הסנסציה של תוניסיה

לפני כשנה נחשפתי לדמותה של חביבה מסיכה בכתבה שקראתי. את הכתבה כתב העיתונאי דויד פרץ, ומהפסקה הראשונה הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לקרוא את הסיפור המופלא של חייה. חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. היא דיברה בחופשיות על מיניות ואיתגרה את הנורמות השמרניות של אותה תקופה, בשתי הקהילות שהיוו את קהלה העיקרי – יהודים ומוסלמים.

בשנת 1930, בהיותה בת 27, נרצחה מסיכה בידי מאהב יהודי קנאי. על פי הסיפורים, מסיכה לא נענתה לחיזוריו ולדרישותיו לבלעדיות ועל כן, נכנס לביתה באישון ליל ושרף אותו כליל, כשהיא בתוכו. מסיכה עוד נאבקה על חייה בבית החולים, עד שקול שירתה נדם לעד.

כמי שמתיימרת להכיר סיפוריהן של נשים יהודיות פורצות דרך, הופתעתי שלא שמעתי את שמה של חביבה מסיכה קודם. הכתבה שקראתי, שציירה את דמותה המרתקת של מסיכה, כללה ראיון עם ד"ר נטלי מסיקה, ישראלית, יהודיה, ממוצא תוניסיאי, סופרת וארכיאולוגית, שבשנת 2023 הוציאה לאור את ספרה "חביבה – רשומון של חיים מופלאים".

ספרה של מסיקה כתוב כולו כדיאלוג דמיוני בינה ובין מסיכה. הוא מספק הצצה לאחת הדמויות הכי סנסציוניות שתכירו, בהבטחה. אחרי שקראתי את הכתבה וקניתי את הספר, הרגשתי שאני חייבת לדעת עוד על אותה אישה שאז, בתוניסיה של לפני מאה שנים, העזה לפרוץ גבולות שקיימים גם בימינו אנו.

אז הגעתי לערב שיח מוזיקלי ספרותי בבית המייסדים בירוחם בהנחייתו של דויד פרץ, לכבוד ההשקה של הספר, והקשבתי לנטלי מעבירה את הסיפור של חביבה באותנטיות, כאילו חוותה אותם לצידה. ככה עמוקה היתה ההכרות שלה עם דמותה של חביבה וקורת חייה. לאחר אותו ערב, ישבנו ד"ר נטלי מסיקה ואני לשיחה.

"עוד לפני שהייתה סופרת, הייתה ד"ר מסיקה ארכיאולוגית שהתמחתה במה שנקרא "חפירות הצלה": הצלת עתיקות לפני שמתחילים בנייה בשטח כלשהו". באופן דומה, הבנתי אחרי שקראתי את הספר, עשתה ד"ר מסיקה "חפירת הצלה" לדמותה של חביבה מסיכה.

איך קרה שמארכיאולוגיה עברת לכתיבה?

"לפני עשרים שנים עבדתי בחפירות בעיר פומפיי, שם הרגשתי שאני רוצה לכתוב. בער לי לחבר בין המיידי, המציאותי, לבין הדמיון. להוריד את הדמיון למילים, לקרקע. זה היה חדש בשבילי. הספר הראשון שכתבתי היה ממואר משפחתי על ההיסטוריה של יהדות תוניסיה. אין כמעט סיפורים על האנשים והקהילה האלה. הם נטמעו בתוך התרבות המקומית".

ד"ר מסיקה מדברת על הקהילה היהודית בתוניסיה. קהילה קטנה, מוצנעת, שכללה בסך הכל כמאה אלף יהודים. מחצית מהם עלו לארץ ישראל בשנות החמישים והשישים ומחצית מהם היגרו לצרפת. בתוניסיה עצמה נותרה קהילה קטנה מאוד של יהודים.

איך נחשפת לסיפורה של מסיכה?

"בשנות התשעים הגעתי לתערוכה שעשו בבית התפוצות, על יהדות תוניסיה, שם נתקלתי בצילום שלה והסתקרנתי לגביה, בגלל שם המשפחה הזהה לשם המשפחה שלי שאלתי את סבא שלי אם היא קשורה למשפחה שלנו והוא הגיב באופן מאוד ברור "מה פתאום! היא לא מהמשפחה שלנו!". התגובה האמוציונלית גרמה לי לחשוב שיש כאן משהו מעבר. זמן מה אחרי כן הכרתי את צביה ויוסי טובי, חוקרים וידענים של יהדות תוניסיה. הם כיוונו אותי אל סיפורה של חביבה מסיכה".

בהתחלה, מספרת ד"ר מסיקה, היה קשה מאוד לכתוב על חביבה מסיכה. "היו בי קולות שאמרו 'את חייבת לכתוב עליה, נשאר מהקהילה היהודית וממה כל כך מעט – ויש כל כך הרבה: היסטוריה, מוזיקה, עושר תרבותי'. ידעתי שאני צריכה לשחרר את זה לעולם. אבל שאני גם חייבת להבין את היסודות של זה, את היומיום. אז אספתי המון חומר, ראיינתי נשים תוניסאיות, קראתי מאמרים, עד שהבנתי את הרוח של האישה הזו".

מסיכה חיה בתקופה של הקולוניאליזם הצרפתי בתוניס (1881-1956). תקופה זו התאפיינה בשינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים משמעותיים, והשפיעה רבות על חייה ועל הקריירה שלה. לטוב ולפחות טוב. מצד אחד, מגמות אלו תרמו לחופש הביטוי והיצירה של חביבה. מצד שני, הניסיון של הצרפתים להטבמיע את התרבות הצרפתית בתוניסיה ולדחוק את התרבות המקומית הקשה על חביבה שרצתה לשמר את מורשתה התרבותית.

תספרי לי עליה, מי הייתה חביבה מסיכה? מי היא הייתה לפני שהתפרסמה?

"חביבה נולדה בשנת 1903 בעיר תסטור שבתוניסיה, למשפחה יהודית ענייה. כשהתייתמה מהוריה, אימצה אותה לילה ספאז – דודתה הזמרת. יחד, הן יצרו יחידה משפחתית אלטרנטיבית, לא פטריארכלית, תוך שהן מכלכלות את עצמן ומנהלות את עצמן על כל המשתמע מכך. לספאז היה בית קפה, בו הופיעה כל ערב עם חבורת נגנים. שם החלה חביבה את דרכה המוזיקלית, בגיל צעיר".

מה היה הלך הרוח בתוניסיה באותה תקופה?

"היו את אלו שהתגוררו בכפרים, בדרום והיו יותר שמרניים, נוקשים, דתיים. היו את מי שהתגוררו בצפון, בעיירות נמל צבאיות, שם האוריינטציה הייתה יותר צרפתית וליברלית. אליטה אינטלקטואלית שהשתלבה בעבודות הפקידות. שם גם אפשר היה למצוא את שכבת השמנת של הקהילה היהודית. המשכילים, שהצליחו כלכלית ונטמעו בתרבות. חביבה מסיכה היא תוצר של העולם שעומד בתווך, לבנטינית. לוקחת את הטוב מכל העולמות. בשנות העשרים, חל שינוי בחברה התוניסאית. לפני כן, הייתה תוניסיה קולוניה צרפתית, מדינה לא עצמאית החיה תחת כיבוש. החברה התוניסאית הייתה בתקופה זו חברה מסורתית ופטריארכלית. דמותה של מסיכה מסמלת את השינוי התרבותי שעברה החברה התוניסאית בתקופה ההיא".

"פנק אותי במיטתי, על משכבי בלילות", הוא אחד הטקסטים של מסיכה. טקסט שנכתב לפני מאה שנים, סנסציה של ממש, אישה שמדברת על מיניות באופן כה בוטה בפני קהל שמורכב בעיקר מגברים.

ספרי לי עוד על האמנות שלה.

"כשחקנית תיאטרון, למשל, היא עשתה את הטוויסט שלה ושיחקה דמויות גבריות. במחזה "רומיאו ויוליה" היא שיחקה את רומיאו ונישקה את יוליה על הבמה, כשהיא לבושה בגדי גברים, בתספורת קצרה. היא הייתה הולכת לחייטים שיתפרו לה חליפות. גם בהצגה על יוסף ואחיו היא התעקשה להיות יוסף. באופן קבוע היא שיחקה עם המיניות ועם ההופעה המגדרית שלה והצליחה לתעתע באנשים בנוגע למי ומה היא. לפעמים אישה בעלת מיניות מוחצנת, לפעמים במראה גברי מאופק. מאוד רבגונית ומבלבלת".

אני מבינה שהיתה לה גם עדת מעריצים.

"כן. אפשר לראות את חלקם בצילומים מאותה התקופה. הם סבבו אותה, התחככו בה, שמרו עליה. כולם רצו להידבק באותה חירות שלה, שהתבטאה בחגיגת הגוף ובמחשבה חופשית. קצת כמו 'גנגסטרית' של תרבות.  מוקפת גברים ונשים, יהודים ומוסלמים".

איך הקהילה היהודית התייחסה אליה?

"זה מאוד תלוי. לקהילה היהודית המסורתית יש דיעה על איך אשה צריכה להיות: אשת איש, דואגת לבית, מביאה ילדים. בוודאי שלא מחצינה את הנשיות והמיניות שלה. הם דחו אותה, כי היא ייצגה עבורם את כל מה שאסור, מסוכן ולא הולם. מצד שני, עבור הקהילה היהודית הליברלית, שיצאה מטאפורית ופיסית מחוץ לגבולות הגטו היהודי, היא הייתה פנטזיה בשר ודם. היא סיפקה לגברים ממשות של הפנטזיה על איך אישה יכולה להיות: מינית, משוחררת, חושנית. גברים היו מתהדרים, מתלבשים במיטב מחלצותיהם, מתבשמים ויוצאים לראות אותה מופיעה. הנשים לא. הייתה הפרדה".

אם היית צריכה להגדיר את חביבה, מה היא היתה יותר מכל? פמיניסטית? פוליטית? יהודיה? תוניסאית?

"כל ניסיון למסגר אותה לסטראוטיפ לא תאם את המציאות. רבים ניסו לנכס אותה. למשל, בסרט עלילתי שהפיקה פוליטיקאית תוניסאית, היא הציגה את חביבה כמי שמסמנת את ההתעוררות הלאומנית התוניסאית כנגד הקולוניאליזם הצרפתי. קולות אחרים שנשמעים, תוהים אם היא הייתה ייצוג של התקופה הזו, בה לראשונה מרגישים את השקיעה של העולם הקודם אל תוך העולם החדש. יש מי שיחשוב שחביבה היא תוצר של אותה תקופה. האמת היא שזה גם וגם וגם וגם… פתאום נפתח שער שאיפשר את זה. הקהילה היהודית יצא בחלקה מהגטו אל שכונות מודרניות ונוצר מעמד חברתי כלכלי חדש. הדבר הזה יצר את התשתית גם לנשים. יש אגב גם מי שידגישו את היותה אייקון פמיניסטי, אייקון של אישה חזקה, עצמאית, אייקון של התנגדות של מי שלא חששה לבטא עצמה באופן חופשי וניהלה בפומבי חיי אהבה מגוונים ורבים. היא פרצה את כל הגבולות שניכרו בדרכה בכל הקשור למעמד האישה בעולם תחרותי ומסורתי שגברים היוו בו רוב מכריע. היא דרשה שכר גבוה יותר משל גברים, כשלא קיבלה תפקיד מסוים בתיאטרון היא פתחה תיאטרון משלה, היא שיחקה דמויות גבריות ועוד ועוד ועוד…"

עד הסוף הטראגי.

"חביבה הצליחה לתמרן בין הרבה גברים מסביבה. מי שלא הצליחה לרכך, היה המאהב שלה, אליהו מימוני, שלא יכל לשאת את החיים שלה לצד גברים אחרים. לילה אחד הוא פרץ לביתה, שפך עליה חומר דליק ושרף אותה למוות. בהתחלה חשבתי שזה "רצח על כבוד הגבר". אבל זה הרבה יותר מורכב מזה. זה איך היא חיה לפני שהיא מתה. האש הזאת, ששרפה אותה, היא האש שלה. לי היא הזכירה את רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, שבקבורתו עלה השמיימה. בעקבות הרצח של חביבה, אלפי אנשים התכנסו ברחובות והלכו אחרי ארון הקבורה שלה. אנשים שפכו בשמים, נהרות של בשמים ברחובות, הפסיקו את צום הרמדאן, בכו. הייתה מן אחדות סביב מותה. אירוע שהוא גדול מהחיים".

ספרה של ד"ר מסיקה כתוב כדיאלוג בינה לבין חביבה מסיכה. הן מדברות זו עם זו, חולקות רגעים. ד"ר מסיקה למעשה שוברת את מבנה הסיפור הקלאסי והופכת את הגיבורה שמתה לפני שנים, לחיה, בועטת וקיימת בהווה הנוכחי.

למה בחרת לכתוב את הספר כדיאלוג?

"לא יכולתי לכתוב על חביבה בגוף שלישי או ראשון. התחלתי לכתוב כאילו אני היא, וזה לא ישב לי נכון. ואז מצאתי את הנוסחה של דיאלוג: פעם אני מדברת אליה, פעם היא אליי. הרגשתי שממש שיצרתי זה סוג של מפגש שכונתי בבית בתוניסיה אליו הזמנתי את כל החבר'ה, עם כוס תה וכולם מדברים, צועקים, נכנסים האחד לדברי השני… אווירה של התרחשות, אפילו כאוס. הבנתי שיש לוגיקה בתוך הכאוס הזה. תמיד יש מישהו נוסף במרחב, בכל הדיאלוגים. ניסיתי להיות חלק מרגעים, להוריד את השיח בינינו ליומיום, שכל קורא או קוראות יוכלו להתחבר למשהו בתוך הדבר הזה".

זה לא מבנה קלאסי של סיפור. לא חששת לצאת מהמסגרת המקובלת?

מבנה הרומן הקלאסי לא בהכרח מתאים לתפיסה של הסיפורים עליהם אני גדלתי. כילדה וכנערה הכי נהניתי לשמוע את השיח החי, המעגלי, שנבנה תוך כדי והוא לא בהכרח לוגי או קוהרנטי, או בהכרח מבוסס על אמיתות. אנחנו, כיוצרות צריכות למצוא את הכלים שלנו, שמבוססים על התרבות שלנו, כולל תרבות השיח. לא להישען על נרטיבים ומבנים אחרים כי ככה לימדו אותנו, אלא לעשות דה-קונסטרוקציה של המבנה".

גם את הסיפור עצמו כתבת בדרך לא קונבנציונלית, מהסוף להתחלה. את בעצם מתחילה מהמוות של חביבה ומשם יוצאת אל סיפור חייה.

"היה לי ברור שצריך להתחיל מהדרמטי ורק אז ללכת אחורה. לא הייתה לי כוונה ליצור מתח שמוביל למותה. רציתי שהסוף יהיה ידוע מראש כי הוא לא העיקר, הוא לא השיא של חייה".

נשמע שקיבלת השראה מחביבה לאתגר את הנורמות.

"אולי בלי לשים לב, האומץ שלה משך גם אותי להיות אמיצה. אחרי שכתב היד היה מוכן, הייתי בספק גדול ובכלל לא הייתי בטוחה שהוא יענה על הצורך ועל הציפייה. מה זה? קובץ סיפורים? ראיונות? ואז קיבלתי תגובה מחבר שאמר לי "את המצאת ז'אנר חדש!""

סיפורה יוצא הדופן ודמותה האניגמטית, קיבעו את מעמדה של חביבה מסיכה כיהודייה התוניסאית המפורסמת בעולם. ככל שנחשפתי לעוד ועוד פרטים מסיפור חייה של חביבה, כך הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד על האשה המופלאה הזאת. להכיר אותה יותר. אני תוהה כמה מהפעולות והבחירות שעשתה נעשו מתוך רצון לפרוץ גבולות וכמה מהן היו פעולות ספונטניות, אותנטיות.

איך את מסבירה את זה שגם כעבור מאה שנים חביבה עדיין נחשבת לדמות לאומית בתוניסיה?

"חביבה מהווה סמל של עצמאות, עוצמה ובעיקר חופש – שהיה אז מנדט של גברים בלבד. היא נתנה השראה לנשים רבות בתוניסיה ובעולם והייתה אהובה בציבור היהודי ובציבור המוסלמי. בשנת 2013 הכריז עליה הממשל התוניסאי כעל "הדיווה הלאומית של תוניסיה". ב-2023 הוציאו בול עם צילום ושם שלה בתוניסיה, בצרפת הוציאו עליה סרט דוקו ובתוניסיה סרט עלילתי. היא עדיין נושא חם, בוער, בהרבה מקומות".

לא פעם אני חושבת על כך שפמיניסטיות היו כאן עוד הרבה לפני שקראו להן בשם הזה. לפעמים מדובר באימהות שלנו, בסבתות שלנו, בדודות שלנו, שבפעולות היומיומיות שלהן פרצו גבולות שהוצבו בדרכן. ואני חושבת על ד"ר נטלי מסיקה, שתוך כדי השיח איתה, מתגלה לי אשה נועזת בפני עצמה. שמתאגרת את הנורמות הספרותיות, שכותבת על הדמות של חביבה על אף החשש, שבאמצע החיים מנסה ומצליחה להיות סופרת ולשמר לא רק ממצאים ארכיאולוגיים, אלא גם סיפורי חיים. אז יצא שרציתי לכתוב סיפור על אשה שחיה לפני מאה שנים בתוניסיה, והרווחתי סיפור על אשה נוספת המתהלכת ביננו כיום.

וזה בדיוק זה. הקפיצה שלנו מעבר לגבולות של עצמנו או שנכפו עלינו. לא תמיד בכוונה מודעת, ממוקדת מטרה. כמה קפיצות כאלו מתרחשות כל רגע, כל יום, כל דקה. כמה עוד צפויות לנו. עבורי זוהי הבנה מעוררת תקווה.