יעניין
אותך
גלי אלון
14 ינואר 2024 | משך הקריאה: 4 דקות
סיפורו של בר, ששרד את הטבח בנובה

בשבעה באוקטובר, באחת בלילה, הגיע בר למסיבת הנובה יחד עם חברו אריק. חמש שעות לאחר מכן, הוא מצא את עצמו במלחמה על חייו. בר, בן 27, מאמן כושר ומאמן רגשי לילדים, מספר לנו את סיפורו במרכז לשורדי הנובה שהוקם בשרון. 

"הדיג'יי מתחיל לצעוק 'צבע אדום' וכולם מתפזרים לדפנות הרחבה. אריק ואני חושבים מה לעשות ומתחילים להתקפל. אנחנו מגיעים לחניון ונכנסים לאוטו, אני במושב הנהג. איש במדים מכוון את התנועה ומנחה אותנו לנסוע דרך כביש 6 ולא דרך כביש 4. התבלבלתי ובטעות פניתי דרומה. בדיעבד אני יודע שהטעות הזו הצילה את חיי. האיש במדים שכיוון את כולם לכביש 6, היה מחבל שכיוון אנשים אל מותם. 

אני מבין שטעיתי ומחליט להסתובב ולנסוע צפונה, עובר שוב ליד המסיבה ורואים התקהלות ופקקים. מימיני רכב דוהר והרכבים שלפנינו מתחילים לעשות פרסה. מישהו צועק "חדירת מחבלים! תחזרו אחורה!". אנחנו נוסעים עוד קילומטר ועוצרים לחשוב. לידנו עוצר רכב עם זוג שגם היה במסיבה, הם מציעים לנו לבוא איתם לבארי, למשפחה שלהם. אנחנו מסרבים. איזה מזל. 

אנחנו מחליטים לנסוע למצפה רמון וחוזרים לכביש הסמוך למסיבה. אנחנו שומעים יריות ומישהו מכוון את הרכבים לנסוע דרך השדות. אנחנו נכנסים לשדה ורואים שאנשים מתחילים לנטוש את הרכבים שלהם. גם אנחנו עוזבים את הרכב ובורחים עם כולם. אנחנו מנסים להבין מאיפה מגיע הירי, כי יש חבר'ה שבורחים גם מכיוון הכביש וגם לכיווננו ולא ידענו לאיפה לברוח.

הגענו לוואדי וברחנו דרך העצים. במשך שעות אנחנו מסתתרים ובורחים, מסתתרים ושוב בורחים. 

פתאום אני רואה לידנו איזה בחור שהיה מוכר לי מנס ציונה. אני רואה אותו קופץ ביחד עם שתי בנות לתוך שיח קוצני ואנחנו מצטרפים אליהם בשיח. היריות מתקרבות אלינו. אמא שלי מתקשרת ואני עונה לה: "אמא הכל טוב, יש אירוע קטן אבל אנחנו בטוחים". מיד אחר כך אחר שלי מתקשר. הוא מיחידה עילית בצבא ואני אומר לו "תקפיץ את היחידה שלך עכשיו! יורים עלינו!". 

לאריק נופל ריס. אני אוסף אותו עם האצבע ושנינו חושבים "אם יש רגע להביע משאלה, זה עכשיו". אחרי כמה זמן הבחור עם שתי הבנות עולה מהוואדי ואריק ואני נשארים. חודש אחר כך, בחוות רונית, מישהו ניגש ומחבק אותי. זה היה אותו בחור מהשיח. רק אז גילינו שגדלנו באותה שכונה ושהאחים הקטנים שלנו חברים הכי טובים.עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי אם הוא חי או מת".

כיצד ברחתי מחמאס

אם נמות, נמות יפים

"אני יוצא מהשיח ורואה שוטר עם רובה ביד, צועק לנו לבוא אחריו. אנחנו רצים אחריו בין העצים ואני נשבע באותו הרגע שאני לא עוזב לשוטר הזה את התחת. הוא איש מדהים ואני חב לו את חיי. אנחנו עוצרים לרגע ואני שואל אותו מה הוא יודע על האירוע. הוא אומר שהוא לא יודע כלום כי הקשר שלו נותק, אבל שיש חדירה של חמישים מחבלים וצריך להגיע מזרחה. 

אנחנו מגיעים לשטח פתוח עם עצים גבוהים. חברים מהמסיבה צועקים לעברנו "תתפצלו! זה לא חכם!" אבל אני לא מוכן לעזוב את השוטר. פתאום אני מבין שצריך לחצות שטח ריק, בלי עצים, כדי להגיע ליישובים. שאנחנו צריכים ללכת שעה בשטח פתוח, נתונים לחסדי האלוהים. 

אני זוכר שאני מתחיל לחשב איך לשמור כוחות וכמה מים נשתה, כי התחילה לי מחשבה שצה"ל ראה אותנו והם בדרך. זה מה שהחזיק אותי שם. אני בצבא הייתי בחמ"ל בקבע, אז היה לי ברור שכל היחידות של צה"ל כבר מאגפות אותנו. בראש אני כזה כבר- תודה לכל החבר'ה בשב"כ, ואני משכנע את עצמי שאני בטוח.

ומתחילה הליכה של שעה וחצי בשטח פתוח וסביבנו טילים ויריות ואין ברירה. אני זוכר שם רגע שמצאתי 2 פרחים, ושמתי אחד לי ואחד לאריק מאחורי האוזן, ואומר לו "אם נמות נמות יפים".

אנחנו מגיעים לפרדס ופתאום מגיע רכב עם בחור בדואי שמגיש לנו בקבוקי מים. אני חושב שהוא הציל חבר'ה מהמסיבה, אבל לא בטוח. עוד רכב מגיע ואנחנו מתלבטים אם לעלות, כי יש בתוכו שני מאבטחים ערבים שהצילו מהמסיבה. אנחנו לא מרגישים בטוחים אבל בסוף מחליטים לעלות. 

בר (מימין) ואריק, בזמן הבריחה
בר (מימין) ואריק, בזמן הבריחה
החבר הכי טוב שלי נעדר

אנחנו מחולצים ליישוב "פטיש", בין הראשונים שהגיעו לשם. מביאים אותנו לממ"ד שהוא בעצם החדר כושר של המתנ"ס. לפחות 4 פעמים שמעתי את הבדיחה של "עשינו אירובי, אז עכשיו נעשה כוח". התושבים ביישוב מביאים לנו מים וג'חנון. ג'חנון! די מהר הממ"ד מתמלא לחלוטין כשמאות אנשים מהמסיבה מגיעים לפטיש. 

ברגעים האלה אני עושה טלפונים ומודיע לכולם שאני בסדר. סביבנו, אנשים מתחילים להראות אחד לשני סרטונים של מה שקרה ולהבין מה בכלל עברנו. מישהו מראה לי את הסרטון של נועה ארגמני נחטפת לעזה על אופנוע. אני לא מבין כלום. היא הייתה איתי בצבא. 

דן, החבר הכי טוב שלי, היה ב"פסיידאק", המסיבה המקבילה לנובה. זו הייתה מסיבת הטראנס הראשונה בחיים שלו. החבר הכי טוב שלי. שם בממ"ד אני מבין שהוא נעדר. 

ואז אבא שלי אומר לי בטלפון שהוא ראה בחדשות שיש חדירה לפטיש, וכולם סביבי מתחילים לרוץ למקלט באטרף. אני מוצא באיזה ארגז כלים מפתח שוודי ועומד איתו בהיכון ליד הדלת של המקלט. אני זוכר שאני חושב- למה הם לא מנסים להגן על עצמם? אבל כולם היו פשוט מותשים.

הביתה

אוטובוסים מגיעים ולוקחים אותנו לבאר שבע. אני עולה אחרון ועומד בצמוד לשמשה הקדמית. נהג האוטובוס הוא ראש המועצה של "פטיש" שפשוט לקח על עצמו להציל אותנו. אני מקווה שהוא עוד בחיים. האוטובוס שקט. כולנו המומים. פתאום, אחד הנוסעים באוטובוס מתחיל לצעוק על אנשים "אתה לא אמיתי!" "את לא אמיתית!". "אני לא זוכר אותך מהמסיבה, אז אתה לא אמיתי! זה לא אמיתי!! כל זה לא אמיתי, זה לא באמת קורה!" הוא צועק וחבר שלו מנסה להרגיע אותו. אני לא יכול לשכוח את הקול שלו. בבאר שבע אנחנו מצליחים לתפוס טרמפ עם קצין לקרייה ואמא שלי אוספת אותנו משם הביתה. אחרי כל זה אני פשוט חוזר הביתה. 

ארבעה ימים אחר כך איתרו את הגופה של דן. הלכתי להלוויה. יום אחרי זה טסתי לאתונה לשבוע. להתנתק, להתאבל. זה יהיה תהליך ארוך. עם כל מה שנשאר אצלי אחרי התופת, לפחות נשארתי בחיים.

השטח של דניאל

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *