מי כאן המפלצת?

הימים האחרונים היו מטלטלים במיוחד. במעברים חדים בין קבלת ארונות מתים של הילדים, אריאל וכפיר ביבס זכרם לברכה, גופתה-שאינה-גופתה של שירי ביבס ז"ל, הרוע האכזרי של חמאס שהמשיך למתוח אותנו בשאלת האם שירי בחיים – ובין השבת שישה חטופים חיים הביתה.

בשולי האירועים, חמישה אוטובוסים ממולכדים מתפוצצים במרכז הארץ. ריקים בדרך נס. וההתנצחות ברשתות, לפחות זו שבפיד שלי, בשאלת מי אחראי על מה, מי דובר אמת ומי משקר. האם הביבסים נרצחו על ידי אויב אכזב או שדובר צה"ל מטעה, אולי אף משקר, והם נהרגו מהפצצות צה"ל? ומי הניח את המטענים באוטובוסים? האם היו אלו גדודי עז א-דין אלקסאם או שמא הייתה זו פעולת מוסד, ימין קיצוני, או ביבי בכבודו ובעצמו שרצה להוכיח אותנו שהנה העסקה גובה מחירים ושחרור מחבלים לרחובות משמעותו עוד רצח והרג אזרחים ישראלים?

אלו רק חלק מתיאוריות הקונספירציה שזרמו אלי. נשבעת, לא המצאתי ולו אחת מהן. נדמה שבתהליך הדרגתי, כל המרחבים בהם שהיתי, נחצו השבוע לשניים. במרחב הפמיניסטי, הייתה זו אדמינית ששמה חוצץ בינינו פמיניסטיות בפוסט בו כתבה, "סליחה שב – 12 השנים האחרונות בקבוצה הזו השתקתי נשים שחשבתי שהן גזעניות, בשביל להגן על נשים שחשבתי שהן מוחלשות (פלסטיניות). טעיתי ואני אתחרט על זה עד סוף חיי. אנחנו במלחמת קיום, זה או אנחנו או הן". כך היא כתבה. וזהו. בתגובות התברר מי תומכת, מי מתנגדת. אין אמצע. ובוודאי שאין מורכבות.

אני קוראת בלי סוף פוסטים בפייסבוק, אחרי שתקופה ארוכה מאוד הוא היה שקט ממחשבות ושיתף בעיקר צער. הלב שלי מתכווץ על חברויות שמתפלגות, בגלל כל כך הרבה פגיעויות. על המוני לייקים וכפיים למי ש"סוף סוף הבין את התמונה האמיתית"; אנחנו העם הקדוש, טובי הלב מול אכזריות ומפלצתיות האויב.

איך והאם אפשר לראות את הסיטואציות באמת הלא אנושיות שאנחנו חוות כאן דרך מבט מורכב שמצליח לא להתאהב טוטאלית ברעיון שהוא עצמו הכי נכון והכי צודק? האם יתכן ששירי, כפיר ואריאל ז"ל אכן נרצחו באופן סדיסטי על ידי פלסטינים, בזרועות חשופות? וכיצד זה מתיישב עם התפיסה השמאלנית שרואה בפלסטינים אך ורק קורבנות?

נכון, הרצון להשתחרר מעול הכיבוש יכול להביא לאלימות. אבל עד כדי כך? והקושי להכיל את הסיפור הזה. לדמיין בעיניים שלך אנשים, שאת מתעקשת כל כך הרבה שנים על אנושיותם, חונקים למוות בידיהם שני תינוקות. אני יורדת לפרטים המטרגרים הללו כי אני מנסה להבין את התהליכים שעוברים עלינו כשאנחנו מנסות למצוא לעצמנו תשובות.

יש מי שעבורן צה"ל הוא גוף מלחמה שמפציץ ללא אבחנה בעזה. כשהן חושבות שדובר צה"ל משקר, שהילדים ושירי נהרגו מהפצצות, זה מתיישב עם ההנחה הזו. בשביל לתחזק את ההנחה הזו, כל צה"ל הופך רוצח וכל הפלסטינים לקורבן. אז, הדופק יורד, הראש והלב מסוגלים להכיל את המציאות האיומה.

מנגד, יש מי שרואות בצה"ל את קודש הקודשים, שכל פעולותיו מונעות מטוהר המידות. בעיניהן, אין סיכוי שצה"ל יפציץ חטופים. וכשזה קורה, הוא מיד מכיר בכך ומטפל במקרה הנקודתי. המחשבה ששירי והילדים נרצחו בידיים של מפלצות צמאות דם, מתיישבת עם ההנחה הזו, שמתוחזקת גם היא, בתפיסה שהפלסטינים הם מפלצות אדם ואילו אנחנו אך ורק קורבן. והנה גם כאן, נפתחת אפשרות להכיל ולו לרגע את המציאות האיומה הזו.

אנחנו עושות כל שביכולתנו כדי לתחזק את ההנחות שלנו, להביא נתונים והוכחות, שבימים אחרים ישמשו אותנו להוכיח טענות הפוכות. הצורך האנושי הזה, להגן על האג'נדה, כדי שמשהו יסדר לי את נקודת המבט, גרם לי לחשוב על ההתמודדות שלנו כנשות טיפול, לפני הרבה שנים, עם השיח בחברה על אונס.

שותפות יהודית פלסטינית?

פעם, המושג "אונס" הסתכם במה שנקרא, אונס בסמטה חשוכה. הציבור היה מסוגל לדמיין אנסים רק כמפלצות, ולא כבני אדם, כמונו. לא יכולנו לדמיין אבא של ילדה בגן אונס אותה, או שכן שפוגע מינית בילדות בשכונה. המילה אנס העלתה בנו קונוטציה אחת בלבד, מפלצת.

הו, צורך אנושי בהרחקה. כשהדמות המבצעת את הזוועות היא לא אנושית, או יכולה להידמות אלי – אז אני כנראה בסדר. זה המנגנון שעוזר לכולנו לשרוד את עול הזוועות, אך משאיר את ההתמודדות האמיתית עם הזוועות – במחשכים. התמודדות עם פגיעות מיניות על ידי ראיית האנס כמפלצת, לא אפשרה לנשים לספר על הפגיעות שחוו מחוץ לאותן סמטאות. היא השאירה אותן ואת האלימות שחוו בבית, בשכונה, בבית הספר, בתוך המחשכים של הלא מודע הקולקטיבי.

בסוף, התמודדות בריאה עם פגיעות מיניות, כמו זו שעשתה כאן לאורך שנים התנועה הפמיניסטית, משמעותה התבוננות אמיתית בעיניים של המעשה, ושל מי שמבצע אותו. הבנה שפוגע מינית, שאנס, יכול להיות גם אדם חברותי, נעים הליכות, איש מקצוע טוב, אולי אפילו אבא מקסים. אלו הבנות נוראיות. מה פתאום שאני אצדיק את הפוגע? אבל זו לא הצדקה. זו פשוט התבוננות נכוחה במציאות, שלא שמה אנשים רק בתוך מבחנות עם מדבקות: "קרבן", "מפלצת".

אני חייבת לעשות איתכם את השיחה הזו

ההסתכלות על אנשי חמאס ועל פלסטינים רק כעל מחבלים, מפלצות אדם, או לחילופין, כקורבנות חסרות יכולת של הכיבוש, היא אותה הסתכלות. אנשי שני המחנות המתנגדים אחד לשני, מחזיקים בסופו של דבר באותה תפיסת עולם. תפיסת עולם דיכוטומית, שחוץ מניקוי המצפון האישי, לא מועילה כהוא זה לשינוי המציאות.

התמונות של שירי, אריאל וכפיר, מלווים כל אחד ואחת מאיתנו מאז ה – 7 באוקטובר. בראש בחלומות, בתקוות. חזרתם בארונות טלטלה את כולנו עד כלות ועוררה התנגשויות קשות בין גרסאות שונות למציאות, שבסופו של דבר חיזקו כל צד בתפיסתו.

כבר המון זמן שלא הוצאתי טור של הומלסית פוליטית. בעיקר כי שיח מורכב נראה בעיני בלתי אפשרי בשנה וחצי האחרונות. כל הקשב עף מהחלון ברגע שאנחנו פוסט טראומתיים – וכולנו נעות, כבר 16 חודשים, בין טראומה, לפוסט. באופן כללי, היכולת להגיע לניתוח עומק של מצבים פוליטיים מדיניים במצבי מצוקה או טראומה, לא יצלחו. עכשיו אנשים צריכים סימני קריאה מוחלטים.

באופן אישי, אני יודעת שפלסטינים, פעילי חמאס ותושבי עזה טבחו בילדים, גברים ונשים ב – 7 באוקטובר, ללא אבחנה ובאכזריות. האפשרות שהם רצחו גם את ילדי משפחת ביבס ואת שירי, היא לא מופרכת. אני מאמינה לדובר צה"ל, למכון לרפואה משפטית. אבל זה לקח לי כמה ימים, כי הייתי צריכה להתנתק מהמהלך המחשבתי שמקבע אותנו או כמפלצות, או כקרבנות.