סדק בשריון

מאת: ד"ר אילנה קוורטין

מאז טבח ה-7 באוקטובר, ישראל מתמודדת עם גל חסר תקדים של נפגעי טראומה בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה האזרחית. ממדי התופעה מתרחבים לאין שיעור כשכוללים את א.נשי כוחות הביטחון: חייליםות, משרתי ומשרתות מילואים, שוטרות ושוטרים ולוחמי ולוחמות אש.

הנזק הנפשי שאותם א.נשים חווים הוא לעיתים קרובות עצום, אך הפתרונות הקיימים עדיין לא מהווים מענה מספק לצורך ההולך וגדל עם הימשכות הלחימה.

דוח מבקר המדינה שהתפרסם בפברואר האחרון, חשף תמונת מצב קשה: מדינת ישראל לא ערוכה להתמודד עם ממדי הטראומה של טבח ה-7 באוקטובר והשלכותיה. וכפי שאנחנו מגלות בכאב פעם אחר פעם, החסך הזה עלול להוביל לאסון.

"העור שלי נקרע"

מתוקף תפקידם החשוב וחסר התחליף בשירות החברה הישראלית, אנשי כוחות הביטחון נחשפים לעיתים קרובות לזוועות הקשות ביותר. אך על אף תפקידם הקריטי, דווקא הם נמנים על הנמנעים הבולטים מקבלת עזרה. זה לא במקרה – אלא תוצאה של נורמות תרבותיות מושרשות. בחברה ככלל, בצבא, ובמערכות הביטחון, ישנה ציפייה, במיוחד מגברים, לגלות קשיחות, איפוק רגשי, ועמידות.

הדמות של "הגבר החזק והשקט" מרתיעה גברים רבים מלבקש עזרה ומעודדת הדחקה. מחיר הדימוי הזה כבד: כמו סדק בשריון, טראומה לא מעובדת ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח, ויכולה להוביל להתנפצות השריון כולו בדמות דיכאון, חרדה או גרוע מכך.

על אף שרבים מגופי המדינה והביטחון כבר התחילו להבין את חשיבות הנושא ומציעים לאנשיהם מגוון אפיקים של מענה נפשי וטיפולי, הכרה בנטל הזה אינה מספיקה – צריך גם לשבור את הסטיגמה שמונעת מאותם אנשים לגשת למענה המוצע ולבקש עזרה. עלינו להפוך תמיכה רגשית וכלים טיפוליים למרכיב מרכזי בזהות של כוח וחוסן – ולא ככאלה העומדים בסתירה להם.

יש ליצור סביבות שבהן מקובל ואף רצוי לדבר, להתאבל, ולהחלים, ושהסביבות האלה יהיו נגישות לכולם.

"אתה עובד על אוטומט"

בעקבות ה-7 באוקטובר ראינו את עלייתם של מרחבים טיפוליים קהילתיים ובלתי פורמליים ברחבי הארץ. לא מדובר במרפאות, קליניקות או בתי חולים סטנדרטיים, אלא מרחבים מזמינים, לעיתים בטבע, המציעים מפגשים קבוצתיים, טיפולי גוף-נפש וטיפול ביצירה, כחלק מקהילה של אנשים שעברו חוויות דומות.

האופי הבלתי-רשמי והנגיש של המרחבים הללו מאפשר הגעה של אוכלוסיות שבאופן רגיל היו נמנעות מטיפול פסיכולוגי קונבנציונלי – במיוחד גברים, ובמיוחד כאלה שפוגשים לראשונה את עולם הטיפול ובריאות הנפש רק לאחר אירוע טראומטי קיצוני.

המרחבים האלה מהווים "כניסה רכה" לעולם של ריפוי רגשי. מי שנכנס אליהם מוצא את עצמו לרוב מוקף בא.נשים נוספיםות שמתמודדים עם חוויות דומות – דבר שעוזר לנרמל רגשות, להפחית בושה, וליצור תחושת שייכות. המודל החווייתי והקבוצתי משנה את הנרטיב מ"אני שבור" ל"אני לא לבד".

"יש מצב שאני מפלצת?"

יוזמות אזרחיות הן יקרות ערך, אך הן אינן יכולות ואינן צריכות להחליף מערכות טיפול ממוסדות. ממשלת ישראל חייבת להיכנס לתמונה עם מדיניות, תשתיות ותקציבים – ולהפוך את הטיפול בטראומה לזכות בסיסית, הנגישה לכולם, בעתות של שגרה ולא רק בזמני חירום.

אסור לנו לחכות לאסון הבא – יש לשלב משאבים נפשיים במסגרות הצבא, המשטרה, מערכת החינוך והבריאות גם כצעד מניעתי. הטיפול צריך להיות מותאם, מודע לטראומה, ולהבין שלכל אדם יש דרך שונה להחלים. אין מודל אחד שמתאים לכולם – אבל חייב להיות מענה זמין לכל אחת ואחד.

השקעה בטיפול בטראומה אינה רק חובה מוסרית – היא אבן יסוד בביטחון הלאומי ובחוסן האזרחי של ישראל. טראומה שאינה זוכה להכרה לא רק שאינה נעלמת, היא מתפשטת – גם בתוך נפשו של האינדיבידואל וגם מועברת מדור לדור.

עלינו להתחייב לבנות חברה שבה תמיכה נפשית היא נורמה ולא משהו חריג או יוצא דופן, ביטוי של כוח ולא של חולשה. חברה שמכבדת את לוחמיה לא רק דרך האדרת הקרב – אלא, בעיקר, דרך יצירת תנאים שמאפשרים להם לבנות מחדש את עולמם הפנימי לאחריו.

ד"ר אילנה קוורטין היא ד"ר למגדר ומנכ"לית מרכז הצמיחה מטראומה שהוקם אחרי אירועי ה-7.10 "חוות מרפא רשפון", מבית עמותת פטריציו פאולטי בישראל.