היופי בלוח השנה העברי: השבעה באוקטובר חלף, וכך גם יום הכיפורים אבל חשבון הנפש עדיין פתוח. לפני שנה, בערב כיפור, עסקנו בציון 50 שנים למלחמת 1973, מלחמת יום הכיפורים. עסקנו בהפתעה המודיעינית ובקונספציה בה היו שרויים מערכות הביטחון וראשי המדינה. שנה אחרי, מחדל מלחמת יום הכיפורים ועוצמת הפגיעה האסטרטגית במדינת ישראל, כמו גם הפגיעה בהרתעה, בכלכלה ובלגיטימציה, מתגמדים אל מול מחדל ה – 7 באוקטובר, 2023.
שנה לאחר אותה מלחמה, באוקטובר 1974, ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אגרנט, כבר עבדה במלוא המרץ. את דוח הביניים שלה הגישה תוך שישה חודשים. על פי אמות המידה האלה, לפני חצי שנה היינו צריכות כבר לקבל דוח ראשוני המשקף לציבור את הסיבות לכשל הנורא, את המחדלים ואת הכשלים של המערכות וראשיהן. באפריל 1974, חצי שנה לאחר המלחמה ההיא, הרמטכ"ל התפטר ומצה"ל הודחו אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) וראש אמ"ן אלי זעירא. בינואר 1975 הוגש הדוח הסופי – שנה וחודשיים לאחר פרוץ מתקפת הפתע של מצרים וסוריה על ישראל.
החודש ציינו שנה ל – 7 באוקטובר. אזרחי ישראל עדיין שרויים במלחמה רב זירתית, כש – 101 חטופים וחטופות עוד שוהים במנהרות בעזה. כל מי שידיו אחזו בהגה ערב המחדל, ממשיך לאחוז בו גם היום, כשידיו מגואלות במחדל. באין ועדת חקירה ממלכתית, הוקמה ועדת חקירה אזרחית על ידי פורום המשפחות השכולות ועוד גופים. להבדיל מטקסי הזיכרון – המלכתי והעממי, את החקירה מבצע גוף אחד בלבד. העם.
ואמנם ועדת חקירה ממלכתית, או ממשלתית, תקום בסופו של דבר, אבל המשמעות של אי הקמתה עצומה. עדים רבים, לוחמים ומפקדים זוכרים את ה-7 באוקטובר ומה שהוביל אליו. אבל מאז, הם לוחמים כבר חודשים ארוכים בעזה, מנהלים מערכת רב זירתית עם איראן, עם החות'ים. חלקם נכנסו ללבנון. חלקם נע בין שתי זירות המרחב הפלסטיני, בין עזה לגדה. כמה הזיכרון שלנו התעמעם מאז ה – 7 באוקטובר? תחשבו עליהם. תחשבו על המשמעות של ההשתהות הזו. הדיון באם ועדת חקירה צריכה להיות ממשלתית או ממלכתית הופך שולי ביחס לדחייה שהיא כשלעצמה שיבוש מהלכי חקירה עד כדי סיכול ההגעה לאמת.
גם אם מחר תקום ועדה, בדיקותיה והמלצותיה יהיו בעלות משמעות מוגבלת. המפקדים שכשלו כבר מונו לתפקידיהם החדשים. על קרעי הזיכרון מה – 7 באוקטובר צמחו זכרונות חדשים מהזירה האיראנית, הלבנונית והעזתית. וכמו היותם של החטופים והחטופות עוד בעזה, גם אי – היותה של ועדת חקירה, נורמלה.
במלחמת יום הכיפורים הוביל המחדל לחיילים מעטים מדי, שלחמו בחזית סיני ובחזית הגולן מול כוחות רבים מהם. חיילים רבים נהרגו ונשבו. הצבאות הסורי והמצרי פעלו לרב לפי אמנת ג'נבה וחוקי המלחמה, חיילי צה"ל שבויים זכו לתנאים מינימליים, מכתבים מהבית ולעיתים אף ביקורי הצלב האדום. ב – 1973 "העיניים של המודיעין", קו המעוזים והתעוזים, "קו בר לב", קרס וחווה נפגעים רבים. 50 שנים לאחר מכן, ב – 7 באוקטובר, נשאו אזרחים ואזרחיות בנטל הבלימה. לרוב ללא קרב, לעיתים עם. רבים נהרגו ונשבו. אזרחי ישראל עברו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ישראל מעולם לא דמיינה את זה.
אין מכתבים לחטופים ולחטופות, אין צלב אדום. חטופיםות הוצאו להורג בדם קר. חטופיםות עובריםות עינויים קשים גם עכשיו. ב-2023 "העיניים של המודיעין" בקו המעוזים בעוטף היו תצפיתניות לא חמושות. חלקן ניצלו, רבות שילמו בחייהן, חמש מהן עדיין בשבי חמאס.
כשפלשה רוסיה לאוקראינה, הערכות המודיעין של ארגוני הביון המערביים טענו כי המלחמה תסתכם בשבועות בודדים. שרוסיה תכבוש את קייב במהרה. שמדובר במלחמה עם תאריך סיום נראה לעין. אנחנו בשנתה השלישית של מלחמת אוקראינה-רוסיה, כשאין הערכות על סיום.
וכאן, במזרח התיכון, אנחנו פותחות את השנה השנייה של המלחמה שלנו. גם אם נשיג הפסקת אש בזירה זו או אחרת, לפנינו שנים של התמקמות מחודשת, מדינית וצבאית, במזרח התיכון. ההתמקמות תכלול רכיבים צבאיים, שיקום והרתעה. שינויים באופן ההגנה הישראלי בגבולות הפיסיים, בשמיים, בים ובסייבר. בתקווה שהשחקנים השונים יפיקו לקחים.
בינתיים, יש כאן חברה שצריכה לקום. שבשלוש עד חמש השנים שלאחר המלחמה תהיה בתהליך ארוך של שיקום מהשבר. של ריפוי, של השבת החוסן, של היערכות לאתגרים הבאים. קהילות ועם שצריך לבנות את עצמו מחדש. אפשר לזרוק לאוויר סיסמאות כמו "רוח ישראלית", "ערבות הדדית", "עם ישראל חי" וכמובן "יחד ננצח". זה לא זה.
כשהורים יגייסו את הילדים והילדות שלהםן לצבא שמפקדיו לא לקחו אחריות, ולא ביקשו סליחה, כשמשפחות צעירות יצטרכו להחליט אם לבנות את ביתן ליד הגבול, כל גבול, או להישאר במרכז הארץ, הן למעשה יחליטו האם הן סומכות או לא סומכות על המדינה.
בחודש החגים הזה, חשבתי על סיפורי הוריי על הסירנות שקרעו את השמיים בשתיים בצהריים, יום כיפור 1973. חשבתי על הקרבות הקשים בחווה הסינית, בעמק הבכא ובכיבוש החרמון. נזכרתי בערגה בוועדת אגרנט המפורסמת ואיך שנים אחר כך עדיין סערה הארץ כשפרוטוקולים חסויים התפרסמו. שלושים שנה לאחר המלחמה.
לוועדות חקירה יש ערך רב יותר מרק הדחות ותיקון כשלים. לקורבנות המאורעות יש זכות לדעת מה קרה להםן, ליקיריהםן. באמת עצמה יש נחמה, סגירת מעגל. קצה קצהו של תהליך ריפוי אישי וקולקטיבי.
חגי תשרי מזמנים לנו את ההזדמנות להתבוננות פנימית. הם מזמנים לנו תהליך אישי, אולי רוחני, לחלקנו דתי, של חשבון נפש ותיקון מידות והבטחה כי בסוף הדרך, בסוף חודש הסליחות, נקבל את ההזדמנות להינקות מחטאינו. אנחנו חייבות ועדת חקירה ממלכתית, זה ברור. אבל עוד לפני כן, הייתי רוצה לדעת שאלה שאוחזים בהגה, ששולחים את הילדות שלי ושלכן לשדה הקרב, יודעים שעל טעותם נדרשת כפרה.
הייתי רוצה שראש הממשלה יוציא טוויט אחד, עם מילה אחת, לאזרחי ישראל. ששר הביטחון גלנט יענה לראומה קדם, יגיד לה, פשוט, "סליחה". שהרצי הלוי, הרמטכ"ל, יוציא איגרת עם אותה מילה, אחת בלבד.
כשנדע שהם יודעים לבקש סליחה מהקורבנות, מהמשפחות הקרועות ,מהחטופיםות שהופקרו, אז ורק אז נוכל להיכנס לשנה השנייה של המלחמה, עם אמת. אמנם עם הכיווץ בלב לזכר מלחמת 1973, עם הסרטונים של החיילות מהמיגונית בנחל עוז של 2023, ועם הדמעות הרטובות המציפות של יום השנה הראשון ל – 7 באוקטובר.
נדרשת סליחה.
כדי להרים ראש, צריך קודם להרכין אותו.
צילום תמונה ראשית: אינס אוסרוף אבו סיף