מאת: ירדן מרום
“איך בכלל יודעים אם סטודנטים צריכים שירותים רב־מגדריים?” זו הייתה שאלה די פשוטה, לכאורה. ישבנו בפגישה אני, שגיא שריכז איתי את האחווה הגאה באוניברסיטת בר־אילן והנציבה למגוון ומגדר במשרד שלה. ניסינו להבין איך אפשר לקדם מענים לסטודנטיות על הקשת הטרנסית. ואז התחילו השאלות: האם יש נתונים? האם יש מחקר בנושא? האם זה משפיע על תחושת הביטחון של סטודנטיות? האם יש בכלל דרך לדעת מה הצרכים שלהם.ן? לא היינו מוכנות לשאלות האלו. אפילו לא ידענו מאיפה להתחיל. לא הייתה לנו תשובה. בדקנו אם יש מחקר ישראלי בנושא, לא היה.
ניסינו לרכז מכתבים של פעילים.ות על הקשת הטרנסית. אולי אם הן תכתובנה מהחוויה שלהן, שיש צורך, נוכל לעשות עם זה משהו. הן לא רצו לכתוב. הן פחדו שזה ייפגע בהן והרגישו שזה לא ישנה.
המפגש הזה נשאר איתי. פתאום הבנתי משהו די בסיסי: בלי נתונים, קשה מאוד לדרוש שינוי. כל עוד אין מספרים, מחקרים, תמונת מציאות רחבה ושפה מקצועית לדבר בה, אנחנו נשארות בעיקר ריאקטיביות, מגיבות לסדר היום ולא מייצרות אחד כזה. כך לא נצליח למנוע את המקרה הלהט"בופובי הבא.
אקטיביזם אקדמי
מתוך התפיסה הזו, הובלתי לפני כשלוש שנים את הקמת המחלקה האקדמית של האחווה הסטודנטיאלית הגאה. רצינו לבנות קהילה מקצועית-מחקרית לסטודנטים וסטודנטיות להט"ב, כדי לייצר ולבסס ידע מהימן. ידע שאפשר לעבוד איתו מול מוסדות, מול מקבלי.ות החלטות, ובעיקר כזה שמשקף מציאות.
באותה תקופה הייתי לקראת סיום תואר שני בנוירוביולוגיה. ידעתי לחקור, ידעתי סטטיסטיקה, וידעתי היטב מה זו חוויה להט"בית באקדמיה, אבל כמי שהגיעה ממדעים מדויקים לא ידעתי כמעט כלום על מחקר כמותי במדעי החברה. כן ידעתי שזה לא מספיק, ולכן פנינו לדר' יוסי דוד מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון שליווה אותנו לאורך הדרך ועזר לנו להפוך רעיון ראשוני לדו"ח אמיתי. יצאנו לדרך.
בהתחלה היינו שש. אחר כך ארבע. בסוף נשארנו שניים לעבוד על הקידוד, ההפצה והניתוחים. השאלון נשלח שבוע לפני מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני 2025, ואיסוף הנתונים הסתיים שבוע לאחריה. למרות הכול, 1,417 סטודנטים וסטודנטיות ענו עליו. במקביל גם מיפינו את המענים הקיימים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל בעזרת מלגאיות ומתנדבות שלנו. התעסקנו בזה בין הרצאה לבין ניסוי, בין כתיבת תזה לבין סיום שנה באחווה וכל זה במקביל לתחזוקת הארגון בתקופה שברירית.
ואז הגיע שלב ניתוח הנתונים. בשלב זה, רוב העבודה נעשתה ביני לבין המחשב. לילות שלמים של ניקוי נתונים, קריאת ספרות, ניסיונות להבין איך בכלל נכון לנתח חלק מהשאלות ששאלנו. כל זה תוך כדי שאני מסיימת תזה, מתחילה דוקטורט, ומנסה להבין איך משלבים בין מחקר אקדמי “רגיל” לבין העובדה שהמחקר הזה נוגע ישירות לחיי ולחייהם.ן של א.נשים שאני אוהבת.
היו רגעים שהרגשתי מאוד לבד בתוך זה. לא כי לא היו סביבי א.נשים טובים – היו. שותפים ושותפות מהאחווה, חברים, ויוסי שליווה אותנו מחקרית ועזר לי לא ללכת לאיבוד בתוך הנתונים. אבל בסוף, מרבית הזמן ביליתי מול ובתוך מאות עמודים של תשובות, מנסה להחזיק את המשקל הרגשי של מה שאני קוראת וגם את האחריות לעשות עם זה משהו מדויק, אמין ושימושי. הרגשתי שאני חייבת לסיים את זה. שאני חייבת שזה יעשה טוב.
לרוב הרגשתי שילוב של תשישות, בדידות, תסכול וייאוש. הדו"ח הלך איתי לכל מקום. הוא ישב פתוח על המחשב בזמן שכתבתי את התזה שלי, בזמן שהתחלתי לחשוב על דוקטורט, בזמן שהחיים המשיכו לקרות מסביב. רוב הזמן התקשיתי לראות תמונה מלאה: מה באמת אומרים לי הנתונים? האם יש מגמה? מה אני מבינה מבעד למספרים? עלו בי ספקות אם בכלל יש כאן משהו. היו ימים ששאלתי את עצמי אם מישהו בכלל יקרא אותו. אבל הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעצור, כי א.נשים המשיכו לשאול על הדו"ח, לשאול מתי כבר יהיו תוצאות. כשסיימתי לכתוב הכל, ולקחתי צעד אחורה, פתאום ראיתי תמונת מציאות. לא הופתעתי מזה שהתגלו בעיות. את זה ידענו. בגלל זה יצאנו לדרך. הופתעתי מהעוצמה שלהן.
הדרה ולהט"בופוביה
בדו"ח "קמפוס בטוח ללהט"ב" מצאנו פערי הכנסה חודשית של 44%. גילינו ש – 62% מהמשיבים והמשיבות נחשפו ללהט"בופוביה באקדמיה. 93% מהסטודנטיות דיווחו שנחשפו לתוכן להט"בי מועט עד אפסי במהלך הלימודים שלהן (עבור אלו שתוכן על להט"ב רלוונטי עבורן!). סטודנטים סיפרו על מידע מיושן ופוגעני בסילבוסים, על מרצים שמשתמשים בדוגמאות פוגעניות בכיתה, ועל הימנעות מפעילויות אקדמיות בגלל תחושת חוסר נוחות סביב הזהות המינית או המגדרית שלהם.
ובתוך כל הנתונים, חזרה שוב ושוב אותה שאלה: איך? הרי מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל נתפסים פעמים רבות כמקומות ליברליים ומכילים. ובמובנים רבים הם באמת כאלה. אולם דווקא בגלל זה היה כה מטלטל לראות את הפער בין תחושת הביטחון האישית של סטודנטים להט"ב לבין התחושה שאין כמעט נוכחות להט"בית אמיתית במרחב האקדמי.
בדו"ח קראתי לזה "פרדוקס ההכלה המותנית" – המשך של רעיונות וכתיבה של שרה אחמד וקנג'י יושינו. אחמד כתבה על הפער בין הדרך שבה מוסדות מציגים את עצמם (כליברלים לרוב) אך מתקשים לקבל ביקורת כאשר קיימת בהם אפליה. יושינו כתב רבות על האופן בו מיעוטים נדרשים להסתיר חלק מהזהות שלהם על מנת להשתלב. בדו"ח ובמחקר חיברנו את הרעיונות האלו לתחושה השגרתית של הסטודנט.ית הלהט"ב היחיד.ה. כזו שצריכה להסתיר חלק מהזהות שלה על מנת להשתלב ולא יכולה להתלונן על אפליה או הדרה. את.ה יכול.ה להיות חלק כל עוד את.ה לא “להט"בי.ת מדי”. כל עוד אנחנו לא מפריעים לנורמה הקיימת.
ייצור ידע עצמי
במהלך כתיבת הדו"ח לרגע לא עצרתי לחשוב מדוע אני זו שצריכה לעשות את זה. היה לי ברור שיש צורך ושאני יכולה לעשות את זה. רק כשהגענו לכנסת הבנתי כמה זה לא מובן מאליו. בדיון בכנסת, כחלק מיום הסטודנט הלאומי, אחת הנציגות של מערכת ההשכלה הגבוהה חזרה שוב ושוב על כך שהיא צריכה עוד זמן “לעבור על הנתונים”, ושאולי היינו צריכות לשלוח להן את הדו"ח במקום לתקוף אותן, על אף שהן קיבלו את הנתונים מראש.
ההערה הזו הסבירה את העיוורון שלה והדגימה בדיוק מה ששרה אחמד כותבת עליו. מי שיצרה את הדו"ח, מי שישבה לילות לנתח נתונים, לקודד תשובות, לקרוא מחקרים ולכתוב המלצות הן אנחנו, סטודנטים וסטודנטיות להט"ב. נשאלת השאלה מדוע זה מובן מאליו שסטודנטים וסטודנטיות להט"ב הם אלה שצריכים לייצר בעצמם את הידע על החיים שלהם?
אני לא רוצה שמי שקורא.ת את המילים שלי תרגיש שזה בלתי אפשרי. להיפך. אני רוצה שהיא תדע שיש מקום למחקר להט"בי, שיש צורך אדיר בידע אמין ואיכותי על החיים שלנו, ושאפשר לעשות את זה ביחד. אחת הסיבות שהקמנו את המחלקה האקדמית באחווה הייתה כדי שאנשים לא יצטרכו לעשות את זה לבד. כדי שלסטודנטים ולסטודנטיות להט"ב תהיה קהילה מקצועית ואקדמית להישען עליה. מקום לשאול בו שאלות, להתייעץ, לחשוב יחד, ולפעמים גם פשוט להבין שאת.ה לא מדמיינ.ת את מה שאת.ה רואה וחווה.
הדו"ח הזה לא סיים את העבודה. הוא רק התחיל אותה. עדיין ישנו מחסור גדול בידע ובמידע. עוד יש שאלות שאין עליהן תשובות. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנתיים האחרונות הוא שאנחנו לא מחכות שמישהו אחר יתחיל לחקור אותנו כדי להתחיל לייצר ידע בעצמנו. ואנחנו גם לא חייבות לעשות את זה לבד. רק התחלנו.
