הצילו, שלושה חטופים

אבי לולו שמריז הוא רואה החשבון של עמותת "עדן", עמותה המתמחה בטיפול בפוסט טראומה בקרב נערות ונשים בעוטף עזה ובנגב. העמותה מפעילה ומפתחת מסגרות, תכניות ופרויקטים על בסיס מודל ייחודי לטיפול בטראומה – מודל שהשתכלל והשתנה עוד יותר בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. שמריז הוא גם אביו של אלון, שנחטף בשבעה באוקטובר משכונת הצעירים של כפר עזה ונורה למוות על ידי צה"ל באמצע דצמבר, בלב שג'עייה, כשניסה לחלץ את עצמו ואת חבריו, בכוחות עצמו, מהשבי.

הבוקר, יום חמישי, אמצע מאי, ימים ספורים לפני יום העצמאות וכששוב נראה שהחטופים נשכחו אי-שם בעזה, הוא הגיע לדבר בכנס הפותח של תערוכת "נשים מספרות מלחמה", מבית עמותת עדן. מול קהל מצומצם של נשים וגברים שהגיעו לצפות בתערוכה ולהאזין לדוברים המגוונים שהגיעו לכנס, שטח שמריז את סיפורו של אלון כפי שלא שמענו אותו מעולם.

מאז נהרג אלון, בני משפחת שמריז חזרו על העקבות, אספו מידע, הצליבו סיפורים והצליחו להרכיב תמונה ברורה של מה שקרה שם, בשלושה חודשים של תופת, בעזה. על החטיפה, על השהות בשבי, על מבצע ההצלה הנועז אליו יצא עם שני חבריו החדשים, סאמר אל-טלאלקה ויותם חיים, על האומץ שאפיין אותו ועל הרגע הקובע, בו נורה ישירות לליבו, מכדור של חייל צה"ל.

אלה החיים?

"עד השישי לעשירי הייתי אדם אנונימי", פותח שמריז את דבריו. "עבדתי במשרד הביטחון במשך שנים, עבודה שהצריכה את נוכחותי הרבה בחברון. כך שאלון שלי גדל בלי אבא – אלא עם אמא לביאה שגידלה אותו ואת אחיו לתפארת. אני עשיתי למען עם ישראל והיא עשתה למען הבית. כשהבת הרביעית שלנו נולדה, כבר הייתי בבית. ואם תשאלו אותי מה הרגשתי בבוקר השבעה באוקטובר, בבית בכפר עזה, שם אנחנו גרים – אני אגיד לכם שחשתי אדישות"

שמריז מתאר אדישות שנבעה משנים בתוך מערכת הביטחון "אני מכיר את המערכת והיא מכירה אותי", הוא אומר. "כששמעתי שיש מחבלים, הייתי בטוח שהצבא יגיע מיד וינטרל את האיום". בסופו של דבר, מספר שמריז, המחבלים השתלטו על הקיבוץ כבר בשעה שבע בבוקר, בלי שירו כדור אחד – ובלי ששום כדור נורה לעברם.

עידו, הבן השני של אבי, הוא חלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ, "הוא ניצל בעור שיניו", מספר אביו. "הם הגיעו מעזה עם מיטב הנשק, המפות, ניטרלו ברגע את כיתת הכוננות. הכוחות הסדירים של צה"ל הגיעו רק בצהריים. במשך כל הזמן הזה קבוצות הוואטסאפ סערו בהודעות אימה של אנשים שמחבלים נכנסו להם לבית וירו בהם. לקחתי את הנשק של הבת שלי והחלטתי לצאת להילחם". שמריז מספר שהכניס את אשתו וביתו לממ"ד והתכוון לצאת לעזור לשכנים, אך אשתו מנעה ממנו. "היא הצילה אותי", הוא מספר.

כל הזמן הזה, שהה אלון בשכונת "דור צעיר" בכפר עזה. המחבלים הגיעו לשכונה, עברו בית בית ושלפו את הצעירים מתוך הבתים במטרה לחטוף אותם לעזה. הצעירים החליטו להתחלק לזוגות ולשמור זה על זה בחדרים. עם אלון, שהה אביעד אדרי ז"ל, שנרצח שעות קצרות לאחר שאלון נחטף.

"אלון החליט לצאת, להציל את אביעד ולהיחטף בעצמו. הוא אמר שהוא בחדר לבד". אביעד התכתב עם אחותו, שלח לה הודעה מוקלטת בה סיפר, בלחש, שאלון נחטף. 'חטפו את חבר שלי', הוא אומר. כך גילו ההורים, אחרי ימים ארוכים ומייסרים, שאלון נמצא בעזה.

"בערב של אותו יום קיבלנו תמונות מהשכונה. היינו בטוחים שאלון מת", מספר אבי. "ערימות של גופות, איברים כרותים, זוועות. הם שרפו חדרים ואנשים". אבי מספר שאחרי שחטפו מסה גדולה מהצעירים, חזרה חוליית מחבלים על מנת להרוג את כל מי שנשאר. בשלב הזה נרצח אביעד. "הם חזרו בגל שני כדי להרוג, לאנוס, לשרוף, לבזוז".

כיצד ברחתי מחמאס

בשלב זה, החלו בני המשפחה במאמצים להשבת אלון בין יתר החטופים. "תוך שלושה ימים ארגנו לו דרכון ארגנטינאי, כי הבנו שזה יכול לעזור. זה לא עזר. חמאס ראה בו חייל צה"ל", מספר אבי ומרמז על המאבק שמקיימת משפחתו של אלון מאז נהרג, להכרה בו כחלל צה"ל. "אלון עבר עינויים. הכו אותו, הרעיבו אותו. במשך 51 ימים של שבי הוא התקלח פעמיים".

את המידע הזה השיג אבי מחטופים שחזרו ונתקלו במהלך שהותם בעזה, באלון. "למרות ההשפלה, ההרעבה, המכות, ההצלפות, הוא שמר על פוקוס ודאג לשאר החטופים. הוא חיכה להזדמנות לחלץ אותם".

ביום ה-65 לחטיפה, הצליח אלון לחלץ את עצמו ואת חבריו, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה. "אלון הוא לוחם ביחידת יהלם, שמתמחה במחילות החמאס", אומר אבי. "הוא הכיר אותן מלפני ומלפנים בשל השירות שלו ובאורח פלא, הוא הצליח לחלץ את עצמו, את יותם ואת סאמר ולהוציא אותם ללא פגע מתוך המנהרות". השלושה קיוו להגיע הישר לחיבוק של צה"ל. אלון השאיר פתק לצה"ל. "חטופים".

"הוא יצא למסע של חמישה ימים עם חבריו בעוד מצד אחד החמאס רודף אחריו ומצד שני, הצבא חושב שהם, שלושתם, מחבלים. בכל פעם שהילדים ניסו להתקרב לצה"ל, הצבא פספס הזדמנות".

באירוע אחד, מספר אבי, סיירת גולני הגיעה לדירה בה התחבאו השלושה ושלחו כלב צבאי פנימה. הם שמו עליו מצלמה שלא משדרת אחור, למרות שיש כאלה. הכלב נהרג מרימון, אבל המצלמה המשיכה לצלם. "הכוחות שלנו יורים פנימה והשלושה צועקים אליהם "אנחנו לבד! אל תירו!". הם המתינו בין מטחי הירי כדי לצעוק והחיילים שמעו אותם", אומר אבי. "אבל לא הושיטו להם יד".

"ההיגיון אומר שהחיילים יכרזו להם ויגידו להם לצאת", אומר אבי. "אבל הם פספסו הזדמנות פז להביא שלושה חטופים הביתה, בתקופה קשה ומרה, שהייתה שפל נוראי בתוך המלחמה". כשהשלושה הבינו שהצבא לא ניגש אליהם, הם ניסו למשוך את תשומת ליבם בדרכים אחרות. הם תלו שלט "הצילו, חטופים", אך צה"ל חשב שמדובר ב'אירוע משיכה', בו מחבלים מנסים למשוך את החיילים אל תוך מארב או מלכודת.

"אם הם היו מבקשים מבני המשפחות שיזהו את כתב היד, מיד הייתי מזהה את הכתב של הבן שלי", אומר אבי. "אבל הם פשוט התעלמו מהניסיונות שלהם". בשלב זה, החליט אלון שעל השלושה לצאת. הוא ביקש מסאמר ויותם להוריד את חולצותיהם וביחד הם הכינו דגל לבן. בעוד הם מנופפים בדגל, הם צעדו לאט לכיוון חיילי צה"ל.

"התשובה שהם קיבלו זה כדור בלב לאלון", אומר אבי. סאמר נורה גם הוא ויותם הצליח לברוח. הוא המשיך לצעוק להם "הצילו!" תוך שהוא מסתתר מפני החיילים אליהם צעדו כדי שיצילו אותם, אבל הם כרזו לו לצאת מהמחבוא וכשיצא, מצפה לסיוע, ירו בו למוות.

מה עומד מאחורי פיצוץ עסקת החטופים?

שלוש שעות נותרו שלושת החטופים בשטח, כשאף חייל לא ניגש לוודא מי הם אותם שלושה שצעדו לעבר החיילים עם דגל לבן. אחרי שלוש שעות, יצאו החיילים כדי לעשות וידוא הריגה. רק אז, ראו את הקעקועים על גופו של יותם, את צבע שיערו הג'ינג'י והחלו לתהות על זהותם של השלושה.

"אחרי שלוש שעות בשטח, עם כדור בלב, לא היה לו סיכוי לשרוד", אומר אבי. "וכך, ב-15 בדצמבר נודע לנו שהצבא עשה את המעשה הנורא מכל והרג חטופים שאמורים היו לחזור חיים ולהיות מחובקים על ידי המשפחות שלהם".

"הבן שלי נהרג בגלל טעויות טרגיות של הצבא", אומר אבי. "את חלקן אני יכול לקבל, אבל את מרביתן לא". הוא קיבל לידיו את השלטים והדגל הלבן שייצר בנו, אלון. "הדגל גדול, ברור. לא היה כאן מקום לספק שמדובר באנשים שבאים להיכנע, שלא מתכוונים להרע – והצבא בכל זאת בחר לירות בהם. זו לא הדרך שאני מכיר בצה"ל". אבי ממשיך ומספר. "כששירתתי בלבנון, אני לא מתגאה להגיד, אבל הרגתי עשרות מחבלים במו ידיי. ואף אחד מהם לא מת בצורה הזו. אם אדם נכנע בפניי, גם אם כל החברים שלי רוצים לירות בו, הייתי מגן עליו אפילו בגופי. ליחס הזה הבן שלי לא זכה מהצבא שאמור היה להגן עליו".

אלון שמריז היה בן 26 כשנחטף. "ילד חכם, עלם חמודות", מספר עליו אביו. "ילד נמרץ, שחקן כדורסל, שחקן כדורגל, שחקן סנוקר, איש צוות". אלון היה אחראי לוגיסטיקה במפעל המשפחתי ביחד עם אחיו.

"בשבעה באוקטובר אלון גויס למילואים יחד עם כל הצוות שלו", אומר אביו. "אבל המדינה לא מכירה בזה שהוא גויס, ולא הספיק להגיע. היא לא מכירה בו כחלל צה"ל". משפחתו של אלון הגישה בג"ץ בנושא וכעת הם מחכים להכרעתו. בנתיים, מספר אבי, המדינה הסכימה לכסות את הקבר של אלון במצבה צבאית. עד עכשיו, היה הקבר של אלון חשוף, מכוסה בחול. "ביום הזיכרון הזה אנחנו נגיע למצבה צבאית על הקבר של אלון", אומר אביו בהקלה מסוימת.

"אלון היה גיבור", הוא מוסיף. "ואנחנו יצאנו למאבק הזה לא בשביל כסף. הסכומים שמקבלים נפגעי פעולות איבה וחללי צה"ל הם זהים. אנחנו יצאנו למאבק הזה כי זה מאבק ערכי. מאבק להכיר בגבורה ובנחישות של אלון, על אף הסבל שעבר בשבי. על התושייה שגילה כדי להציל את עצמו ואת חבריו. הוא עשה הכל נכון – גם הצבא מעיד על כך. אני מקווה שבבוא היום הוא גם יקבל את הצל"ש שמגיע לו, על הגבורה שגילה. נכון לעכשיו, רק נשיא המדינה הכיר בגבורתו ובגבורתם של יותם וסאמר והעניק להם אותו נשיא. אנחנו גאים באלון שלנו".