קהילות לוקחות אחריות ומקדמות תהליכי התנצלות

מאת: ג'סיקה נבו

בינואר 2024, כשלושה חודשים לאחר הטבח בעוטף עזה, סייר שר הביטחון יואב גלנט בניר עוז. היישובים אמורים היו להיות ריקים – התושבים שנשארו בחיים, פונו או ברחו מבתיהם כבר באותה שבת. גלנט לא תיאם את המפגש עם חברי וחברות הקיבוץ. מטרת הביקור לא הייתה לנחם, לחבק או לשאול לשלומם. גם התנצלות בפני חברי וחברות הקיבוץ, על ההפקרה ועל הטרגדיה, לא הייתה בתוכנית.

אבל המציאות הפתיעה את שר הביטחון, שפגש בשבילי הקיבוץ את ראומה קדם, אימה של תמר קדם סימן-טוב. תמר נרצחה בניר עוז, ביחד עם כל משפחתה: בן זוגה יהונתן, התאומות שחר וארבל בנות החמש ועומר, בן השנתיים. משפחה שלמה שנמחקה בבת אחת. בת, חתן ושלוש.ה נכדיםות של ראומה שהתייצבה אז מול שר הביטחון, כשסביבה מצלמות ועדים רבים.

במקומות רבים בעולם ל"מעגל העדים" יש תפקיד משמעותי כקהילה התומכת במפגשים טעונים שכאלה בין פוגעים – או במקרה הזה מפקירים – לנפגעים. "היכן הייתם?", שואלת אותו ראומה קדם. "טלפון אחד יכול היה להתריע בפנינו על הסכנה שעומדת להתרחש! איפה הייתם? נפשתם באילת?". קדם זועקת-לוחשת בלי קול, מתוך גרון צרוד מכאב ומטראומה. שלושה חודשים אחרי שהבת שלה וכל משפחתה נמחקו, היא הגיעה עם גדי, בן זוגה, על מנת להציל איזו מזכרת מהבית שחרב.

לקיחת אחריות

בשבועות הראשונים שלאחר טבח השבעה באוקטובר, היינו בהלם. נותרנו נדהמים מההפתעה המוחלטת שנחתה עלינו באותה שבת, בשעה 6:29 בבוקר. אבל בינואר 2024 כבר ידענו קצת יותר פרטים על ההפקרה שקדמה לטבח. על הנורות האדומות, על התראות התצפיתניות, על קצינות 8200 שזכו להתעלמות. גילינו שבליל שישי, ערב הטבח, הופעלו התראות בעקבות פתיחתם של מאות כרטיסי סים ישראליים בעזה.

באותו הלילה, התקיימו התייעצויות בין אנשי ביטחון בכירים. חיילים וחיילות הוזעקו לקריה וצוותי "טקילה" ירדו לדרום. באותו הזמן, נפש אהרון חליוה, ראש אגף המודיעין, באילת. כשעדכנו אותו על ההתראות בעזה, הוא חזר לישון.

זה ההקשר שמתוכו נאמרו הדברים של ראומה קדם לגלנט. "נפשתם באילת?", היא שואלת אותו. מתזכרת אותו בדבר אותם גילויים. בינואר 2024, קדם, כמונו, כבר יודעת שעל אף כל ההתראות, שום מידע רלוונטי לא הגיע למוצבים ולתצפיתניות בעוטף. כל שכן לתושבי האזור עצמם, לחיילים שסיירו בגזרה, למשתתפי ומשתתפות מסיבות הטבע, לתושבי ותושבות שדרות ואופקים, לקיבוצים ולמושבים. "טלפון אחד. איפה הייתם?" היא שואלת בתחינה.

אבל גלנט קפוא. לוקח לו רגע להשיב. דמותו מתערבבת לי עם פסל השיש של גיבורי עמק יזרעאל. "מה אתה מסתכל עליי בפליאה? תחשוב שאלו היו הנכדים שלך, הנינים שלך", ממשיכה קדם. "אני מקשיב", גלנט ממלמל.

הסרטון קשה לצפייה. גופה של קדם, כמו קולה, רועד. היא מחברת את המילים זו לזו, נסערת. גלנט, מולה, עומד יציב. אם כי חוסר הנוחות שלו ניכר. ידיו זזות מצד לצד, נכנסות אל הכיס, עולות לכיוון עיניו, חוזרות לצידי גופו. אבל רגליו עומדות איתן. באותו הרגע, קיוויתי שיביע אמפתיה ואולי חמלה. אם לא לרדת על ברכיו או להחזיק בידיהם של ראומה וגדי, אז שלפחות ירכין ראשו וילחש "אני מתבייש. אני מתנצל". שישתף אותה גם הוא בסערת הרגשות שלו, אם מתחוללת. אולי יגיד, "אני כל יום חושב מה היה אילו היו אלה הילדים שלי", אולי קולו ייצרד.

משפחת קדם סימן טוב

צדק מעברי

אנשים, קהילות ומשטרים דמוקרטיים שקמים לאחר סיומה של דיקטטורה או מלחמת אזרחים, עושים פחות או יותר דברים זהים כדי להתנגד למחיקה ולהכחשה של אירועים קשים. הם פועלים כדי לקבל תשובות לשאלות על מה שקרה, איך זה קרה, מה אפשר זאת, מי ידע, מי השתיק, מי עצם עיניים, מי עמד מן הצד. כיצד ניתן לעשות צדק עם הניצוליםות וכיצד אפשר להבטיח את אי-הישנות הפשעים.

מזה 25 שנים שאני פועלת וחוקרת את תחום הידע של צדק מעברי. לאורך השנים, צפיתי באינספור קטעי וידאו וצילומי סטילס המתעדים טקסי "התנצלויות פומביות". אלו פעולות של שיח המתקיימות בנקודת זמן קריטית, בהן בעלי תפקידים וסמכויות ציבוריות מתנצלים.

ככלל, צדק מעברי מתייחס לחקר הפרקטיקות שבאמצעותן קהילות ומדינות ברחבי העולם מתמודדות עם עוולות מתמשכות ועם ההשלכות שלהן על ציבור נפגעיםות. זוהי פרקטיקה של לקיחת אחריות ושל ניסיונות לפצות ולאחות את השברים, במצבים של אחרי מלחמה, או פגיעה. בסופו של דבר, מטרתו של הצדק המעברי, היא לאפשר לנפגעיםות לדרוש מהפוגעיםות לקחת אחריות, להכיר בפגיעה, לפצות את הנפגעיםות חומרים וסמלית ובמקרים מסוימים אף לעמוד לדין פלילי.

במקור, המונח "מעבר" מתייחס לשינוי מוגדר ותחום של מעבר פוליטי – בין הנהגה דיקטטורית, למשל, להנהגה דמוקרטית. אבל מה אפשר לעשות כאשר מוסדות המדינה נכשלות במתן הכרה וקבלת אחריות? איך אפשר לדרוש צדק במקומות בהם המלחמה, או הסכסוך, עודם מתקיימים?

במצבים כאלה, נולדות יוזמות שטח. יחידים וקבוצות שמרגישים שאין להם מענה, מזור או צדק, מתארגנים ומולידים פעולות "לא רשמיות": כלים אלטרנטיביים, אזרחיים, לא־אלימים, המיועדים להפוך על פיהן מדיניות ופרקטיקות משפטיות, במקומות שבהם המדינה משמרת את יחסי הכוחות באמצעות החוק והמשפט.

הדוגמאות רבות: החל מטריבונל ראסל (1966) לחשיפת הפשעים של ארה"ב בווייטנאם, שהוכחשו עד אז, דרך הטריבונל הבינלאומי לפשעי שעבוד נשים במלחמת העולם השנייה (2000). מיוזמות של אוניברסיטאות בארה"ב לשלם פיצויים לצאצאי העבדות בארצות הברית על שימוש בקרקעות או מכירת עבדים בעבר ועד לוועדות אמת שהתקיימו בקנדה, אוסטרליה או ניו זילנד למתן הכרה בעוול שנעשה למשפחות ילידיות שילדיהם נלקחו בכפייה למוסדות הכנסייה ל"חינוך מחדש", ועוד רבות אחרות.

בהקשר המקומי שלנו ניתן לתת דוגמאות לאקטיביזם של הכרה כמו החזרת השמות המקוריים לרחובות ביפו-יאפא; סימון ושילוט של 350 – 400 הכפרים הפלסטינים שנמחקו מהמפות ומהמציאות ובני הדור השלישי של משפחות שהגיעו מתימן, המזרח והבלקן, שילדיהן נחטפו על ידי הרשויות, שממשיכים לדרוש הכרה, צדק וריפוי – מושגים מרכזיים בשיח של צדק מעברי.

הזמנה לתערוכה

הכרה בכאב שנגרם

התנצלויות פומביות, פרקטיקה מוכרת בתחום הצדק המעברי, היא תוצר של הכרה. דוגמא לטקס כזה היא ההתנצלות הפומבית שהתקיימה באתר STANDING ROCK שבצפון דקוטה ארה"ב, בשנת 2016. במהלך הטקס קבוצה של חיילים לשעבר, מארגון Veterans against War לבושים במדי צבא הגיעו למתחם מחאה כנגד הצבתו של צינור נפט על אדמת הקהילה הילידית באזור. הם ירדו על ברכיהם בפני מנהיגי השבט, הרכינו את ראשם והתנצלו על הרס וגזלת האדמה והמים בכל שנות הקולוניזציה.

מקרה נוסף של התנצלות בעת מפגש בין פוגע לנפגעת, שונה כל כך מזה שהתקיים בין ראומה קדם לגלנט, מתועד באחת הסצנות המטלטלות בסרט הדוקומנטרי "יום אחד אחרי השלום". הסרט מתאר את המסע של רובי דמלין, ישראלית שנולדה בדרום אפריקה, שבנה החייל נרצח בפיגוע. דמלין נסעה לבקר בארץ הולדתה כדי לתעד כיצד דרום אפריקה מתמודדת עם הפצעים של האפרטהייד וההשלכות שלו. בסצנה רואים איש ביטחון לשעבר, כשהוא מבקר בבית של אמו של בחור צעיר, שהוא היה אחראי למותו. איש הביטחון מתכופף ורוחץ את רגליה של האם – מנהג המקום המבטא ענווה, לקיחת אחריות והתנצלות.

עוד בסרט, רואים את דסמונד טוטו, כומר דרום אפריקאי, ממנהיגי מאבק השחורים באפרטהייד וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1984, אומר שעל מנת להתמודד עם העבר, על האנשים לעבור שינוי תודעתי שיאפשר להם להכיר במה שעשו ובמה קרה בעקבות זאת, ולאחר מכן לקחת על כך אחריות.

השינוי התודעתי הוא תנאי שחייב להתקיים כדי שבעלי תפקידים בממשלה ובצבא יתמודדו עם שעשו, יאמצו התנהגות חומלת ויביעו התנצלות כנה כלפי האזרחים שהם אחראים לפגיעתם באופן ישיר או עקיף. תנאי נוסף הוא תחושת הבושה – רק מי שמרגישים אשמה ואחריות, יכולים להתבייש במה שעשו. ורק מי שמתבייש, יכול להתנצל פומבית.

תמונה מהסרט הישראלי ONE DAY AFTER PEACE

אנחנו פה

שנה חלפה מאז השבעה באוקטובר. המחדל עוד לא נבדק או נחקר. איש בממשלה לא קיבל אחריות ובוודאי שלא התנצל. שום מנגנון הכרה לא הוקם מטעם המדינה. גם לא מטעם הצבא – שהחל אך ורק בבדיקות נקודתיות, כמו התחקיר על הבית של פסי בבארי. הצבא גם מונע ממשרד מבקר המדינה להתקדם עם חקירות על הטבח במסיבות הטבע.

כמו שקורה ברחבי העולם, גם בישראל החברה האזרחית לוקחת אחריות מוסרית ויוזמת תחקירים, תיעוד וגביית עדויות. מעל ל – 160 יוזמות הוקמו על ידי נפגעים ושורדות, אקטיביסטיות וחוקרים עצמאיים. אחת מאותן יוזמות היא הטריבונל, בית הדין לצדק אלטרנטיבי לנשים, אותו יזמתי יחד עם קולגות / שורדות. אחד העקרונות הבסיסיים של הטריבונל הוא, שאנחנו לא מחכות. אנחנו לא מתחננות שמוסדות המדינה ימלאו את תפקידם. לא מחכות שיקימו ועדת חקירה ממלכתית, לא מחכות שיתנצלו פומבית כביטוי לקבלת אחריות ובושה.

לאור ההיקף, הרוחב ועומק המחדל של לפני ואחרי ה-7 באוקטובר, נדרשת שפה אחרת המאתגרת את הפרדיגמה של המחדל: משפטי אמת, צדק מאחה ויוזמות עממיות. כאן אנחנו נכנסות ונכנסים לתמונה.

כשהמדינה מתעלמת מאחריות – קבוצות וקהילות מוסריות מגיבות מהשטח. אחת היוזמות שנולדו בשטח, מתוך המפגש בין אמנות וצדק מעברי, היא ארבעה עשר אמנים ואמניות מתחומי המחול, הפרפורמנס, הקולנוע, התיאטרון, הווידאו, האמנות פלסטית, המקהלה, העיצוב, האוצרות, המחקר, ומדע-הסאונד והגיאופיזיקה, יצרו במהלך אוקטובר התערבויות במרחב – ותערוכה, שנושאה התנצלויות פומביות, כאלה שצומחות מלמטה.

הקבוצה חוקרת ביחד מושגים ותיאוריות בהקשר של תקווה רדיקלית ודמיון אזרחי ומוסרי סביב התיאוריה והפרקטיקה של צדק מעברי ושל התנצלויות פומביות. היא עוסקת במקרי בוחן של התנצלויות פומביות בעולם, סטוריטלינג ככלי לשינוי וריפוי וסיפורים, ככלי לפיוס. לאורך המפגשים בשנה האחרונה, המשתתפים העמיקו את הבנתם בתחומים אלו כדי לחקור את האופן שבו האמנות יכולה לתרום לשיח החשוב הזה, בזמנים מורכבים כמו היום.

"אנחנו פה", אומרת ראומה קדם בסרטון לשר הביטחון גלנט. "מה אתם עושים?". האם החנק בגרונה של האישה שאיבדה שליש ממשפחתה ימצא מקום להתפרק בו, אם מישהו שם, מאלה האחראיים להפקרת משפחתה, יגיד סליחה?

התערוכה המציגה התוצרים של התהליך תיפתח ב – 9 לאוקטובר בשעה 20.00 ברחוב החשמונאים 90 תל אביב-יפו. לפרטים נוספים.

תגובות

3 תגובות

  1. במזמור "אנא בכוח", ונניח רגע לדיון בדבר דמותו הגברית של אל כזה או אחר, ישנו ביטוי נכון לימים הנוראים האלה "התר צרורה".
    אם קוראת נכון מאמרך ג'סיקה משיב לשאלה: כיצד ניתן לעבור מחסום-מכשול, המונע התקדמות אישית-חברתית מבורכת, הכרחית גם?

  2. כרגע המנהיגים (הלוואי שהיו גם מנהיגות) לא ישנים בלילה בגלל שהם עסוקים בנקמה והמשך הלחימה במקום לחשוב על שלום.

    מאמינה ש"ביום שאחרי" הם לא יוכלו לישון בגלל הבושה

    1. נקמה???????????
      מי שהפקירו לא היו המנהיגים.
      הם אנשי ביטחון שהוסמכו ע"י מנהיגים.

      עם מי את מחפשת שלום עם קניבלים עם אנסים עם עורפי ראשים שורפים נשמות???

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ד"ר עודאי אחמד אל-קטארי הוא רופא שיניים בן 31, ואשתו רוואן הגשימו חלום ופתחו מרפאח שיניים בעזה, חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר. בעקבות ההפצצות נהרסו הדירה הפרטית שלהם ומרפאת השיניים החדשה. העבודה הקשה והחלומות נעלמו כלא היו. מאז הוא מתפעל מרפאת שיניים נודדת שהקים, שעברה בין חמישה מחנות עקורים וטיפלה בכאלף ילדות וילדים. בתוך תופת המלחמה עודאי מייצר אי של חמלה ועזרה, צחוק ורגשי אסקפיזם נחוצים כל כך עבור ילדים וילדות ברצועה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.