"העור שלי נקרע"

מ', בן 35, נשוי ואב לשלושה ממושב בצפון, לקח בארבע השנים האחרונות הפסקה משירות מילואים פעיל. בשבעה באוקטובר, הוא עלה על מדים ונסע דרומה. בחייו הרגילים, עוסק מ' בחינוך למיניות בריאה, מקצוע אליו הגיע בעקבות סדנא שהעברתי בבית ספר בו לימד. אחריה, החליט לעבוד עם צעירים על מניעת אלימות, זוגיות בריאה ופירוק של גבריות מסורתית דכאנית. גם כלפי גברים. חשבתי לעצמי שלמי שאימץ משקפיים פמיניסטיות להסתכל עמן על המציאות, ולמי שהוא בן ברית במאבק באלימות כלפי נשים ובעד שוויון מגדרי, יהיו וודאי תובנות ומחשבות על המלחמה בעזה, על גבריות, "אחוות לוחמים" ועל שירות המילואים שהוא זה עתה סיים. הרמתי לו טלפון ונפגשנו לשיחה. זהו סיפורו.

"מהרגע הראשון היה ברור שהוקפצנו למשהו שלא בטוח שיש ממנו דרך חזרה. הייתה הבנה שאלה לא מילואים רגילים. לא ידענו כלום. מכל מה שאני יודע, יש מצב שמחבלים בדרך לכביש 6. וזהו ויצאנו. כמו שאנחנו. והתגייסנו. שם התחיל משהו שהוא אחת הנקודות הכואבות בחיי.

הרגשתי זר, הרגשתי שונה. הרגשתי שאני אוהב את החברים שלי, אבל שאני לא רוצה לדבר את השפה שלהם. שאני אמור לבטא איזו אגרסיביות – וכשאני מבטא אותה, אני נבהל מעצמי וגם מבין את השורשים שלה. היה קונפליקט עצום בתוכי. כל מי שהיה סביבי, המוטיבציה שלו, הסיבה לקום בבוקר, הייתה נקמה ואני בתוך עצמי הרגשתי שזו מוטיבציה שהורגת אותך ואני, לילדים שלי, רוצה לחזור. מה זה רוצה? אני לא מוכן שהילדים שלי יגדלו בלי אבא על המזבח של הדבר הזה. בחשבון שאתה עושה עם עצמך, התחלתי לחשוב על הילדים שלי גדלים בלי אבא, על אשתי חיה את החיים בלעדיי. לא. לא מוכן לשלם את המחיר הזה.

החוזה הזה, שחתמת עליו בגיל 18, התנאים של החיים שלך השתנו, אבל אתה עוד כבול אליו. לקח לי המון זמן להבין מה קורה לי. אמרתי לעצמי שכשיבוא הזמן שאני צריך לקחת את הדברים שלי וללכת אני אלך, אבל כל עוד אני בקונפליקט, אני לא זז".

"אתה עובד על אוטומט"

"כשהייתי בן עשרים, כמפקד, הייתי בודק את האופן שבו הלוחמים אוזקים אסירים. הייתי אומר להם 'אם אתם לוחצים את האזיקון חזק כנקמה על מה שאתם חושבים שהם עשו, אז אתם לא מבצעיים'. לא היה אכפת לי לעמוד חוצץ, לקבל ביקורת. הייתי מפקד טוב ואהוב. במלחמה הזו גיליתי שאין לי את הכוחות האלה. ראיתי פלסטינים שנלקחים לתא מטען של האמר וחיילים מפוצצים אותם במכות. ראיתי חיילים פורקים זעם על רכוש של פלסטינים ללא כל צורך. ואני מסתכל מהצד ואומר לעצמי 'פאק, מה אני עושה פה? למה אני לא מחבק את הילדים שלי? ולמה אני לא מתקומם על מה שאני רואה?'

הדבר הזה, זו אלימות בוטה וכל כך גלויה ואין לך שום יכולת לעמוד בפרץ. זה טלטל אותי ואני מתייסר על זה, שלא התקוממתי. שהתייאשתי. שהרגשתי שזה אבוד. זה גומר אותי. שאני רואה את הדבר הזה מול העיניים ולא מוצא את הכוחות להגיד על זה משהו. ובאלימות הזו, הלא מרוסנת, שכל מה שמניע אותה הוא נקמה, מפקד החטיבה היה במקום הראשון. הוא מכונה "מח"ט הטיקטוק". הוא סיכן אותנו בכל רגע במלחמה הזו, בלי שום צורך מבצעי. והסגן שלו, התחביב שלו בתוך עזה היה להיכנס לבתים ולשרוף אותם. סתם. ובדרך הוא שרף מלא חומר מודיעיני. ולא הייתה לו כל דרך לדעת אם יש או אין חטופים באיזה פיר מתחת, או בעליית הגג. הוא נכנס בית בית והצית. הוא לא ידע אם יש כוחות באיזור שיכולים להיפגע, אם יש חומר נפץ שעלול להתפוצץ. פשוט סיכון יומיומי של חיי אדם ברמה הכי ילדותית שיש. סתם".

הבן שלי, רון שרמן

"מול כל האגרסיות האלה היה המפקד של הפלס"ר. איש חינוך, איש מדהים. אני חושב שהמלחמה הזו לקחה ממנו משהו שהוא יתקשה להחזיר. הוא היה ממש מסכן, עבר חרם מהחיילים שלו, לא סמכו עליו. הוא ראה את כל הדברים שנעשים ולא הייתה לו דרך להגיב להם. זו הייתה סיטואציה מאוד לא מטופלת, לא מוחזקת ומאוד קשה.

מה גורם לך, בתור מפקד, להיות פופולרי בסביבה רעילה? מה גורם לאנשים לסמוך עליך? לא אותם הדברים שגורמים להם לסמוך עליך בסביבה לא רעילה, שלא שטופה במחזות אימים. במקום בו היינו, אם לא לקחת חלק בשיח המאוד קיצוני, הפוליטי, הרעיל, אתה מאבד פופולריות. ראיתי אנשים סביבי מתפוגגים, דועכים אל תוך מקום מושתק, משותק וקשה.

היו סביבנו המון אירועים לא מבצעיים ומסוכנים, המון אירועים מסוכנים. מישהו זרק רימון, לא ברור בתגובה למה. אני לא הכרתי בצה"ל שאתה יורה בלי לדעת על מה אתה יורה. אני לא מכיר בצה"ל שאתה זורק רימון כשאתה לא יודע על מה ולאן. אנשים יורים כדי לירות ואז צועקים "ירי תקין". שום דבר בזה לא תקין".

מה לדעתך הניע אותם?

"פחד. מתח מטורף ומלא מלא פחד. אבל אם לא מפרידים בין הפחד לנקמה, אנשים מתחילים לחשוב "מה אני אחזור מעזה בלי שסימנתי X על הנשק?". בימים של הפסקת האש, היה המון ירי לא מבוקר. צרורות של מאג. אני לא יודע מה פגע ומה לא. מצד אחד ברור לי שאנחנו לא מבצעים רצח עם, זה לא הסיפור. מצד שני, אותם נערים בני 25, מפוחדים, יושבים באיזו מרפסת, באיזו עליית גג ויש הפסקת אש, אומרים להם אל תירה, אלא אם תראה נשק. אז הם יורים מתוך פחד. ואם הם פוגעים אז הם הופכים לגיבורים. אלה כללי הפורמט".

אלה החיים?

"פעם אחת נסענו לתדלק איזה רכב והיה איתנו בחור חמוד שהיה בחצי התקף חרדה. דיבר על זה שהבטיח להורים שלו שהוא חוזר, שהוא מת מפחד ושהוא לא יודע מה לעשות. ואז הבחור שהיה איתנו, אח שכול מעכשיו, לוחם אדיר, נכנס בו: "אם אני אשמע אותך עוד פעם אחת מדבר על הפחד שלך, אני אזיין אותך. ואם אתה באמת מרגיש ככה אז תעוף מפה כי אתה מחליש את כולם בזה שאתה מדבר את זה". זה היה רגע מטורף. לא רק אותו בחור שמע את זה, כולם שמעו את זה. חשבתי לעצמי 'איזה קטע. בריונות זה לא רק בכיתה ד' אלא גם בגיל 35. אם תגיד את מה שאתה מרגיש, אני אזיין אותך'.

אותו לוחם בריון, שהיה איתי בצוות והוביל קו ברור של נקמה, בלי שום כבוד לתפיסות אחרות, סיפר שבצוק איתן הוא נתן סטירה לפנים לחבר שלו שחווה התקף חרדה. ואני חשבתי כמה המוני לוחמים ישראלים חווים משהו על רצף החרדה וזוכים לאלימות כתגובה. נזכרתי בסיטואציה מתחילת המלחמה, כשהלכתי לתקן נשק של אחד החיילים וראיתי שהיה 'צבע אדום' בגליל. קלטתי שהילדים שלי אצל אחותי ושאשתי כל כך רחוקה ממני וקרסתי לגמרי. בכיתי את החיים בפינה של איזו נשקיה. וואלה שפכתי שם דמעות. נגמרתי. הייתי שם לבד. סיימתי לבכות, ניגבתי את עצמי וחזרתי. אף אחד לא יודע. אם הבחור ההוא היה רואה אותי עובר את זה, הוא היה מביא לי סטירה. זה היה מוציא ממני אלימות מאוד קשה.

מאוחר יותר תפסתי את אותו בחור שהיה בחרדה לשיחה. אמרתי לו "אחי, ההורים שלך לא ישנים בלילה. לך הביתה. מה קרה?" כשאמרתי לו את זה, התחלתי לשאול גם את עצמי. מה אתה עושה פה? אתה יכול להיות מהאבות שמנדנדים את הילד בנדנדה עכשיו. הרגשתי שבגדתי בעצמי. אני יודע שאני לא לוחם. הדבר הזה של למות או לקחת חיים כבר הרבה שנים לא הסיפור שלי. ולבחור הזה אמרתי את מה שאני הייתי צריך שיגידו לי".

"מה שנשבר, אי אפשר לתקן"

"יש נורמה בצבא של להשאיר את הילדים וללכת. אפשר להגיד 'לא ראיתי את הילדים שלי חודש. לא יודע אם אראה אותם שוב'. וזה נורמלי. כולם פשוט סבבה עם זה. אני, העור שלי נקרע. אני חייב. זה רגש "אימהי". כן, אני יודע שהגברים יוצאים להגן על הבית ואבא הוא חזק ויש לו רובה, אבל אני נקרע. ולא מצאתי שום מקום בסביבה הזו שיכולתי להגיד "פאק אחי אני לא יכול. אני רוצה להיות עם הילדים שלי".

יום אחד מפקד הפלוגה ממש כעס עלינו. שאל "מה אתם כאלה לחוצי בית?". לחוצי בית. לחוצי בית??? זה מושג של ילד בן 19 שממהר הביתה להספיק לשתות בירה עם החברים. אני לא לחוץ בית, זה קיומי. יש לי המשך של האיברים שלי איפשהו שם בצפון ואני חייב ללכת אליהם. ברגע הזה הבנתי שאני כרגע ברשימת האנשים שזה סבבה שהם ימותו וביני לבין עצמי, אני אומר לך בכנות, לא אכפת לי למות אבל אני לא מוכן להשלים עם זה שלילדים שלי ידפקו החיים. וזה דיסוננס שלא הצלחתי לגשר עליו. לנרמל לעצמי. פעמיים יצאתי הביתה בסך הכל ובכל פעם הסתכלתי על הילדים שלי ישנים ואמרתי לעצמי 'אני תקוע. לא יכול לחזור לשם, לא יכול להישאר פה. לא יכול למות. לא יכול לחיות. לא יכול לדבר עם החבר'ה, לא יכול לשתוק'.

מעגל החיים, המוות והחיים שאחרי

"מצאתי את עצמי מתמודד עם דברים שלא התמודדתי איתם בעבר, כמו לעג לאדם שאני. אנשים יכולים להגיד לי דברים כמו "אתה בן שהוא בת", או גרוע יותר, "הדיבור שלך מחליש את היכולת שלנו לנצח" והם מתכוונים לדיבור שמעלה ספק, זהירות או רגש.

בתחילת המלחמה, בימים הראשונים, היינו בתוך צונאמי של מוות. זה היה בכל מקום. זה היה בערמות, מעבר לכל פרופורציה. אף אחד מאיתנו לא תכנן לראות דבר כזה. זה היה נורא. הקצין שלנו, מפקד הצוות, בעצם איבד את זה. ראיתי את זה ממש מול העיניים. היינו במשימת לילה, ראינו מאות גופות, בכל מקום. ראיתי שהוא לא ישן, שהוא בסטרס, מזיע. הייתי קרוב אליו ואז הוא אמר לי, "הם בדרך לירושלים עכשיו לא?" שאלתי אותו "מי?", "החמאס, נוח'בה, בדרך לירושלים". אמרתי לו "לא". והוא המשיך: "אשתי והילדים בירושלים". אמרתי לו "כן, הם בטוחים. אתה פה. החמאס שם. והם לא בדרך לירושלים". "אה אוקיי".

אמרתי לו שישים ראש והוא לא הצליח. הוא נפל על הפנים. ירה באוויר בתוך הבסיס… איבד את זה טוטאל. כשראינו את זה, מיד החבר'ה עושים פעולה של נערים: כשמשהו אמיתי בטירוף, אתה בורח לציניות. נהיה הומור שחור. שחור משחור. הסתכלתי עליהם והייתי המום. איך אנחנו לא עוצרים? הבן אדם איבד את זה מול העיניים שלנו. ביקשתי שנראה קב"ן, אבל אחרי שעזבתי את המילואים לארבע שנים, המעמד שלי נחלש ואף אחד לא נענה לקריאה שלי. הם אמרו לי "יאללה, תשחרר אותנו". ראיתי איך כולנו במדרון חלקלק של התדרדרות רגשית.

מכתב מרפיח

"יש משהו באיך שנפלנו למלחמה הזאת, שמשנה אותך לתמיד. אתה בעזה ויש רחפן מעליך והרחפן יכול להוריד עליך ראש נפץ של RPG. ומסביבך, נהרות של דם. טבח. היו ימים שלא הצלחתי להתאפק וקראתי עדויות על השבעה באוקטובר ועל הפגיעות המיניות ואמרתי לעצמי 'טוב, נקמה. מסכן העזתי שיפול לי לידיים'. כשהתמונות חוזרות אליך ואתה רואה את מידת ההרס והפגיעה, זה קול שעולה אצלך. עם מה שאני ראיתי, לא האמנתי שבני אדם מסוגלים לעשות דבר כזה. זה לא הופך אותי לאדם שונא, אבל אני לא מצליח לראות "שלום" וזה שובר לי את הלב. זה מתחבר לשאלות הרות גורל, למשל, האם אפשר יהיה לחיות כאן? הנפש סופגת אלימות והאלימות הזו לא הולכת לשום מקום. קיבלנו מסה קריטית של אלימות וזה דבר שאנחנו הולכים איתו.

יש מלחמה, זו מלחמת קיום. אני הולך ונלחם. ואני חושב שיש משהו מדהים ביכולת להכיר בזה שיש מלחמה אבל לא להפסיק להאמין. אנחנו במצב טרגי, לא רצינו להגיע אליו ואני חושב שאם לגברים במילואים היה מנעד רגשי קצת יותר רחב, הם היו גם חיילים יותר טובים, יותר מווסתים. השאלה שנשארתי איתה היא איך אפשר ללמוד להבחין בטרגיות של המצב, להיות פחות בינאריים. לא להישאר ב"מנצחים או מפסידים", אלא להבין שזה פשוט כואב. להבין שאנחנו שבורים. למה אנחנו לא נשברים? איך זה שאנחנו לא מצליחים לפגוש את הכאב? איך אנחנו נשארים רק בתוך הכעס?".

נשארתי בחיים

"בזמן המלחמה, לא הצלחתי לדבר עם אשתי. גם לא היו לי מילים. ממש נמנעתי… לא מצאתי מה להגיד ובטלפון כל הזמן היו בומים ברקע והילדים נבהלו והתחילו לשאול מה קורה. כשיצאתי הביתה, בהתרעננויות, זה היה יותר גרוע מלהיות בעזה. הדבר הזה של לצאת הביתה ולמצוא את החיים שלי שם, נורמטיביים, של גבר שפשוט חי את חייו, זה קשה מנשוא, זה מעבר מאוד חד. וכואב לי גם להבין שזה המודל שהילדים שלי רואים. הבן שלי מצייר ציורי קרב ו"אבא ציירתי אותך מנצח את החמאס". זה לא פתור לי. אני נמצא במן מתח שמטשטש את התודעה שלי. אין לי ספק שזה קשור בהבניה של גבריות, שזה קשור לאבא שלי, לימי זיכרון, לשכבות מאוד עמוקות של הסללה".

"כששוחררתי אחרי חודשיים, אשתי הסתכלה לי בעיניים ואמרה "תקשיב בובי, אתה האהבה של החיים שלי. אם אתה עולה שוב על מדים וחוזר לעזה אני לא נשואה אליך יותר. אני לוקחת את הילדים. אני לא יכולה לחיות ככה. אני לא יכולה לפחד עוד לילה אחד". היה קשוח. אבל ברור לי שאני שלה. אני הרבה יותר שלה משל הסיפור הזה. זה בכלל לא דילמה".

למה בעצם שוחררת אחרי חודשיים?

"אחרי ארוע מורכב מבצעית וגם חברתית, אמרתי לחברים שמספיק לי ושאני מחפש מקום אחר לעשות בו מילואים. הבנתי שעם המח"ט הזה והסמח"ט הזה, אני יכול פשוט למות על כלום. לא בגלל קרב על בארי, אלא כי מישהו אידיוט. אז ישבתי עם מפקד הפלוגה שמיד הבין אותי ואמר 'תמצא מקום אחר, אולי גם אני אעשה את זה בהמשך'. הוא גם הציע לי ללכת לטיפול, לא להישאר עם זה לבד.

הטרגדיה באל-באת'

"החברים שלי בין כועסים עלי למאוכזבים. הם לא בטוב איתי. השתנינו. היינו חבורה שנפגשת ועושה מדורה ויושבים עד הזריחה, מדברים. עכשיו השיחות סדוקות… הקשר עבר דרך משהו יותר כבד. אנחנו אחרים עכשיו.

"הבנתי שיש דברים בצבא שאני חייב לעבד אותם. הטראומה הכי גדולה שלי מהצבא, זה בכלל הטירונות. הדבר הזה, של לא להיות בעלים על הגוף שלך וחווית הנבגדות של הנשמה, כשאני שומע את הצו הפנימי שלי אומר לי 'זה לא מי שאתה' ואני בכל זאת הולך, זה משהו פוצע. זו חווית בגידה בתוך עצמך. אתה בוגד בעצמך ואתה לא סולח לעצמך. כשהייתי חוזר מהטירונות הביתה, אחרי שכל השבוע אני מתפקד כמו חיה, עושה צחוקים עם החבר'ה, בבית הייתי מסתגר בחדר, אמא שלי הייתה שואלת אותי מה קרה והייתי עונה לה 'אין לי נפש. אני גמור'. במלחמה הרגשתי שוב את הדיסוננס הזה עם המשפחה שלי ואת תחושת הנבגדות בתוך הנשמה. זה חומר כבד לאללה. יש מצב שהעובדה שאני נמצא בעבודה עם הגבריות שלי, הפכה את המלחמה הזו לפוצעת יותר עבורי. יש מצב שככל שאתה מרחיב את המנעד הרגשי שלך, גדל לך החוסן, אבל גם מתפוררת לך שכבת חסינות וזה לא משרת אותך כשאתה בלב עזה, עם חבורת אנשים שתודעתית הם סוג של נוח'בה.

"אני מוצא את עצמי בניתוקים של עצב. אני יושב על הספה שעה, עצוב. גם אשתי עוד מתאוששת מחודשיים מטורפים של פחד ודאגה והילדים… אנחנו מתאוששים, אבל עוברים את זה ביחד. הנפש שלי עשתה דבר מחוכם והעתיקה את האינטנסיביות של המלחמה לתוך החיים, כדי לברוח מהמלחמה. העמסתי על עצמי טונות של עבודה. אין לי רגע דל וזה נורא ואיום. אני צריך למצוא את הדרך למנן, לבטל דברים, לדאוג לעצמי, אבל אין לי את הכוחות האלה. ולא יאומן כמה הדבר הזה דומה למלחמה. הדבר הזה של להצדיק את קיומך בעשייה ולברוח מעצמך את תוך עשייה… אשתי אומרת לי 'אתה לא במילואים אבל אתה גם לא פה'. זה יהיה הסיפור של מאות אלפי גברים ישראלים שישתחררו. זה המנגנון שלנו, 'הייתי הרגע במלחמה של אחת לחמישים שנה וכל הלילות שלי שטופים בזה, אז אני אחזור למשרד'. זה מטורף.

"המצב הטבעי"

"אבא שלי היה סגן אלוף ואיש מערכת הבטחון. גנרל, חיה. איש מרשים לאללה אבל הפוך ממני בהקשרים האלה. אני לפעמים מטריל אותו, שואל אותו 'אבא, אתה עם החברים שלך ממלחמת יום כיפור, ישבת לעשות עיבוד?' הוא אומר לי 'אתה מוכן להפסיק לזיין לי את השכל?' זה אבא שלי. הוא סיפור מיוחד. אמא שלי הדחיקה את זה. בזמן שהייתי במלחמה שקעה בתוך מדיטציות של הרגע הזה 'אני יודעת שלא יקרה לו שום דבר והוא יחזור'. זה מנגנון הדחקה מטורף.

הרגשתי שבקשר עם ההורים שלי יש דהירה נורא מהירה לשגרה וגם בגלל שיש את אשתי והילדים אז הם זזים הצידה. אבל רציתי שאמא שלי תחבק אותי, חשבתי 'אמא עזבי שניה את אשתי והילדים, אני פחדתי עלינו'. אשתי היא אשת מילואימניק, אבל איפה ההורים? וכשאתה חוזר, כולם צריכים להיות באופוריה על זה שחזרת, אבל האופוריה הזו פוגשת נקודות עצומות של כאב ושל צער, שלך. ואתה לא מצליח לספק את הסחורה. כשחזרתי עשינו סופ"ש משפחתי. הרגשתי זר ומנותק. הרגשתי שקט רק כשישבתי עם אנשים שבורי לב. כשישבתי עם אנשים שהיו באופוריה על זה שחזרתי, הייתי כמו דג מחוץ למים.

אני עדיין מתבשל עם הדברים. אני לא מווסת. אני מדבר את עצמי באופן אינטואיטיבי, לא קוהרנטי כמו פעם. מאז המלחמה אני מרגיש חוסר שליטה, חוסר כיוון. בעבר הייתי נורא מאורגן ועכשיו אני לא יודע איפה אני מתחיל ואיך אני אסיים. אני מרגיש שסיפרתי לך המון, אני מקווה שהמילים שלי יתנו תוקף לחוויות של מילואימניקים אחרים. אני יודע שלקבל מילים לחוויות שלך זה מציל את הנפש. למשל – בשבעה באוקטובר פחדנו, הופתענו, נחטפנו, נכשלנו ולא תפקדנו כמו שהיינו רוצים. איפה המנהיג שיבוא ויגיד "הלב שלכם מרוסק? גם שלי. לאן הגענו, איזה טירוף…" מתן תוקף. אין על תוקף. זה משחרר אותנו לחופשי".