בְּפָנַיִךְ: לי דן

בת 45, אמא לשלושה בנים, במקור מקיבוץ דן. כיום מתגוררת בחדרה עם 3 בניה. אסיף בן השנתיים, הילל בן ה 16, לב בן ה 13, הימלאיה הכלבה וארבעה חתלתולים. אביו של אסיף, ארז, בן זוגה של לי, מתגורר באנגליה. לי היא אחייניתה של כרמלה, שנרצחה בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר יחד עם נכדתה נויה. סהר, ארז, דודניה, ועופר אביהם, נחטפו. עופר עדיין בשבי, ילדיו שבו בעסקה.

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

אני מרגישה שאני ממש לא אקטיביסטית. פעם הייתי באמת אקטיביסטית. אבל אני הרבה פחות מהרגע שנולדו לי הילדים. הורדתי מאוד את הפעילות הפוליטית שלי למשהו שהרגיש לי שפחות יסכן אותי ואותם.

אני מתורגמנית לשפת הסימנים. בצבא הייתי מורה חיילת לילדים חירשים ושם למדתי את השפה. עבדתי עם תיכוניסטים חירשים בתרגום ואחר הצהריים לימדתי ילדים קטנים חירשים תיאטרון. היה לי ממש מזל גדול. הרגשתי עם זה בבית, מאוד נוח. קלטתי את השפה ממש מהר, ברמת שפת אם. אחותו של ארז הייתה חברה הכי טובה שלי, כל המשפחה שלו חירשים. הייתי בת בית שם.

אני משחקת בקבוצת תיאטרון בה כולם חירשים. שם הקבוצה הוא אביסו (Ebisu), אל המזל והשפע במיתולוגיה היפנית, האל החירש היחיד בכל המיתולוגיות. אנחנו פועלים כמה שנים ויש לנו שלוש  הצגות. מבחינתי התיאטרון הזה הוא אקטיביזם. הוא מביא קול אחר של הקהילה, קול חשוב. אנחנו מביאים משהו אחר לתרבות החירשת, ולתרבות בכלל.

כשהתחילה המחאה נגד ההפיכה המשטרית, לפני המלחמה, היה לי ברור שצריך לתרגם את זה. מה שקורה בארץ מבחינת נגישות הוא די מביך. יצרתי קשר עם מטה המאבק ואמרתי שאני רוצה לבוא לתרגם בהתנדבות. אם אני מתרגמת בשכר, אסור לי להתערב, להגיד את הדעה שלי, כלום. בגלל שהתנדבתי, הרשתי לעצמי להביא את הדעה שלי. במשך חודשים רבים של התנדבות אמרתי להם: "אי אפשר לא להתייחס לפיל שבחדר. אי אפשר לא לדבר על זה". אבל כל הזמן אמרו לי שזה לא מתאים עכשיו. ניסיתי לפנות לכולם: "בבקשה, תדברו על הכיבוש. אי אפשר לא לדבר על זה. זה קיים". אנחנו מדברים על דמוקרטיה אנחנו צועקים ד מ ו ק ר ט י ה, כשזו לא. דמוקרטיה שלמה לא יכולה להתקיים עם כיבוש. הם כל הזמן אמרו לי: "אנחנו חושבים כמוך, אבל זה לא מתאים, זה ירחיק את האנשים שהם יותר מרכז".

בשלב מסוים הבנתי שאם לא ידברו על מה שבוער, אז אני עושה משהו שאני לא שלמה איתו, ואז אני לא רוצה להתנדב. כשאני מתנדבת אני רוצה שזה יהיה במקומות שאני מרגישה בהם שיש לי מקום. הצעתי להם שאחפש מישהי, אבל לרוב מתורגמניות לא ממש מסכימות להתנדב. הם הציעו לשלם לי. ואז היה לי יותר רגוע מצפונית, אני לא חוטאת לעצמי, זו עבודה, שכר. עם חלק מהדברים מסכימה, עם חלק לא, וככה זה יותר שלם עבורי.

כל פעם שיש "מבצע" ואין תרגום בטלויזיה, אנחנו, קבוצה של כמה חברות מתורגמניות עושות מין מיזם כזה בפייסבוק של תרגום לקהילת החירשים מה קורה. ניסיתי לעשות גם את זה הפעם אבל פשוט לא הצלחתי, כי לא הפסקתי לייבב. הכל היה כמו חלום גרוע שלא נגמר. ומה שמטורף זה, שזה עדיין לא נגמר. גם בכיכר החטופים בהתחלה התנדבתי. החטופים הם לא רק למשפחות. הם כולם. היה לי חשוב שזה היה נגיש לקהילה החירשת. הגיעו המון חירשים למחאה.

ואז התחילו לעלות בי שאלות. מה קורה? מה זו החמידות הזו? למה שירים? למה זה יום זיכרון? זה לא יום זיכרון! אנחנו רוצים להזמין לפעולה, לא להרדמה. והודעתי שאני לא ממשיכה. הצעתי לחפש להם מישהי בתשלום. הייתה תקופה שהיה להם תרגום בתשלום עד שהם החליטו שכבר אין צורך. "יש כתוביות" הם אמרו. אמרתי להם שזה לא נותן מענה לכל הקהל.

בשלושת החודשים הראשונים היינו הרבה במטה. אסיף היה רק בן שנה. אחרי 3 חודשים הוא התחיל להגיב לא טוב לזה. הלכתי לפסיכולוגית ילדים שאמרה לי שאני חייבת לקחת כמה צעדים אחורה כי אני ממש מזיקה לו. אז הורדתי פרופיל. אני משתדלת להגיע לבגין. אני לא מתרגמת שם, אין מסכים, רק חירש אחד יכול לראות. אנחנו נשארים עד הסוף, אבל נמנעים מהפעולות הראדיקליות יותר. לפעמים אנחנו בבגין / בקיסריה / בצומת כרכור. לפעמים כשאנחנו בקיסריה אסיף נעמד מול המאבטחים שמחוץ לבית ראש הממשלה ושואל אותם: "מי זה ביבי? מי זה ביבי?" בקול ובשפת הסימנים. והם לא יכולים שלא לחייך. ואז הוא אומר להם: "ביבי מבולבל. ביבי תחזיר עופר!" זה לא משהו שאמרתי לו, הוא פשוט שומע את זה מההפגנות.

חווית חיים מכוננת פוליטית?

לא יודעת להצביע על משהו אחד ספציפי. נראה לי שזה היה פשוט ברור לי. המשפחה שלנו מאוד פוליטית, מאז ומתמיד. דרך חיים, לא משהו מיוחד. אנחנו אנשי הפגנות. כרמלה ואורי היו מסיעים פלסטינים מעזה לבתי חולים. הייתי בנוער מרצ, בנוער שלום עכשיו. היינו בעצרת בה רבין נרצח. זה היה מאוד טראומתי.

כשהתבגרתי, הייתי שבע שנים במחסום ווטש. הייתי מגיעה פעם בשבוע למחסומים. כשנכנסתי להריון הפסקתי. הרגשתי שאני מרעילה את העובר במה שאני רואה שם אז החלטתי להפסיק. כשהייתי ילדה הערצתי את אייבי נתן. אני לא אשכח שכתבתי לו מכתב. הייתה איזו עצרת גדולה בת"א. הייתי ילדה. הוא ישב מאחורי הקלעים והסכימו לנו להיכנס לתת לו את המכתב. כל כך התרגשתי. הוא לא היה כל כך נחמד. כתבתי במכתב שאני רוצה שהוא יחזור אלי והוא לא חזר..

בגלל הכלי של שפת הסימנים, היה לי מאוד חשוב שכל ההפגנות של השמאל יהיו מתורגמות. התנדבתי לתרגם. רציתי שזה יהיה מונגש. שאם אנשים חירשים ירצו הם יוכלו להגיע. הם מודרים מכל השיח הציבורי. זה יוצר השתבללות, בטח שלא אקטיביסטיות. זו הכללה כמובן, אבל כשזה לא נגיש אתה לא מגיע, אני מבינה את זה. גם לעמוד בהפגנה זה חשוב, אבל אם נואמים וזה לא נגיש לך אז זו בעיה.

בוקר השבעה באוקטובר:

בשבעה באוקטובר נרצחה כרמלה, דודה שלי בת ה – 80, והדודנית שלי נויה, ילדה אוטיסטית בת 13. נויה ישנה אצל סבתא שלה כרמלה בניר עוז. סהר, ארז, ועופר נחטפו. סהר וארז הם הדודנים שלי, הילדים של הדס. נויה היא הבת של גלית. גלית והדס הן הבנות של כרמלה – הן בנות דודות שלי. עופר הוא הגרוש של הדס. הם התגרשו שנה לפני האסון. הוא איש מדהים.

באותה שבת ב – 06:45 התעוררתי מסיוט שהיה לי. ארז לא היה פה, הוא היה באנגליה. אני ישנה עם אסיף במיטה. חלמתי שנכנס מישהו ואונס אותי במיטה כשאסיף רואה הכל. בחלום התקשרתי בוידאו לארז וסיפרתי לו על מה שקורה. אמרתי לו "הוא אונס אותי ואסיף צופה. אני לא רוצה שתהיה לו טראומה. והוא ענה "אין לי מה לעשות, אני באנגליה". ואז התעוררתי, והתקשרתי אליו באמת. הוא תמיד אומר לי "חלום נשאר חלום".

ואז הסתכלתי ב"משפוחע", הוואטסאפ המשפחתי עם הדודים ובני הדודים, והתחילו כל ההודעות. בהתחלה לא הבנו. כתבנו להם "תכנסו לממ"ד, אל תצאו, זה תיכף ייגמר. לא האמנו שזה מה שעומד לקרות. הבנו שזה יותר מאסיבי הטילים.. אבל לא חשבנו. ואז הדס כתבה לנו "הם פה בחוץ, אני שומעת אותם מחוץ לבית. הם בבית שלי. בתוך הבית". היא אמרה "אני נפרדת מכם".

עם הדס התכתבנו עד תשע וקצת. עד שנגמרה לה הסוללה. היא החזיקה מעל 8 שעות את הידית של הממ"ד. היא ממש נפרדה. ועם כרמלה וגלית עוד דיברנו קצת. זה היה מטורף. לא ידענו מה לעשות. ניסיתי לדבר עם כל מיני אנשים שאני מכירה, אנשי תקשורת או צבא, כל המקומות שאי פעם תרגמתי בהם… אף אחד לא ידע מה לעשות.

כרמלה אמרה שהיא חייבת פיפי ושהיא יוצאת רגע. אמרתי לה "את לא יוצאת!" הצעתי לה לקחת מגבת לקפל אותה ולעשות עליה. בשלב מסוים היא יצאה וחזרה, עדכנה שכל הבית הרוס. מאז הקשר נותק. זה היה סביב 12:00. היינו בטוחים עד ה18.10 שהיא חטופה. ב17.10 היא הייתה בת 80. ציינו לה יום הולדת ואמרנו שנחגוג לה כשתחזור. יום אחרי הודיעו לנו שהיא ונויה לא חטופות, שהן נרצחו. בימים הראשונים בכלל לא יכולנו לישון. לא הצלחתי להירדם.

הטוב:

אני חושבת שהידיעה שאני לא עושה כלום מייצרת רגשות אשם תמידיים. אני מרגישה שאני לא עושה מספיק. מצד שני, המעט שאני עושה, גורם לי להרגיש שלפחות אני עושה משהו. אז הדבר הטוב הוא להרגיש שלפחות אני מנגישה. שהקהילה תהיה מודעת ותהיה חלק ולא מודרת. אבל זה לא מספיק אף פעם. הרגשה שלא משנה מה נעשה זה לא יעזור. זה מאוד קשה. אני מעריצה את יפעת שכל יום שם. אני מרגישה לא נעים כשאני לא הולכת.

הרע:

אני חושבת שבגלל שהמשפחה שלי הייתה שם, זה הרבה יותר קל לי לדבר על הדברים. הרגשתי שבגלל שזה קרה לנו, יש לי יותר זכות לדבר, חשבתי שיקטלו אותי פחות. אם הייתי ממשיכה להגיד את הדעות שלי בקול כשלא היה קורה כלום למשפחה שלי, אז אולי היו תוקפים אותי. אבל זה לא משנה. אי אפשר להתעלם ממה שקורה. אי אפשר לא לראות את זה, לא להתייחס לזה. אני לא מבינה איך אפשר לא להבין שזה לא יגמר.

השכר:

אני לא ממש מתפרנסת. לפני אסיף הייתי עובדת כל יום. זו לא עבודה שמכניסה המון, אבל היא מאוד מעניינת. אני שמחה שאני יכולה לעשות את זה. זה המעט שאני יכולה, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות.

מה גורם לך לחייך?

הבן שלי ומצביעה על אסיף. זה המזל, אם הוא לא היה, לא הייתי מצליחה לשרוד את הדבר הזה. אני לא יכולה לדמיין שהוא (אסיף) ילך ויפגע במישהו. איך אני אגדל את הילד הזה במקום כזה שלא מחזיר את החטופים? כשחיילים מתים כי מישהו משחק שח מט על החיים שלהם? אני רוצה להרגיש בטוחה. גאה.

מה החלום שלך?

החלום הוא קודם כל כמובן שכולם יחזרו. עוד חלום הוא המילה הגדולה "שלום" ובקטן יותר, שיהיה ניסיון לדבר עם הצד השני. שיתחילו הסכמים. שננסה להבין איך אפשר לחיות. אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום. אין דבר כזה ניצחון. אין. במלחמה אין מנצחים. בכלל בכלל. כמו שגנדי אמר – עין תחת עין וכולנו עיוורים.

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו סיף