בין מלחמות לחלומות

מאת:סוג׳וד (ג׳ודי) אבוסעדה

סיפורי אינו ככל סיפור אחר, אלא סיפור גבורה המשולב בתשוקה ובתקווה.

שמי סוג'וד, נולדתי במחנה הפליטים ג'באליה, שם החל הסבל שלי בגיל 7. חייתי לראשונה את המלחמה הקשה ב-2008, כמו כל ילדה תמימה שזיכרונותיה עדיין אינם מעורבים, שזוכרת בהדרגה את פרטי חייה, לא מבינה שזה לא יהיה הזיכרון היחיד; השאלה היא: האם ילדי עזה חיים כמו שאר העולם? אדם מתחכם יענה לך שילד הוא ישות תמימה שנוצרה כדי לשחק ולצחוק, אבל האמת שהילד ברצועת עזה נולד בכדי למות בייסורים על אובדן יקיריו או לשאת באחריות לפני זמנו.

ראיתי את המוות במו עיני פעמים רבות, חייתי חמש מלחמות רצופות, על האזרחים לא חסו פגעי המלחמה. אבי נפצע מרסיסים במלחמה הראשונה, כשהיה אחד מאלו העוברים ברחוב לקנות מצרכים בסיסיים לבית. היינו מנועים מתנועה ושוטטות, מסתכנים כדי לחיות, חיינו ממכה למכה גדולה יותר, אבל למרות הכל למדתי סבלנות מהי, ושאין דרך להימלט מהתקיפות, אנו כלואים בבית סוהר נצחי; הדרך היחידה החוצה, מעבר רפח, נסגרה.

חוויתי מאבק פנימי עמוק, האם אתרגל למחזה ואחכה לתורי במשחק החיים והמוות, או שאצור לעצמי סיפור חיים? לכן לא היתה לי ברירה אלא לשכוח את הסבל, וללמוד בשקדנות, הייתי תמיד מצטיינת. השלמתי את לימודיי בהצטיינות, עד שהגעתי לאוניברסיטה. בחרתי במקצוע בזהירות רבה, כך שיתאים לצרכי הקהילה שלי; כל המלחמות החוזרות והנשנות זקוקות לנו. למדתי הנדסה אזרחית, ובמגמתי הייתי בראש הדירוג. הייתי מאוד נלהבת לסיים את השנה האחרונה שלי 2023/2024, אבל שלא כצפוי, הגיעה המלחמה האחרונה הקשה ביותר, האפלה ביותר, שמונה חודשים ומה אחר כך?!

כעת, אני חיה חיים ללא חיים, מים מזוהמים, מזון רקוב, היצע מוגבל, ואובדן ביטחון ובטיחות; זו הפעם הראשונה שאני עוזבת את ביתי וזיכרונותיי, עזבתי את הספרים שלי, עזבתי את בגדיי, עזבתי את כל רכושי, ואני חיה מעקירה אל עקירה, נעקרתי כמעט שש פעמים, מסעות ארוכים וקשים, שבויים בין הפטיש והסדן, נמלטנו מהאש, ניצלתי בנס, מצפון עזה למרכז עזה לדרום עזה מה שמכונה אזורים בטוחים, שם דרשו סכומי עתק כדי לצאת מהרצועה אבל המעבר נסגר, לכן נאלצנו ללכת למרכז הרצועה, כעת באוהל שבקושי מספיק לשני אנשים, החום מתיש את גופינו, אנחנו גוועים ברעב ומתים מצמא, אבל אנחנו שותים את תרופת התקווה הנצחית. שמעתי מאנשים ששרדו בצפון עזה, על סף התקווה, כשאין בית שלם, או שנפגע מפגזים או שנהרס לחלוטין, או שרוף או גנוב ומשומש, הבית הוא החיים ואין קול ואין עונה, אין חיים למי שזועקים אליהם.

הגבורה איננה רק בהתנגדות, אלא בכוח העמידה בעיניי, בזמנים הקשים ביותר, בתנאים האכזריים האלה, סבלנו מעבר ליכולתנו; כי אנו יודעים שבסופו של דבר כל הסבל הזה יחלוף, וזה מה שמניע אותי עד כה להתמיד ולהתגבר על הקשיים, כי עכשיו אני משלימה את שנתי האחרונה באוניברסיטת ביר זית, הולכת מרחקים רבים כדי לקבל קצת אינטרנט שאוכל להשתתף בהרצאות, אבל אני עדיין מתעקשת להצטיין בכל מחיר.

אני ברצועת עזה, מצבי כמו שאר הנשים, צרכינו לא רגילים, אנו זקוקות למקום בטוח לשלומנו ובריאותנו, אין אפשרות להכניס תרופות פרט למעט מאוד וכך רוב התרופות שאנחנו זקוקות להן לא זמינות. אני רוצה להשמיע את קולן במסר אחד: "עצרו את המלחמות האלה", אנחנו רוצות לחיות בשלום. האישה רכה וחפה מפשע, ראויה להערכה וכבוד, מגיע לה להיות בביתה, בין חיקי בניה ובנותיה, לא כמו שקורה כעת שכולנו מפוזרים, או שמישהו נעדר או פצוע. עכשיו אני סובלת מאובדן החברות היקרות ביותר, הבעלים והבנים שלהן, אך זהו דינו של אלוהים.

לסיכום, אני מייפה את דברי באמרה הזו: "כאילו אתה הירח והכוכבים הם כוכבי לכת", חרטתי אותה על שרשרת שלי שהשארתי בהריסות ביתי, הבנתי מזה את המשמעות – שיהיה לך זיכרון, ואיך ליצור זיכרון.

מליבה של העיר עזה, סוג'וד.

ניתן לתמוך בסוג׳וד כאן