מאת: ד"ר אראלה שדמי
בשנת 1995, כשחזרה יהודית אברהמי-עינת מלימודי הדוקטורט באוניברסיטת לונדון, לאחר שכבר חוללה תמורות משמעותיות בשיח הפמיניסטי על חינוך ובשיח החינוך על נשים, הוזמנה להציג את מחקרה ביום עיון שנערך על ידי מכון סאלד. בסיום דבריה ערער פרופסור בכיר על השימוש שעשתה בתצפיות על הנעשה בכיתות, וביטל את הערך של הבאת דיווחים וציטוטים משמעותיים מהשטח, בטענה שאינם מדידים. הוא גם העז לבטל מסורת מקובלת ומכובדת באנגליה ובאירופה של מחקר איכותני אתנוגרפי. הוא לקח על עצמו את תפקיד שומר הסף של התקינות האקדמית וקבע שיש דרך אחת בלבד לאסוף מידע ולהציג אותו.
בימים אלו דחתה מערכת "דפים" את מאמרי על יהודית שהיה מיועד לגיליון מיוחד בנושא נשים מחוללות שינוי בחינוך. הנימוק: "המאמר אינו בנוי כמאמר מחקרי. קרי, אין בו ספרות מחקר כלל, אין בו ניתוח סיסטמטי של חומרים ואין בו ממצאים כמקובל במחקר אקדמי." בכך החליטה המערכת גם כי יהודית, דמות בולטת בכל הקשור לפמיניזם וחינוך מזה כ-35 שנה, לא תימנה ברשימת הנשים מחוללות השינוי של כתב העת "דפים".
האקדמיה נמצאת כיום באמצעו של תהליך המערער על עליונותה: תמר ועוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה טוענים שהאקדמיה לא עשתה את ההתאמות הנדרשות למציאות שהשתנתה, וסיימה את תפקידה ההיסטורי במבנה הנוכחי שלה; בצד האקדמיה, עולים ופורחים מרכזי ידע עצמאיים.
החל מאוניברסיטת האדמה בהודו ובמקסיקו דרך אקדמיה האגיה (Akademia Hagia) בגרמניה, אתר Gift Economy שמציג את עושר הפרספקטיבה של כלכלת הנתינה המטרנאלית שפיתחה ועדיין מפתחת ג'נביב ווהן, הארכיונים המגוונים והמדהימים בעושרם של ההיסטוריה המודחקת של נשים שמפתחת מקס דשאו מאז 1970. וגם בארץ נמצא את מכון ערבה בנגב ובמרכז הידע בארגון "אשה לאשה" בחיפה; תקשורת עצמאית כמו "פוליטיקלי קוראת", "שיחה מקומית" ו"העוקץ" מציעה ידע פמיניסטי אלטרנטיבי, ביקורתי, מקורי, מאתגר, שמושך את תשומת ליבן של נשים וגברים רבים. העולם הווירטואלי הוא מקור לידע בלתי סופי (שם מצאתי כמה מהמאמרים המקוריים והמעניינים ביותר שלא עמדו בפני שיפוט אקדמי מחמיר).
קחו את אתר "יודעת" כדוגמא: המרכז "משתף ומנגיש באופן קל ונוח מידע וידע מסוגים וממקורות שונים [אודות נשים ומגדר]… בין היתר: מדד המגדר, דוחות מחקר וניירות עמדה, ארגונים הפועלים לקידום שוויון מגדרי, נתונים סטטיסטיים, חוקים, סרטונים, ודוגמאות לפעולות מוצלחות. המידע נאסף ממקורות רבים: ארגוני חברה אזרחית, משרדי ממשלה, מוסדות המדינה, השלטון המקומי, מוסדות אקדמיים, ארכיונים ועוד..".
האם טקסטים פורצי דרך בחשיבה הפמיניסטית היו מפורסמים ב-2021?
כל השינויים הללו מעלים את השאלה מהו ידע? האם לאקדמיה יש עדיפות בפיתוח ידע? האם ישנן כיום דרכים שונות לפיתוח ידע, הצגתו וניתוחו? מה הצורך או הייעוד היום של תקינות אקדמית?
ואולי שאלה לא פחות חשובה: האם הידע הפמיניסטי האקדמי סוגר את עצמו מאחורי שערי מגדל השן האקדמי? האם הוא נועל את שעריו בפני אפשרויות שונות ליצירת ידע פמיניסטי וידע אקדמי-פמיניסטי בעל ערך? האם הוא מזניח את המורשת שלו שתחילתה בסיפורי חיים של נשים?
חשבו על אותם טקסטים פורצי דרך כמו אלו של אדריאן ריץ', שבספרה הנודע " ילוד אישה", מדברת גם על גידול בניה; סמדר לביא, מהחוקרות המזרחיות הבולטות, שמתארת את ניסיונותיה כאם יחידנית וענייה בביטוח לאומי; ואנג'לה דייויס, מהפעילות הבולטות במאבק השחורים בארה"ב, שמהרהרת במאבקיה הפוליטיים: כולן מייצרות ידע פמיניסטי שלא יסולא בפז שנובע מניסיון החיים שלהן. לא פלא שספריה של תמר מור סלע "להיות אמא" ו"ערות" לא רק פופולריים ביותר אלא הציגו ידע פמיניסטי בעל ערך – גם אקדמי – הן על אימהות והן על מיניות של נשים באמצעות סיפורי חיים של נשים.
החשיבה הפמיניסטית הייתה פעם חוד החנית של אפשרויות חדשות ומרתקות. האם השתנתה? כיצד? מתי? מדוע? הידע המצטבר יוצא מופסד ממחיקת אופציות חדשות של ידע ומהשתקת מקורות ידע אחרים.
חוקרים ואנשים מערביים באופן כללי מתקשים להבין ידע לא מערבי ודרכים אחרות לדעת לא רק מסיבות של גזענות, ושנים של אימפריאליזם, קולוניאליזם ודיכוי, אלא מאחר שהם רגילים לפוזיטיביזם, כלומר, האמונה שמקור הידע האמין ביותר הוא מידע שנרכש על ידי החושים ומאומת על ידי בדיקות הגיוניות, מדעיות או מתמטיות. ידע שאינו מגיע בדרך זו נחשב לחשוד. והן משמרים/ות ככל שביכולתם/ן ידע מסוג זה.
מה אובד בהשתקה של ידע סובייקטיבי, ילידי, התנסותי?
ג'נביב ווהן, פילוסופית עצמאית ,שנשים וגברים מכל העולם קוראות בשקיקה את פרסומיה בנושא כלכלת הנתינה, מספרת כיצד בהיותה בצעירותה מרקסיסטית – האימהות פתחה את לבה ונפשה לידע חדש. מערכות ידע ילידיות, המבוססות על אמונות מטפיזיות, נוטות לראות בידע עניין הרבה יותר סובייקטיבי, ולכן אינן מקדמות רק דרך אחת לרכישת ידע.
האנתרופולוג הידוע וויד דיוויס, בספרו הנהדר Wayfinders, מנסה להראות מדוע ידע ילידי רלבנטי לחיינו המודרניים. הוא מתאר ספן ילידי המנווט את דרכו בים בלילה בצורה אופטימלית ללא כל טכנולוגיה אלא על ידי קריאת הכוכבים, הגלים והרוח – כישורים שרכש דרך התנסות בעיקר. כמה אוניברסיטאות בעולם כבר פתחו מחלקות אקדמיות לשילוב ידע ילידי עם ידע מדעי מערבי ומדענים מגלים כיום את תרומתו וערכו של ידע ילידי.
במילים אחרות, יש דרכים שונות ורבות שניתן ללמוד על העולם ועל מקומנו בתוכו והוא יכול להיכלל בתוך הידע האקדמי או להתפתח מחוצה לו ויש לכבד ולהעריך אותו בזכות עצמו. כפי שלוריין וויט, מומחית לפילוסופיה ולימודים ילידיים ,מנסחת זאת: "העושר של המחויבות הילידית לפלורליזם אפיסטמולוגי טמון בהכרה בכך שיש 'גרסאות שונות של קיום', דרכים מגוונות להיות בעולם הטבע, וחוויות מגוונות כל כך להעריך ולכבד" (צוטט על ידי Dunn, 2014).
אירין רייזן פלורסטון, חוקרת עצמאית ותלמידת מחקר מקנדה, שואלת במחקר עצמאי בנושא חברות מאטרי-סנטריות (matricentric שהאם במרכזן): אלו טקטיקות של מחיקה הביאו אותנו לזמן והמקום הנוכחיים שבהם פטריארכיה מוצגת כמבנה חברתי בר-יישום יחיד וכיצד נוכל להיזכר מחדש בידע על חברות מטרי-סנטריות שהושכחו והועלמו מההיסטוריה שלנו? במחקרה היא מראה כיצד האקדמיה השכיחה והסתירה ידע זה וכיצד ידע בנושא זה שצמח מחוץ לאקדמיה זוכה להתעלמות ולזלזול מהאקדמיה.
אוסיף ואומר שגם ידע כזה הצומח באקדמיה – למשל על ידי פרופסור איפי אמאדיום (שמוצאה מניגריה) מאוניברסיטת דרמות' מניו המפשיר, הכותבת על השורשים המטריארכאליים של אפריקה– לא זוכה לתשומת לב רבה. זה גם מה שקרה – וסליחה על הנימה האישית, אך זו בדיוק עומדת במוקד של מאמר זה – לספר בעריכתי "דרך אם" (רסלינג, 2015, שפורסם גם בערבית ועומד להתפרסם גם באנגלית ובאיטלקית) –למרות שרוב הכותבות הן נשות אקדמיה בעלות שם מפלשתין-ישראל, גרמניה, אוסטריה, הולנד, ארה"ב וניגריה. הגישות האלטרנטיביות המוצגות בספרי לאימהות, לפטריארכיה, לכלכלה, לסדר חברתי, לטבע ולאנושיות לא חדרו לשיח הפמיניסטי, החברתי והפמיניסטי-אקדמי בישראל.
לפני שנים הוזמנתי להציג את ספרי "לחשוב אישה" בכנס לימודי נשים בארץ. חוקרת בכירה ומכובדת קטלה את הספר לחלוטין כשטענה כי הספר חסר ביסוס אמפירי ובכך דנה אותו להתעלמות. אני הגבתי בתדהמה ובשיתוק. פרקי הספר מבוססים על צורות שונות של ידע ובכלל זה, בין השאר, שניים ממאמרי שהתפרסמו בכתבי עת אקדמיים ודי יוקרתיים, מאמר על מה שכיניתי "המהפכה הציונית השנייה" שמתייחס לתהליכים עכשוויים בישראל ועמוס בדוגמאות אקטואליות, שני מאמרים אישיים לגמרי שמתארים את המסע שלי לאשכנזיות ואת תפיסתי את הלסביות שלי ועוד כהנה וכהנה.
שום דבר מכל אלו לא חסר ביסוס אמפירי או זקוק לחומר אמפירי נוסף. הבנתי שלא ממש קראה את הספר וסירבתי להתעמת עם דבריה לבל איאלץ להעמידה על טעותה. כנראה מה שעורר את זעמה היו שני קטעים ביקורתיים על האקדמיה הפמיניסטית או אולי השימוש שלי במגוון צורות ידע כולל בניסיוני האישי (חטא בל יכופר?).
ידע פמיניסטי: על התועלת בלחקור אישה אחת
ייתכן וזה גם מה שעומד מאחורי דחיית מאמרי על ד"ר יהודית אברהמי-עינת: המאמר הוא נראטיבי, בנוי על סיפור החיים והאקטיביזם של יהודית והוא מבוסס במפורש על ראיונות ושיחות עם יהודית ועל כך שאני מלווה מקרוב את עשייתה של יהודית כחברה וכעמיתה מזה שלושים שנה, והוא כמובן שואב מתוך הידע שצברתי בשנים רבות של פעילות ומחקר פמיניסטיים (רציתם פרק על מתודולוגיה? קיבלתן).
כבר לפני שנים קבעה פרופסור שולמית פיירסטון בספר רב השפעה בנושא מתודולוגיה ופמיניזם שאין שיטה אחת אלא דרכים רבות כדי להגיע לידע פמיניסטי. אני אף זוכרת ששמעתי אותה מדברת בכנס על מחקר המתמקד באישה אחת בלבד (N=1) וכיצד אפשר ללמוד מקורותיה. וזה כמובן מה שעשיתי במאמר זה, העוסק בסוגיות פמיניסטיות ותיאורטיות חשובות העולות מתוך סיפורה של יהודית וממשיג אותם, כלומר, מעניק שם ומשמעות לפעולה או לרעיון, המכנה המשותף לסדרה של תופעות.
בין הסוגיות הפמיניסטיות והתיאורטיות אני עוסקת , למשל, בשאלה: מהי התפתחות תודעה פמיניסטית, ועל כך כתבתי:
" אצל נשים רבות תודעה כזו מתגבשת כתוצאה של תהליך שבו נשים נתקלות בדרכן כילדה ונערה, כחיילת, כאזרחית, כאם, כעובדת, כבת זוג בחוויות מכשילות ומשתיקות. לרבות זה קורה (דהיינו, מתפתחת תודעה פמיניסטית) באמצעות קבוצות להעלאת תודעה, לאחרות מתוך פעילות פוליטית, פגישה עם דמות מרשימה שהיא מודל לחיקוי. (אוף, מאיפה אני יודעת? שכחתי את הציטוטים! הניסיון וההתבוננות שלי כלל לא חשובים). אצל יהודית הייתה זו תולדה של רצף של התנסויותיה האישיות, בעיקר כאם, התסכול לנוכח הכרה במניפולציות חברתיות, ההתעקשות להטיל ספק במוסכמות, ההעזה לשאול שאלות , היכולת ללמוד, להמשיג, ולהקשיב לקולות אחרים. "
עסקתי גם בסוגיה של גישות לשינוי, שהיא אולי אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הפמיניסטי, וקראתי לכך "מנהיגות בתוך המערכת" (האם זה נחשב להמשגה? או סתם אמירה?!):
" משלל השיטות הפמיניסטיות לשינוי המערכת והחברה – החל ממחאה, דרך כתיבה אקדמית, חקיקה, ייצוג, הקמת מוסדות אלטרנטיביים וארגוני פעולה, העצמה פוליטית וכלה בשינוי מתוך המערכת – יהודית בחרה, כאמור, מדרך משלה: תחילתה במגעים אישיים עם בעלי/בעלות תפקידים, והמשכה פעילות אישית, עצמאית, ובלתי פוסקת בתוך המערכת, ללא קבוצת נשים או מוסד מאחוריה (להוציא השדולה בתחילת דרכה) תוך שאיפה לרתום א.נשים בארגונים שונים לרעיון ולעשייה."
במוקד הדברים עסקתי כמצופה וכנדרש בסוגיה מהי מנהיגות פוליטית ומהי פוליטיזציה של חינוך מגדרי וכיצד מחוללות שינוי. סיכמתי את כל התפיסה וההמשגה של מנהיגות בחינוך בפרק הסיכום שקובע, בין השאר:
" יהודית היא דוגמא למנהיגות עקשנית, שקטה, יומיומית שמובילה ויוזמת מלמעלה, מלמטה ומבפנים, אך בראש ובראשונה למנהיגות חלוצית ופורצת דרך:…היא מחוללת שינויים תוך שהיא פועלת במערכת, במסדרונות הפוליטיקה והחינוך, בקורסים, בוועדות אך גם מכוונת גבוה – למערכת הפוליטית הממונה. אכן אין ארגון מאחוריה ואין תנועה שהקימה. מגדל השן לא עניין אותה כשלעצמו , גם לא היוקרה והכבוד והקשרים שהוא מאפשר – אלא רק כאמצעי חינוכי, כדרך להטמעת עמדות ורגישות בקרב הסטודנטיות להוראה והמורות עצמן. אך היא חוללה שינויים משמעותיים הן בתחום החינוך – כולל מערכת מושגים חדשה – והן בתחום הפמיניסטי בהפיכת החינוך למושא מרכזי לאקטיביזם."
האם אקטיביזם פרטי כזה משפיע? "ייתכן שדווקא הפעילות הרב מימדית, העקבית והשקטה שמגיעה למאות נשים, וכנראה יותר מכך, והנוגעת לליבן באופן ישיר ושקט – מחוללת שינוי בתפיסתן את עצמן והכוחות המעצבים אותן….". לא הצגתי "ממצאי מחקר" על כך אלא ידע שהצטבר אצלי במשך שנים מצפייה ישירה באקטיביזם של ד"ר יהודית אברהמי-עינת ומהקשבה לתגובותיהן של נשים לדבריה של יהודית כמו גם מהיחשפות לאקטיביזם שלה.
גם הפמיניסטיות באקדמיה כלואות במסורת
ייתכן והיה קשה לקוראות המאמר, נשות אקדמיה מכובדות ללא ספק, להסתפק בטיעונים ובהמשגה שהוצגו בדרך אחרת. אפשר גם להבין את היצמדותן לכללים האקדמיים הנוקשים שלא הן קבעו (כפי שקרה לחברות מטרי-סנטריות כמצוטט לעיל). במקום להקשיב לדברים או להציע כיצד לשפר אותם, הן העדיפו כנראה לשמר את התפיסה האקדמית קשישתא (דהיינו, לתפיסתן: ספרות מחקר, ניתוח סיסטמטי של חומרים וממצאים כמקובל במחקר אקדמי [דגש שלי]) שבה גם הפמיניסטיות כלואות, ולהיזהר מלסטות ממנה. כנראה שם כבר אין יותר מקום לנראטיב אישי ולתובנות של אקטיביסטיות וחוקרות וותיקות.
אולי צריך גיליון מיוחד שיוקדש לשאלה מהי פעולה פמיניסטית מחוללת שינוי ומה מקומה של האקדמיה הפמיניסטית בתוכה? האם יש אפשרות לפלורליזם אפיסטמולוגי? האם הפמיניזם יכול שוב להוביל לכיווני פיתוח ידע חדשים? נדמה לי שאיבדנו זאת בדרך הארוכה והקשה.
ומילה לסיכום: אני רוצה לעודד כל אישה, באקדמיה או מחוצה לה, לומר מה שעל ליבה ובדרך שהיא בוחרת כמתאימה לה. הדרך האקדמית המערבית היא רק אחת והיא מוגבלת למדי. הדרך הפמיניסטית היא רבת שבילים וערוצים וואדיות. אני מקווה שתרבינה הנשים שיבחרו בהן.
ד"ר אראלה שדמי היא אקטיביסטית וחוקרת פמיניסטית עצמאית
