדה רדיקליזציה של העמים, תכניות הלימוד בבתי הספר יעברו פיקוח ובקרה של גורמים מקומיים ובינלאומיים ויוודאו, שאין הסתה בספרים.

מונית שחורה אל היום שאחרי

הסכם יום שבת הטוב יציין בכל שבת בבוקר שעה ישראלית של שקט בזריחה, נצטרך לצרוב זיכרון מחודש לבוקר שבת ההוא שלא יישכח עוד דור ואולי שניים. באותו הערב, תצוין גם שעה פלסטינית של שקט בשקיעה. השעתיים האלו יהיו שעתיים של הליכה בשדות ובשבילים, של עלים ופרחים שייזרקו לשדות ולמי הים, של נטיעת שתילים, של מוזיקה טובה ושל ריקודים. אולי יהיו אלו שעתיים שבהן ישיבה ומפגש עם חברים ואוהבים יהיו הבילוי היחידי המותר. יציאה לטבע, כוס תה טובה או כוס לימונדה צוננת, ליהודים גם יין צונן יכול להיות מוגש. בעזה אולי תמרינדי עם קרח יוגש. חלק יהלכו במצפה שנבנה לזכר מישהו, חלק יגיעו לאנדרטה, חלק יסתכלו על השמים מהם נפלו טילים, פצצות, חבילות מזון וצנחנים חורשי רעה ויעריכו, יעריכו שמיים מלאי עננים וכמה ציפורים עייפות הנודדות ליבשת אחרת.

הסכם יום שבת הטוב יהיה הסכם שאף צד לא יהיה מרוצה ממנו. תהיה בו צביטה עמוקה בלב לישראלים על הדם בשדות העוטף, על החטופים והסרטים הצהובים שעודם זכר נושן לא.נשים שחיפשנו ודאבנו על אי-היותם, לפני שחלקם שבו אלינו ובכינו כולנו, בזמן שהחתיכה החסרה בלב חזרה למקום. והכסף חזר למגש הכסף.

גם הפלסטינים לא יהיו מרוצים ממנו. שנות הבנייה הרבות של עזה, חאן יונס ורפיח ההרוסות, יזכירו בכל יום לילדים, צעירים ומשפחות שפצצות נפלו מהשמים בלי התראה, ושכשהאדמה רעדה מהפצצות שנפלו ביום ובלילה, הם עדיין ידעו ויזכירו שמתחת לאדמה, דווקא שם, הייתה שכבה נוספת של ביטחון, של ביטחה, של חוף מבטחים, חוף שמשפחות, ילדים ומבוגרים לא הצליחו להגיע אליו, ולא יכלו לשחות אליו.

זה יהיה הסכם שהרבה אנשים, ברובם מצביאי מלחמה או שרים כושלים יכנו אותו "מסוכן", "רע", "אסוני" ובעיקר יחזרו על המילה אותה נבעתו מלהזכיר במשך כל שנות המלחמה ההיא (הם חשבו שהיא תיקח חודש-חודשיים ואז יגיע הניצחון המיוחל, היא לקחה שנים): הם יחזרו על המילה "הפסד". כי היא תגיע בניגוד מוחלט למילה שרב מחרחרי וכושלי המלחמות מהצד הישראלי והפלסטיני אוהבים לפזר בזמן שאזרחיהם שותתי דם – ניצחון. ניצחון על עמלק, ניצחון ההתנגדות, ניצחון ישראלי מוחץ, כפסע מניצחון, ניצחון מוחלט, מלחמת העצמאות הראשונה (פלסטינים) והשנייה (ישראלים). בתוך כל הניצחונות המרהיבים שהצליחו ממשלות ישראל והנהגות חמאס ורש"פ להביא אל שני העמים, נקטלו אלפי ועשרות אלפי אנשים שנותרו מתים, ונשרפו אלפי נשמות של אנשים שנותרו חיים.

אז הסכם יום שבת הטוב, אני כבר מזהירה, יגרור אזהרות מפי גברים – מצביאים – מנהיגים רבים. גם מפי כמה נשים, פוליטיקאיות כנראה, אך לא כאלו שישובות בשולחן קבינט המלחמה או קבינט חמאס. רק מי שישובים שם, שידיהם מגואלות בדם, יזהירו מפני "הפסד" כשבינם ובין ניצחון אין פסע של בושה. אבל הסכם יום שבת הטוב, שאולי כוחות מתונים בהובלת ארצות הברית, סעודיה והאיחוד האירופי יצליחו להוביל אליו, בתמיכת ההמונים ברחובות ישראל ועוד המונים ברחובות עזה ורמאללה, ההסכם יהיה הסכם שיאפשר חיים, של רבים מאוד ושל ילדיהם ונכדיהם. יהיו מדי פעם התפרצויות ותסיסות, אבל כל צד שלא יאכוף סדר אצל אזרחיו הקיצוניים ייפגע מיידית ממנגנון בינלאומי שיגבה ממנו מחירים כלכליים ובינלאומיים. והרב הדומם, השואף לחיים, יהיה הפעם שבוי בידיו של מנגנון המאפשר חיים ולא מתרץ מוות של אף אדם בהשגת מטרה כזו או אחרת. זה יהיה הסכם יום שבת הטוב. עם שעות זריחה ושקיעה שיציינו ויזכרו את ההרס והדם שהוקרב כאן על מזבח אי החלטות.

באירלנד ציינו השנה 25 שנה להסכם יום שישי הטוב. הם ציינו אגב, לא חגגו. בהסכמי שלום המיישבים סכסוך מדמם, אין חגיגות. הם ציינו, ונכון שהמתחים עוד קיימים ויש מעט מקרי אלימות, קצת אבנים שנזרקות ובעיקר דגלים הדדיים שנשרפים. אבל רק דגלים, שהם חתיכת בד נשרפים, ולא אנשים. וזה, זה מספיק טוב, זה ענק, עבורנו כאן במזרח התיכון.

צילום תמונה ראשית: אינס אוסרוף אבו סייף