אנוסה

נעמי היא אישה מיוחדת. זה היה ברור מהרגע הראשון שנכנסה אלי למשרד. היא ישבה מולי והקרינה אלגנטיות, נוכחות מעודנת ועוצמה שקטה. היא הייתה לבושה בצניעות מוקפדת עם חצאית ארוכה, שרוולים עד שורש כף היד, כיסוי ראש מסודר ונעליים שחורות מצוחצחות. כלפי חוץ היא נראתה אישה מאופקת מאוד, מינימליסטית במראה וגם בדיבור. היא בררה מילים,  ותנועותיה היו קצרות ורכות. כל אלו לא יכלו לרמז על הסיפור האישי שהחלה לפרוס לפניי.

נעמי התחתנה כמו כל חברות הקהילה שלה בשידוך לגבר, שמהרגע הראשון סבלה מנוכחותו. הוא היה קר ומנוכר בדיבורו, במגעו, במחשבתו ובהיעדר החיבה המוחלטת שהפגין כלפיה וכלפי חמשת ילדיהם. והיא? בדיוק כפי שהקהילה הסגורה שאליה נולדה ציפתה ממנה, נהגה כאשת איש ואם מסורה, דאגה לו ולילדים, הסתירה מהעולם את המצוקה שלה שהלכה ותכפה. עם כל ילד שנולד, דיכאונות אחרי לידה שחוותה ושגרמו לעצב שלא נגמר, כינסו אותה עוד ועוד לתוך עצמה והרחיקו ממנה רצון לחיים שחייתה.

בעלה מעולם לא שאל איך היא מרגישה, והיא כבר הפסיקה לצפות שישאל. בכל פעם אחרי המקווה, נעמי הייתה נדרכת, מתכווצת, נושמת מהר רק שהזמן כבר יעבור והיא תתקלח ותמחה את זכר המגע המקפיא. עם השנים השתיקה שלו הפכה לשפה היחידה בבית, שפה שאין בה מילים, רק היעדר. נעמי למדה לפרש מבטים קרים כהאשמה, מרחק פיזי כדחייה, ושגרה כגזר דין חסר פניות, ללא מוצא.

ברוב הקהילה, חברותיה, איש לא ראה כלום. מעולם לא דיברה איתן על כך. בעיני הקהילה היא הייתה סיפור הצלחה של אישה טובה ומסורה, אבל מבפנים נעמי הלכה ונמחקה, עד שכבר התקשתה לזכור מי הייתה לפני שהפכה למה שמצופה ממנה להיות. לאחר שעברה משבר בריאותי, החלה לחוש גם משבר אמוני, עד שחשה שאם לא תמצא לעצמה מפלט, גופה לא יחזיק עוד מעמד.

מפגש אקראי עם חברה, אם של ילד במסגרת של אחד מילדיה, הוביל אותה להכיר קבוצה של אנשים כמוה. נעמי התוודעה לעולם שלם, מרתק ומפעים עבורה של תרבות וחיי לילה ובגדים צבעוניים וידידות בין גברים ונשים, של שיחות על פילוסופיה, קולנוע ומוזיקה. במשך מספר שנים חיה נעמי חיים כפולים בין הבית לבין אותם מפגשים בסתר. לימים סיפרה נעמי שכך הבינה שלא הייתה חופשיה לבחור איך לחיות. לא חופשיה לומר את האמת, ויותר מכך, גם לא חופשיה לדעת מי היא באמת.

מבחוץ נעמי הייתה עטופה בפרסונה האדוקה, הדתית, הרעייה והאם הטובה מ'אשת חיל מי ימצא'. אבל בתוכה השתוללה סערה בלתי ניתנת לגישור. נעמי, כמו רבים אחרים, מצאה מזור לסדקים בליבה ובאמונתה ברגעי החסד שחוותה בקרב חברי הקבוצה.

המפגש עם נעמי המחיש מעל הכל את העובדה שלא כל אישה חיה חיים שהיא בוחרת. יש נשים שחיות גרסה של עצמן, מכוסה בתחפושת שמסתירה עולם שלם של אהבות, רצונות ותקוות.  אבל הגרסה שמוצגת החוצה, לעולם, היא היחידה שאושרה להן על ידי הסביבה. וכל מה שמוסתר מתחת, חבוי מהעולם, אינו לגיטימי בעיני החברה, אסור, מסוכן מידי לחשיפה.

יש מילה עתיקה לזה: אנוסה. אבל היא לא שייכת להיסטוריה. הסדרה המצוינת 'בהסתורה' המשודרת בימים אלה בכאן11 מציגה באופן מופתי ומרתק את נבכי נפשם של מי שנאבקים בין העולמות.

צילום מסך מתוך "בהסתורה", כאן11נעמי לא יכלה עוד לשאת את האשמה והבושה שחשה לאורך זמן. היא כעסה על כך שהיא נאלצת לחיות חיים כפולים ולבגוד בעצמה לפני הכל, ולכן החליטה להתגרש. היא הבינה בחוכמתה שעל אף המחירים הקשים, וכאלה היו ללא ספק, מתבקש הליך יצירתי, כזה שיסייע שילדיה לא ינותקו ממנה. נשים רבות מוצאות את עצמן מאוימות שיימנעו מהן מפגשים עם ילדיהן אם רק יעזו לצאת מהקהילה הסגורה, ובשל כך הן חוששות לעשות את הצעד לעבר חירותן.
עתיד ילדיה היה חשוב מכל עבורה, ונעמי החליטה כי הפרידה מבעלה תבצע בשלבים, כאשר למען ילדיה תמשיך להתנהל בביתה באורח חיים מתאים לחייהם. בהסכם גירושין מקיף ומותאם, בעזרת גורמים מתווכים בקהילה, הסתייע להביא את נעמי ובעלה להתגרש.

גילם של הילדים שגדלו ובגרו עזר לחלקם להבין אותה יותר, ולמצוא את הדרך לקשר מיטיב עימה. חלקם בחרו בדרכה. אחרים בחרו אחרת. הליכי טיפול ממושכים והאומץ של נעמי, כמו גם ההכלה והסבלנות לתהליכים שלה ושל ילדיה, היטיבו, חיזקו וסייעו לה לייצר עתיד מוצלח עבורה ועבור ילדיה. והחשוב ביותר, היא קיבלה לידיה את המושכות על הבחירות בחייה.

הסיפור של נעמי אולי נשמע 'רחוק'. אולי קל לנו לחשוב שהוא שייך לעולמות אחרים, לקהילות אחרות, לנשים אחרות. אבל 'אנוסה' היא לא רק מי שמכריחים אותה מבחוץ, ולא רק מי שנולדה לתנאים אשר כופים עליה תכתיבים, עמדות, תפיסות וקיום אמונות בדרך שלא נכונה לה ולא תואמת את רצונותיה.
לפעמים מדובר באישה שלא נשאר לה מרחב לבחור מבפנים, אישה שלמדה לאורך שנים להשתיק את עצמה, עד שהקול שלה הפך זר לה עצמה. התחפושת שהיא עוטה על עצמה, שלא מבחירה, הופכת לזהות שהיא מכירה טוב יותר מאשר את עצמה, וזהו גם הרגע שבו היא מפסיקה להכיר ולייחד את עצמה, מה שלה ומה של הסביבה.כשאין סימנים חיצוניים איש לא ישאל. וכשאין מי שישאל, גם אין מי שיראה. 

ואולי השאלה המרכזית שצריכה לטלטל אותנו כחברה בהקשר של מי שמוצאת עצמה נאלצת להסתיר את זהותה האמיתית: כמה נשים סביבנו חיות חיים שלא הן בחרו? וכמה אנחנו כחברה, שופטים, מתייגים, מרחיקים, מנדים ומופעלים על ידי מנגנוני כוח סמויים, שמופעלים עלינו ובמקום לשרת אותנו, מדכאים ומונעים מאיתנו את הזכות הבסיסית כבני אנוש, להיות קרובים אצל עצמנו?

אם את קוראת את השורות האלה ומרגישה שמשהו בפנים זז, קורא לך לפעול, אל תמהרי להשתיק את זה. זה לא בלבול. זו התחלה של קול. זה הצעד הראשון אל עצמך. אל תישארי שם לבד.

ד"ר (מגדר) עו"ד שירי אורון, מתמחה בדיני משפחה וירושה, משפט טיפולי, ייצוג נפגעות.י עבירות מין אלימות והמתה. מגשרת מוסמכת. חוקרת אלימות מגדרית, יו"ר מנהלת במשותף הוועדה לאלימות מגדרית שוויון וזכויות אדם, לשכת עו"ד מחוז י-ם , יו"ר ועדת ביקורת של מרכז לנפגעי תקיפה מינית בירושלים.