מאת: אילת לוי
'השיבה לחיפה' מאת רסאן כנפאני הוא אחד הרומנים הקנוניים בספרות הפלסטינית, שזכה לניתוחים ולפרשנויות רבות. הוא מגולל את סיפורם של סעיד וספיה, זוג פליטים ממלחמת 1948, שנאלצו להימלט מביתם בחיפה, תוך שהם שוכחים את בנם התינוק ח'לדון. אל הבית נכנסו זוג ניצולי שואה, אפרים ומרים, שאימצו את הילד וגידלו אותו כבנם היהודי. לאחר מלחמת 1967 מתאפשר לסעיד ולספיה לבקר בביתם בחיפה, אז הם מגלים כי ח'לדון הפך לדוב, המשרת כחייל בצה"ל.
זיאד ברכאת, סופר ועיתונאי פלסטיני-ירדני, בוחר לשוב ולעסוק ברומן הנודע בטור שכתב לא–דיפה א–ת'אלת'ה. בטורו הוא טוען כי הביקורות והמחקרים הרבים שנכתבו על אודות הרומן נטו להתעלם מ"דמות היהודי הטוב", "הקורבן" כלשונו, קרי דמותה של האם המאמצת מרים. ברכאת מציין כי מדובר ברומן האחרון שהשלים כנפאני לפני מותו. הרומן עוסק בחלקו באופן פסיכולוגי, ואולי אף תיאטרלי ולא־סיפורי כלשונו, בכמה מהנושאים המרכזיים בחיי הפלסטינים: מהי באמת המולדת? מהי משמעות המושג שיבה? גיבוריו הופכים לסמל, וסיפורם וגורלם אינם נותרים בגדר עניין פרטי.
שני מצבים מורכבים
דמות היהודי המרכזית שזוכה להבלטה ולניתוח מעמיק במחקר על אודות הרומן היא דמותו של דוב-ח'לדון, מי שהפך "לבן של שני המצבים המורכבים, הפלסטיני והישראלי". בדיאלוג הטעון בינו לבין אביו הביולוגי סעיד, הערבי-הפלסטיני מוצג כפחדן וכמי שאינו קשור לארצו. חוקרים רבים סבורים כי דוב מבטא בכך תפיסה סטריאוטיפית על הפלסטינים שהושפעה מהרומן האמריקאי 'אקסודוס', טקסט ש'השיבה לחיפה' ביקש לקרוא עליו תיגר.
ברכאת מצידו מדגיש בניתוחו את הממד האמפתי שבו הרומן מציג את אימוצו של דוב על ידי הוריו היהודים. לדבריו, מי שראו בעצמם את הוריו ונותרו בבית כדי לדאוג לו ולגדלו אינם שווי מעמד למי שאיבדו אותו, גם אם נאלצו לעוזבו בלית ברירה מתוקף הנסיבות הטרגיות. הוא מדגיש כי אין כאן צדק אלא כורח.
בזיקה לכך הוא מצר על שחוקריו הרבים של כנפאני (דוגמת רדוא עאשור, פארוק ואדי, פיסל דראג' ויחיא עבד אל-האדי) לא התעמקו בדמותה של מרים, המפגינה לאורך הרומן חוש מוסרי מפותח כלפי האחר הפלסטיני. בכך לדעתו היא מבטאת את היושרה יוצאת הדופן של כנפאני, שידע להבחין בין היהודים, ולא ראה בהם בהכרח מקשה אחת. ברכאת מזכיר כי כאשר סעיד וספיה שבים לביתם, מרים היא שפותחת להם את הדלת ומקבלת אותם בלבביות. הוא מתאר אותה כ"זקנה חביבה, מבינה ומסבירת פנים, המחייכת כל הזמן", וכמי שציפתה כל העת לשובם, וזיהתה מייד עם בואם שהם בעלי הבית המקוריים. מה גרם לה לפעול באופן זה? התשובה לכך היא שגם היא עצמה קורבן.
היהודייה האחרת
מרים היא ניצולת שואה, שכמה שנים קודם לכן איבדה את אביה באושוויץ וראתה במו עיניה כיצד חיילים גרמנים הורגים את אחיה. אירוע זה ממשיך לרדוף אותה וגורם לה להזדהות עם הסבל הפלסטיני, שהיא הייתה עדה לו עם הגעתה לישראל, או בלשונו של ברכאת: "היא רואה כיצד הקורבן היהודי מייצר קורבנות אחרים בפלסטין, כיצד העקירה שוללת את האחר ומגרשת אותו מהארץ, מהנרטיב ומהייצוגים החברתיים והדתיים המקודשים".
כך למשל הוא מתאר סצנה שבה היא ובעלה היו עדים להתעללות של לוחמי ההגנה בילד ערבי, וכשבעלה שואל אותה כיצד היא יודעת שמדובר בערבי היא עונה לו בפשטות שלא היו נוהגים כך ביהודי. בסיטואציה אחרת בעלה מתרגש מ"שבת יהודית אמיתית", שבה מכוניות אינן מתניידות ברחובות, ואילו היא דומעת מצער על כך שבגלל "השבת האמיתית" אין כאן יותר "שישי אמיתי" או "ראשון אמיתי".
התקריות הללו מובילות אותה להחלטה לעזוב את הארץ, אך היא אינה מצליחה לשכנע בכך את בעלה (וזמן קצר לאחר מכן הם מקבלים את הבית בחיפה ואת הילד שהופך לבנם). מרים היא אפוא 'מודל של היהודי התמים'; היא אינה צד ישיר לסכסוך, ואף שהיא מרוויחה ממנו במידה מסוימת, גם היא משלמת את מחירו. ברכאת מסיים את מאמרו ביצירת זיקה בין הרומן ההיסטורי לבין המציאות הנוכחית של המלחמה בעזה ושואל: "האם קיימת בימינו, ממש עכשיו, מרים המביטה מבעד לחלון של מה שהפך לביתה בשדרות ורואה את הפלסטיני האחר שנהרג והושמד במשך חצי שנה? האם היא יכולה לכל הפחות לראות בו אדם ובעל בית וילד כמותה?"
אמהות כפתרון
התשובה לשאלות הללו מצריכה מאמר נפרד, אך אם להתייחס לטענתו המרכזית בדבר ההתעלמות מדמותה של האם מרים, מעניין לציין כי ברכאת מתעלם מרומן מרכזי המתכתב עם 'השיבה לחיפה' וממשיך אותו, רומן שדווקא שם דגש רב על דמויות הנשים שבו: 'יונים בטרפלגר'" מאת סמי מיכאל. מיכאל, שמוליך את עלילת 'השיבה לחיפה' עשרות שנים קדימה, בוחר לפתוח מחדש את הדלת שטרק סעיד לאחר העימות עם דוב ולתאר את מערכת היחסים החמה הנרקמת בין הבן (שבספרו מכונה זאב) לבין אימו הביולוגית הפלסטינית (שבספרו מכונה נבילה).
מיכאל, כפי שהמבקר אלמוג בהר טוען, יוצא נגד המסקנות האנטי-פייסניות של כנפאני כאילו אין מוצא מלבד מאבק אלים בין העמים. יתרה מכך, השינוי המרכזי שיצר מיכאל בעלילה המקורית של כנפאני היה בהחלטתו להציב את הנשים במרכז. הוא יצר רומן שבו שתי אימהות עקשניות קרועות באהבתן לילד אחד שההיסטוריה חילקה ביניהן, אך אינן מבקשות לשלול אותו זו מזו, אלא משקיעות בו כל אחת את מיטב עוצמת האהבה.
אילת לוי היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר
