באפריל 2019 הסתיים מאמץ ישראלי ובינלאומי אדיר של 37 שנים, עם החזרת גופתו של חלל צה"ל שעד אז נחשב נעדר, זכריה באומל ז"ל, לקבר ישראל. ראש אכ"א הודיע למשפחת באומל על השבת הגופה מסוריה, בסיוע הצבא הרוסי. והחלל שנפל בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה, הגיע לקבר ישראל.
עמדנו משתאים. מהתרגשות, מגאווה, מכך שעשרות שנים לא ויתרנו, לא הותרנו אבן שלא נהפכה. ידענו שאין מדינות ואין צבאות כאלה בעולם, שגם אחרי למעלה משלושים שנים, עוד מפעילים מאמצים לאתר את שרידי חלליהם ולהחזירם ארצה, אל משפחתם, הביתה.
במדינות רבות בעולם נהוג להקים את "אנדרטת החייל האלמוני", בה מביעים כבוד לחיילים שמקום קבורתם לא נודע או פרטי מותם אינם ברורים. בישראל, כל ילד וכל ילדה מכירים את שמו של רון ארד. אצלנו אין חיילים אלמוניים. לכל איש יש שם.
או כך לפחות חשבנו.
המדינה נשרפת
זה כבר חסר משמעות לציין אם היום זה במטולה, ברמת הגולן, בנחל עוז או בקניון בעכו. המדינה שלנו עולה בלהבות. ואנחנו ממשיכים בשגרה. קייטנות, חופשות, הפגנות, קניות, מסיבות סיום. זה נורמלי מידי. מעוות ומעורר בחילה. הורי התצפיתניות משחררים עוד סרטון של ביתם, שצולם על ידי חמאס ועורכים מסיבת עיתונאים כדי "לציין" את תשעת החודשים שעברו, עם השוואות מעוררות חלחלה ואימה, לתשעה חודשים אחרים בהם צומחים חיים חדשים. ותקווה.
משפחות אחרות מבקשות לשתף מידע וסרטונים על בני משפחתם החטופים – כדי שלא יישכחו מהשיח. שופרות, אתרים ושרים בממשלה יוצאים נגד החזרת אזרחים, אזרחיות, תינוקות שנחטפו בפוגרום ה-7 באוקטובר.
ב-2019, הוחזרו גם החפצים והסרבל של זכריה באומל למשפחתו. חזרתי למילים שנאמרו אז, על ידי רמ"ח שבויים ונעדרים באמ"ן, סגן אלוף אבי כאלו. "אני נרגש מהידיעה שזכריה ז"ל מובא לקבר ישראל ורואה באירוע המשמעותי הזה סגירת מעגל אישית אחרי 20 שנות עיסוק אינטנסיבי בפרשה הזו. יחד עם זאת, לא תמה דרכנו. עלינו להשיב את שני הנעדרים הנוספים משדה הקרב, יהודה כץ וצבי פלדמן. צה"ל ימשיך ויפעל להשבת כלל נעדריו".
לפני כמה שנים, בימיי במערכת הביטחון, הזמנתי קצין בכיר שהיה חלק ממבצע השבת זכריה באומל, להרצאה. הוא סיפר לנו על האומץ והמאמץ של מאות ואלפי א.נשים: קצינים, חיילים, דיפלומטים וזרים. אני זוכרת שסיפר לנו על הפליאה שהביעו אנשי הסוכנויות והצבאות הזרים, על כך שצה"ל עודנו מחפש ומקריב נכסים רבים, עבור שרידיו של אדם אחד שנפל בקרב לפני עשרות שנים.
טפחנו זה לזו על השכם. נפעמנו. ידענו שאלו אנחנו – זה הייחוד שלנו, ישראל וישראליםות. ידענו שאת המעשה הזה היו עושים עבור כל אחת ואחד מאיתנו. זה ערך. זה אתוס.
ריבונות
המדינה שלנו הצטמצמה. בצפון ובדרום אזורים שלמים שאינם ראויים למחייה בשל הפגזות נרחבות של ארגוני טרור. המדינה שלנו מאבדת ריבונות ושריה מתקוטטים. על מה? על שטויות. מה מאפשר להם להמשיך להתקוטט במקום לעסוק בהגנה ובביטחון שלנו? אולי השגרה, אולי הסדר הקיים. אולי את אלה עלינו לפרום.
ממשלת ישראל מתקרבת ומתרחקת מעסקה במשחק יויו שאין עליו סליחה. 120 חיילים ואזרחים שמקום החזקתם או מקום קבורתם לא נודע, נמצאים בעזה. והמערכות עדיין שותקות.
אני חושבת על אנשיו של סגן אלוף אבי כאלו ואני חושבת על אלפי החיילים והחיילות שמחפשים בעזה את חטופינו. אני חושבת על אלפי א.נשי ארגוני המודיעין והביטחון שעוסקים בניסיון לאתר ולחלץ אותם. אותם אני שואלת – תגידו, אין בכםן ספק? לא עולה בכםן ולו תהייה האם הדרך הזו היא הדרך הנכונה? האם נכון להמשיך ולחפש עוד ידיעה על רבע גופה ולהשקיע בה עשרות שעות, כוח אדם ומשאבים, כשיש עסקה על השולחן? האם אתם צורחים באיזה דיון או באיזו ישיבה על כך? האם מישהי מכן הפכה שולחן?
האם מישהו.י מא.נשי הביטחון שלנו צרח עד שעלה לו הדם לראש והוא לא ראה בעיניים, שצריך להביא את שאר הא.נשים כפי שהחזירו הביתה את החטופים ששבו בדצמבר, בעסקה? האם חשבתםן על זה שייתכן והילדים שלכםן, הנינים אולי, עוד יהיו חלק מצוותי אמ"ן שיספרו בעוד עשרות שנים איך נמצאו שרידיהם של אלו שנחטפו חיים?
לשבור את כללי הטקס
קציני וקצינות צה"ל, א.נשי מערכת הביטחון וכל מי שעבודתו בצללים: תבדקו שוב את הקונספציות. תטילו ספק. אנחנו לא בכיוון. אנחנו צריכים להחזיר כמות עצומה של א.נשים הביתה ובמהירות. תרימו צעקה, צרחה. תשברו את "כללי הטקס" בדיונים, בתדריכים או בסיכומים. תתהו. תעלו שאלות קשות, תמרדו בהלך הרוח. אני יודעת שלעיתים קל יותר לאזור אומץ לפעולה מעבר לגבול מאשר לאמירה קשה למפקד או למנהל בתל אביב. אני יודעת.
אבל זוהי עת היסטורית וזה הזמן לנהוג אחרת. תצעקו את מה שצריך לעשות. לא מקשיבים להם? תגידו להם את האמת. הם מזמן כבר היו צריכים להתפטר ולממש את האחריות שלהםן. השיבוש שכולנו מחכיםות לו חייב להתחיל בהתנגדות לסדר הישן גם בתוך המערכות. זה לא הזמן להמשיך לציית ולזרום עם הזרם. זה נוח, כן. זה גם מתגמל. אבל זה משאיר אותנו חדלי אישים אל מול מדינה שנשרפת כש-120 חטופיםות, משפחותיהםן, חבריהםן, מתרחקים מאיתנו.
המערכה מול חיזבאללה וחמאס קשה. המערכה בתוך הארץ, בתוך המשרדים, בתוך התרבות הארגונית של המפקדים שלא מתפטרים והממשלה שלא מנהלת – קשה לא פחות. קשה להתנגד, קשה לפרק את הסדר החונק שלה ומפחיד להתיר את הקשרים שמרכיבים אותה.
לפני חמש שנים, השקיעה מדינת ישראל גייסות בהבאת שרידיו של חלל צה"ל אחד. היום, יש בה מערכת שלמה של מובילי דעה, שופרות ושרים שמסבירים לנו מדוע אסור להסכים ל"עסקה מופקרת", שיש לה את הכוח להשיב הביתה תינוקות, צעיריםות, חייליםות וזקניםות חיים. האזרחים ששילמו את המחיר הנורא מכל.
זה הזמן של אלו שבפנים, בתוך המערכת – להרים זעקה. לגזור תג או חוגר, לשנות סדרי עולם ולשבש. פשוט לשבש. לא את הסדר, את אי-הסדר. כי זה דפוק וזה לא נורמלי.
ואנחנו, הציבור הישראלי שמוזן מערוצי התקשורת השונים: זה לא מספיק להסתנוור מעוד כתבה על גיבורים (אמיתיים). זה הזמן לעבור לשאלות הנוקבות. איפה היו כולםן ב-6 באוקטובר? למה מי שהיה בתפקידו באותו יום שישי, שעות ספורות לפני הטבח, עדיין מחזיק בתפקידו היום? ולמה אף אלוף, רמטכ"ל, מפקד יחידה או לוחם לא קם והתפטר בגלל אי קידום עסקה להשבת חטופים?
זו הבנאליות של הקריסה. קריסה מוסרית שמגיעה ככה, בכרסום. והדרך החוצה לשיקום, לתקומה, היא רק בשיבוש. אל תשאירו אותנו, האזרחים, שוב לבד.
