שיחות של שמאל מרוקאי #3

לפני המלחמה הזו, במהלך המחאה נגד ההפיכה המשפטית, קרה לי משהו. הבנתי שאין לי ברירה אלא לבחור צד. בתור אישה פמיניסטית, לסבית, הבנתי שזה רע לי. הימין בישראל לא מדבר בשפה הליברלית שלי, לא מציע לי חירות ומשתמש בזהות המזרחית שלי ככלי נוסף במשחק הפוליטי שלו. כל הדברים האלה מרגישים רחוקים עכשיו, אבל לפני חודש בדיוק עוד ניסיתי לדייק לעצמי את הבסיס שעליו עומדות התפיסות הפוליטיות שלי, והבנתי שמה שמאיים עלי במשטר המקדם הפיכה משפטית הוא שלילת החירות. זה החלק המבעית ברפורמה הזו. זה מה שהוציא מאות אלפי אנשים לרחוב שבוע אחרי שבוע וזו גם נקודת החיבור המהותית שלי למחנה השמאל.

השאיפה לחירות היא הבסיס שעליו עומדת תנועת השמאל, תנועת הליברליות, ההשקפות הפמיניסטיות, התנועה לשחרור האדם השחור, או בעצם כל תנועה חברתית אזרחית שקראה תיגר על מבנה חברתי שמושתת על היררכיות, שאי פעם פעלה במתווה של שלום ולא באמצעים של מלחמה. השאיפה לחירות נמצאת בבסיסו של האדם – הכמיהה והרצון לא לחיות תחת שליטה אבסולוטית של אף גורם אחר: חופש מחשבה, חופש ביטוי, חופש תנועה. זו גם הסיבה ש'הומלסית פוליטית' מצאה לה מקום והפכה ל'שיחות על שמאל מרוקאי'. אני בחרתי צד.

עד אז, השמאל הלבן היה האויב הפוליטי שלי. תחושות של 'הומלסיות פוליטיות', כשמה של סדרת הטורים הקודמת שלי, תחושה שהמחנה שלך, מחנה השמאל, מתנגד אלייך ולמה שאת מציעה באופן מהותי. עשרות טורים נכתבו מתוך ניסיון לשקף ולספר על הצביעות בתוך המחנה, על ההדרה מהמחנה הזה ועל חוסר היכולת של השמאל הלבן להכיל אותנו – את הסיפור המזרחי וגם את מה שהוא מציע לשמאל.

עד השבעה באוקטובר

מה שחווים אנשי שמאל רבים, מעל לחודש בתוך המלחמה שהחלה בטבח המזעזע בדרום, מהשמאל הפרוגרסיבי בעולם – שדוחה את הצער הישראלי, את הכאב שלו, את הסבל האמיתי שלנו – הוא תמונת מראה לאותן הרגשות שחוויתי מהשמאל הישראלי בדיוק. התעקשותו של השמאל הלבן להיצמד לתיאוריות ולהתנתק מהרגש, לאמץ שיח פרוגרסיבי שלא מחובר למציאות הישראלית, להשתתף בשיחת ה'קולוניאליזם' ובאופן כללי לדבר מעל לראש של האנשים – כל זה מתרחש עכשיו בשמאל העולמי ומופנה כלפינו, ישראלים.

השמאל בישראל חווה בגידה אמיתית מהשמאל העולמי, שדוחה בשאט נפש את המראות מהדרום, דוחה את תחושות הפחד שלנו מהאיום הפלסטיני שהתממש. השמאל בעולם בוחר להתעטף בדגל פלסטין, להכיר אך ורק בכאב העזתי, תוך התעלמות מוחלטת מהכאב הישראלי. הוא בוחר בצד הפלסטיני תוך שהוא זורק את ישראל אל מתחת לגלגלי הפרוגרס.

ההתעלמות מהרגש, מהשכול, מהכאב שאנחנו חווים כקולקטיב ישראלי מכל צדדי המפה הפוליטית, או במילים אחרות: חלוקה דיכוטומית של קרבן (הפלסטינים), תוקף (ישראל), ומושיע (הפרוגרס), מאפיינים במיוחד היום את השמאל העולמי. הם משחקים במשחק סכום אפס שמציג אותנו, הישראלים, כתוקפן גם אחרי שהפכנו לקורבנות של טבח מחריד ואת הפלסטינים כקורבן של ישראל, גם כשמתוכם יצאו אותם המרצחים שפגעו באזרחים תמימים, והם, מי שבאו להושיע את הקורבנות התמימים, מתעלמים ממעשיו האכזריים. זה שיח שמדבר מעל הראש שלנו וגורם לנו, שמאלנים ישראלים, להיאלם דום. להשתתק. להתפכח, אם תרצו.

הכתף קרה של השמאל העולמי

הכתף הקרה שמקבלים חבריי בשמאל הישראלי מהשמאל העולמי נכון להיום, מתחברת לכתף הקרה שקיבלתי בעצמי מאותם חברים בשמאל הישראלי בימי שגרה. זוהי דחייה של הרגשות העמוקים ביותר שלך, שהם הבסיס לכל תפיסה פוליטית שלך, וחוויית הדחייה מייצרת, כמובן, ניכור והתרחקות.

ההיכרות שלי עם הדינמיקה הזו הביאה אותי למחשבות על מה שעובר על חבריי בשמאל הישראלי היום. על הניכור שהם עוברים בתוך הסיטואציה הקשה הזו. אז החלטתי להתקשר לליאור אלפנט.

ליאור היא חברה במועצה הישראלית לתרבות ואומנות, פעילת שמאל, עבדה ב'בצלם' בעבר וממייסדות 'פוליטיקלי קוראת'. אני וליאור שמיים וארץ. כשהייתה בוועד המנהל של פוליטיקלי התווכחנו כל הזמן.

ליאור היא בשבילי ייצוג של שמאל לבן, פמיניסטי מצד אחד, שפותח פתח ומושיט יד לפמיניסטית מזרחית כמוני, אך מהצד השני לא חולק איתי שום חוויה משותפת. אבל דווקא עכשיו רציתי לדבר איתה, כשהתחושה היא של חוויה משותפת שלא פסחה על אף אחת במדינה. והשיח לא יהיה רק מהראש, אלא גם מהרגש.

לא פה, לא שם

חירות וביטחון

"השבעה באוקטובר פגש אותי ברמת גן", מספרת ליאור. "בקומה שלישית בלי ממ"ד או מקלט, עם בת זוג ששברה רגל לפני יומיים ועם תינוקת בת שבעה חודשים. כל מה שחשבתי עליו זה איפה יהיה המקום הכי בטוח בשביל עלמה, בשביל תמר ובשבילי".

להיות בטוחה במרחב שאת חיה בו. פריווילגיה שעבור כולנו התערערה קשות בשבעה באוקטובר. אינספור סצנות רצות במוחנו שבהן אנחנו מחביאות ילדים קטנים, מתחמשות בנשק, מדמיינות מה לעשות אם מישהו יירה לעברנו, אם תהיה אזעקה, אם איחטף או אם אצטרך לבחור בין אחד מילדיי במקרה שלא אוכל להציל את כולם.

בשיח פוליטי, ערך הביטחון האישי נתפס כערך ימני. כערך מיליטריסטי, בוודאי לא פמיניסטי. מצד שני, שאיפה לביטחון אישי היא אחת השאיפות הכי משמעותיות שהניעו את התנועה הפמיניסטית מיסודה. נשים שמגלות שבתוך הבית שלהן יש איום אמיתי על הביטחון שלהן הצטרפו אחת לשנייה והבינו שלא מדובר במקרים בודדים אלא בתופעה חברתית, והן מיסגרו אותה תחת הפטריארכיה – שליטה גברית בנשים.

למעשה, זה ערך שעומד בבסיסו של כל איש ואישה. ערך הביטחון הוא ערך הקשור קשר הדוק לערך החירות – החופש להסתובב ברחובות בביטחון, בידיעה שלא ארצח בגלל שאני יהודייה, אישה, לסבית או כל הגדרה שהיא, היא זו שמאפשרת לי להיות חופשייה.

נשים פמיניסטיות חותרות להשגת ביטחון לרוב בדרכים של דיאלוג, במאבקים לא אלימים ובאמצעות שינוי מדיניות, במהלכים ארוכי טווח, ושנים גברים תופסים ביטחון כדבר שיושג אך ורק באמצעים של מלחמה, של כוח ושל כיבוש.

"שני האחים שלי במילואים", היא משתפת אותי. "אחד בצפון ואחד בדרום. בעצם בפעם האחרונה שהייתי במצב הזה, במלחמה עם אח בצבא היה כשעבדתי ב'בצלם'. אח שלי היה במילואים וזה מקום מאוד משונה להיות בו. הדעות שלי לא השתנו בשבועות האחרונים אבל זה שהאחים שלי נמצאים שם, שם אותי במקום מאוד מורכב. המחשבה על איך ומה מדברים. אני חושבת הרבה על מה אני כותבת לפני שאני כותבת, בגלל זה אני פחות כותבת".

פניתי לליאור גם כי רציתי להבין את השתיקה בשיח הליברלי, השמאלני. שתיקה ששמאלנים מזרחיים מכירים היטב, שתיקה שהם נאלצים לשתוק במרחבים פוליטיים רבים – בבית המזרחי, ברחוב הימני או במרחב השמאלני, שכן בכל אחד מהמרחבים האלה הם ה'אחר'.

פגיעה במורל הלאומי

להלך בין טיפות

הסביבה הציבורית חווה ואקום גדול בכל הנוגע לשיח ליברלי, והשתקה של מעט הקולות שבכל זאת ישנם. הלאומנות היא האופציה היחידה.

את מרגישה שאת מצליחה לדבר?

"אני ממננת בטירוף את הדברים שאני אומרת, לעומת בעבר. במלחמה הקודמת היה לי זמן ללכת לגוגל, להוציא נתונים ולהגיד זה מה שקורה בעזה ובגדה. היום יש לי ילדה בת שבעה חודשים, אין לי זמן. אני גם לא רוצה, אני לא נכנסת לאתרים, הגבלתי את עצמי לחצי שעה ביום".

בעידן שבו מערך ההסברה ברשתות החברתיות הם חלק בלתי נפרד מהמערכה המלחמתית, השיטוט האינסופי בין אלפי סטוריז, סרטונים, פוסטים, עדויות, חוויות, דעות ועמדות שמכריחים אותך להחליט עם מה את מזדהה ומה את משתפת גורם לרבות מאיתנו להרגיש משותקות, לשקול היטב מה העמדה של כל פוסט, האם את מ'הם' או מ'אנחנו'? כשכל מילה או שיתוף לא במקום שם אותך בעמדת החשודה בבגידה.

"הרבה מאוד שנים שהפייסבוק שלי 'משכנע את המשוכנעים'. אבל עכשיו אני רואה שאנשים שהיו מאוד בדעות שלי, כותבים פתאום דברים אחרת לגמרי. לא כי הם שינו את דעתם, זה פשוט שפתאום הם משתמשים בשפה מיליטנטית. הרבה אהבת הצבא, שזה משהו שקשה לי איתו. הדברים שלי מגיעים מתוך מחשבה שהיא נגד אלימות ומיליטריזם ואחר כך שאר הדברים. ופתאום חברות פייסבוק שלי משתפות פוסטים עם מלא מיליטריזם".

פחד הוא רגש פשיסטי – זה מנגנון אנושי. את מפחדת, והצורך להגן על עצמך ועל ילדייך ומשפחתך בכל מחיר מוציא ממך אלימות, שמתורגמת לאקט שהופך בסופו של דבר מדיני. פאשיזם. במדינה שבה הפחד נמצא בכל מקום, הפאשיזם שולט והחירות נותרת חבויה במגירה, הדיבור השמאלני לא לגיטימי. כל שיח הומני מאבד לגיטימציה.

"זה מאוד עצוב לי. אין לי ספק בכלל שהפוסטים שאני משתפת היום הם משמעותית פחות בוטים ממה שהייתי משתפת בעבר, גם בגלל שאני לא כותבת אותם בעצמי וגם בגלל שאני לא רוצה".

השתיקה והאלם הם לעתים תוצאה של תגובה למצב הטראומתי והאלים שאנחנו נמצאות בו, תגובה של FREEZE במנגנון FIGHT or FLIGHT היא תגובה המאפיינת מצבי טראומה. השתתקות, אילמות, בשונה מהתגובה של כניסה למוד מלחמה. הקיפאון מכחיד את המילים.

"מה שאני מנסה לעשות כרגע זה להביא כמה שיותר קולות שנוגעים באמפתיה והכלה, כביכול רגשות חיובים. אני לא מדברת על ההרוגים בעזה, אני לא מדברת על זה שצריך להניח את הנשק ולעשות משהו עמוק, מדיני. אני לא מדברת על זה שצריך לשים בכלא חצי מהממשלה שלנו… אני גם לא כותבת שאני שונאת. בכל פעם שאני רואה אותם בטלוויזיה אני רוצה לכתוב כמה שאני שונאת וכמה שהם פשיסטים. ואני לא עושה את זה. אני חושבת שזה קרה לי אחרי שעלמה נולדה – שאני לא רוצה את הרגשות האלה. חוץ מזה שאני חושבת שיש מזה מספיק, יש מהרגשות האלימים האלה מספיק בחלל הישראלי".

ביום הארור ההוא בבארי

שפה אחרת

נולדתי וגרתי רוב חיי בשדרות. בזמן מתקפות טילים עלינו, אני זוכרת שהייתי נכנסת לפייסבוק ומרחבי שיח פמיניסטי היו פשוט מתעלמים ממצב המלחמה שהיינו בו. זו הייתה תחושה מתסכלת, של הפקרות. מדברות על שיערות גוף או על שכר שוויוני בזמן שהביטחון הפיזי שלי התערער. הרבה שנים שהשיח הפמיניסטי ושיח השמאל בישראל דילג מעל תושבי הדרום, ראה בהם 'נזק אגבי' בתוך השיח הישראלי–פלסטיני והתעלם ממצוקה אמיתית של אנשים שמרגישים חוסר ביטחון בסיסי במרחב שבו הם חיים.

פתאום כשכל המדינה חוותה על בשרה את האיום של חמאס, כבר אי אפשר לדלג מעל זה. משם מגיע שיח ההתפכחות. פתאום זה נוגע ברגש, והשיח האקדמי לא מספק תשובות. אבל גם אין שפה אחרת לדבר בה.

"כבר הרבה זמן, גם בפוליטיקלי קוראת, שאנחנו מנסות למצוא שפה", אומרת ליאור. "אני חושבת שהפמיניזם עוד לא מצא את השפה לדבר שְׁכוֹל".

ניסוח של שפה חדשה שעוסקת בפוליטיקה וביטחון היא אתגר שאנחנו בפוליטיקלי קוראת מנסות להתמודד איתו בשנה האחרונה באמצעות יצירת מרחבי שיח פמיניסטים שעוסקים באופן ישיר בסכסוך הישראלי–פלסטיני, עיתונאיות יהודיות ופלסטיניות יחד.

"אני כבר שבעה חודשים לא מצליחה למצוא מילים. שפה שהיא לא מה שמשתמשים בה ביומיום. אין לי שפה. השפה שיש היום לא מתאימה לי בכלל. ווינט, הארץ, אלג'זירה, הפייסבוק האינסטגרם… אני לא יודעת מה אפשר בכלל להגיד. טבחו בנו בשבעה באוקטובר, אין מילים למה שקרה שם, זה שבר, אין לי מילים. יש לי מזל שלא הייתי שם. אין מילים למה שאנחנו עושים עכשיו בעזה, לאכזריות הזאת, זה נראה לי מיותר. כמות הפוסטים שכתבתי ומחקתי מאז שהממשלה הזאת עלתה, היא הכי הרבה אי פעם. יש לי תחושה של מאוד מאוד קטנה, חסרת השפעה. אין לי שפה ואני לא יכולה להשתמש בשפה הקיימת – אז אין לי השפעה. עכשיו כולם מקשיבים לסימני הקריאה, אבל אין לי אפילו נקודה. אני מאוד מצטערת על זה שאני לא כותבת, אני יודעת שאם אכתוב מישהו יקרא. אבל אני מרגישה מאוד מאוד קטנה".

אני מאוד מזדהה עם תחושת הקטנות הזו. עם התחושה שאין לך השפעה. את 'הומלסית פוליטית' התחלתי לכתוב לפני כמה שנים מתוך תחושת זרות וניכור למרחבים שאליהם הייתי כביכול אמורה להשתייך. מרחבים שבהם הרגשתי שלא שומעים אותי. שהזהות שלי, של אישה מרוקאית, משדרות, עם מטען תרבותי שונה מרוב מי שנוכח במרחב, מביא רובד נוסף לתוך השיח, רובד שמעמת עם טיעונים אינטלקטואליים אך בחומות עצומות של השתקה.

דווקא עכשיו, בשיא הבלבול והיעדר השפה, אני מרגישה בפוליטיקלי שיש לי יותר מיומנויות וכלים – כי כבר הייתי במקום הזה. במצוקה ובקושי, בהשתקה ובצורך למצוא שפה שבה מישהו ישמע אותך. השפה שהשתכללה במשך השנים – שמדברת למשפחה שלי משדרות מחד, ולמעוזי הליברליות הלבנה מאידך.

"אני חושבת שהעובדה שבשנים האחרונות הפכתי להיות פחות ופחות אקטיביסטית, זה כי השיח השמאלי מאוד מאוד אלים ובוטה ומאוד נחרץ. אנשים מאוד נחרצים, באופן כללי", מסכמת ליאור את החוויה. "במיוחד עכשיו כששום דבר לא נחרץ כל כך, אני חייבת שפה חדשה".

אלו הם ימים שבהם כל ציון עמדה ליברלית, שמאלנית הדוגלת באמצעי שלום ולא באמצעי מלחמה, תענה בהשתקה, בקריאות בגידה, ובנידוי. לא סתם נדמו עד השתתקו לחלוטין קולות השמאל. הטרגדיה הלאומית פגעה בכולם. גם מי שעד היום העזו לדבר במצבי חירום לאומיים התכסו תחת שמיכה. שיתוף רפה של סטוריז באנגלית יכול לגלות לך מי עדיין איתנו, מאמינות שאפשר גם אחרת. נשים מגששות בשיחה בטרם ישמיעו את עמדותיהן, את מנסה להבין אם היא איתך או שגם היא יצאה נגדך. דווקא בתהום ובחושך הזה, בתוך הגישוש באפילה יש תחושה שפה אפשר למצוא יחד את מי שתהיינה מוכנות כעת לנהל שיחה אחרת, לנסח שפה חדשה, מתוך הכאב, ומתוך ההומניות, בלי לוותר על אף אחד מאלו. זה הזמן לייצר שפה אחרת, שלא דוחה מעליה שום שיח גם אם הוא לא פוליטיקלי קורקט, שמכיל בתוכו כאב והרבה תקווה.

ים ההסברה

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בחודשים האחרונים, במחאות של משפחות החטופים, אנחנו נתקלות שוב ושוב בחמש הנשים הללו, שמובילות בקול גדול את המחאה. למרות המחירים, למרות הכאב, למרות הקושי, הן מתמידות ופוקדות את בגין יום יום. אז התיישבנו איתן לשיחה.
נדמה שהמדינה איבדה את הצפון. חצי ממועצת גליל עליון נשארה לגור באזור מלחמה, תחת הםגזות בלתי פוסקות, יירוטים ותותחים שיורים לעבר לבנון. כיצד נראים החיים באזור מלחמה? איך ייתכן שהאזרחים הופקרו לגורלם באזור ללא שירותים? ראיון עם תושבות שנשארו מאחור.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.