מלחמה ללא אופק: ישראל חוזרת לבוץ הלבנוני

כמי שהספיקה לשרת כקצינה צעירה בלבנון של "רצועת הביטחון", אני זוכרת קטיושות על הצפון, בלי ההגנה של כיפת ברזל. עם הישמע האזעקה, הקטיושות נופלות לידך. 

אני זוכרת היערכויות על הגבול ומעבר לו; אני זוכרת אישור יומיומי של מארבים אצל המח"ט ושליחה יומיומית של כוחות: חיילים בשיירות, ברגל, בטנקים, בוואדיות בהן חיזבאללה שולט באופן מתוחכם. 

אני זוכרת חיילים מתחלפים במוצבים, נערכים בשער שנקרא "שער העגל" ואז פותחים את הגדר כדי להיכנס בשיירות ממוגנות לעייפה, להחליף חיילים אחרים במוצבים החודרים. מוצבים שקיבלו שמות כמו "דלעת", "בופור", "עישייה" ו"ריחן", היו השגרה של כולנו.

אני זוכרת שיירה אחת במיוחד, קראו לה "כינרת" (אז נתנו שמות לפעילויות), "כינרת" היתה אמורה להיכנס אחרי שבועות רבים של התרעות על מתקפות חיזבאללה, שלא אפשרו הכנסת שיירות. בשיירות היו אספקה, כמו אוכל ותחמושת לבסיסים, והיו גם חיילים. כל עוד לא היו שיירות, מי שהיו במוצבים ברצועת הביטחון פשוט נתקעו.

התקופה הייתה שנה אחרי אסון המסוקים, בו ניסו להחליף חיילים באופן מוסק, ו-73 חיילים נהרגו במסוקים מעל שאר יישוב. אחרי תקופת המתנה ארוכה ללא שיירות, נראה היה כי התכנון והידיעות הביאו למצב שבו ניתן להכניס את החיילים והציוד. התארגנויות מודיעיניות, לוגיסטיות, תרגולות, מפקדים בכירים שמגיעים לחמ"ל, וכולם מקשיבים לרשתות הקשר השונות. 

שער העגל נפתח סוף סוף ו"כינרת" עושה דרכה לרכס הבופור, מול העיירה השיעית נבטייה. הכרנו כל נקודה במסלול, כל עיקול בדרך. היתה תחושה שאם עשינו כל כך הרבה הכנות, דברים יסתדרו. כי התכוננו.

שקט בחמ"ל, עד הרגע ההוא שקיווינו, אבל הוא הגיע, צעקות בקשר, דיווחים מהירים וקטעי מידע. "כינרת" עלתה על מטען בעיקול מנצורה. שני לוחמים נהרגו. יש פצועים. צריך לחלץ את השיירה. מסוקים, אמבולנסים, ירי. זה היה יום רגיל אצלנו בחמ"ל.

גם כשמארב בשם "חוזליטו" עלה על מטען אני זוכרת אותנו נרעשים, שם לא עלו כלי רכב משוריינים על מטען, אלא חיילים, חשופים עם נשק בלבד. בזירת מטענים. וזה נורא כמו שזה נשמע. הצעקות בקשר לא היו רסיסי דיווח, הם היו זעקות של רסיסי אנשים. וסאגת החילוץ. ובסוף שוב ידיעה בעיתונים על עוד "אירוע" ברצועת הביטחון.

מי שלא חי את זה אז, לא יכול להבין היום איך ארבע נשים, אימהות, הצליחו לסחוף מדינה ולשנות סדר יום. להביא ללחץ ציבורי כל כך משמעותי שהוביל בסופו של דבר ליציאה מרצועת הביטחון. כי אכן היתה רצועה – אבל היא לא הביאה ביטחון.

בבליל המחשבות, הרמתי טלפון לאישה שהיא מופת של מחשבה שקולה, אקטיביזם והרואיות, אורנה שמעוני מקיבוץ אשדות יעקב. לוחמת חיי אדם עזת נפש, אמו של איל שמעוני ז"ל שנפל לפני 28 שנים ברצועת הביטחון, וממובילות "ארבע אימהות". 

"מה שלומך?" שאלתי, "ואיך את, כשאת רואה דיווח על הכנות בצבא לכניסה קרקעית נרחבת?". אורנה אישה מפוכחת מאוד, עוקבת אחרי כל הפרשנים. "אני המומה מלנסות לחזור ל-1982", היא אומרת. "שלא ייראה שהתושבים בצפון לא יקרים לי כמו חיילי צה"ל, ממש לא. אבל זו טעות אסטרטגית להכניס שוב כוחות קרקע, תראו מה צה"ל עושה באיראן מהאוויר, עם חיל האוויר, למה לא להעתיק את זה ללבנון?". 

השאלה של פלישה קרקעית כמענה לכאורה לאיום הביטחון של חיזבאללה חייבת להיות חלק מדיון ציבורי רציני שההיסטוריה מדברת מפיו. אורנה מספרת לי שמאז ה-7 באוקטובר, 81 חללי צה"ל נפלו בלבנון, ועוד 48 אזרחים נרצחו. "המלחמה עם איראן נכונה וצודקת. אני לא מחכה שהיא תסתיים, אני מחכה שישיגו את המטרות ואז יסיימו אותה" היא ממשיכה, "אין ספק שחיזבאללה צריך לקבל מכה, כן, צריך לפנות את האיום השיעי מדרום לליטני, אך אסור להעתיק את שיטות הלחימה של פעם". אורנה מודאגת מלשמוע על עוד "הותר לפרסום" כשתתחיל הפלישה.

"רצועת הביטחון", הקו שאליו נסוג צה"ל לאחר מבצע "שלום הגליל" ב- 1982, הפך לפרימטר של התגוששות דמים בין צה"ל, צבא דרום לבנון וחיזבאללה. עד שנת 2000 צה"ל שהה שם, בתוך רצועה שגבתה חיים רבים, וילדה טראומה של מדינה ושל הורים ששלחו את ילדיהם מעבר לגבול אל "הבוץ" הלבנוני. 

את מורכבות מערכת רצועת הביטחון ניתן לקרוא בספר "מלחמה ללא אות" של צ'יקו תמיר, אלוף במיל'’, מי שגדל כחייל ואז מפקד במגוון תפקידים בלבנון של ימי רצועת הביטחון. בתארו את התקופה, הוא כותב על הקרב בו נתקלו בכח חיזבאללה. רק לאחר ההיתקלות גילו כי חיסלו את האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה; על נפילתו של מפקד יק"ל וחברו הטוב, ארז גרשטיין; ועוד ניתוחי מצב על המלחמה ההיא שלא קראו לה מלחמה. ספרו של האלוף צ'יקו תמיר עומד במבחן הזמן ומזכיר שחגיגות האולפנים ביומיים הראשונים למתקפה לא דומות לשגרת המלחמה והבוץ בשבועות והחודשים שלאחריה.

אותה "מלחמה ללא אות" הותירה חותם בחיילים רבים, במי שבילו שם את שירותם בסדיר ומילואים ולא קיבלו הכרה על שהשתתפו במלחמה. את ההכרה הזו השלים צה"ל ברבות השנים בעקבות לחץ ציבורי של המשרתים ולמלחמת לבנון ניתן אות. אפילו אני קיבלתי אותו בדואר לפני כמה שנים. אות למלחמה אמור לציין את סיומה, אבל הנה, לבנון חזרה שוב.  

כשהעיתונים בישראל מדווחים השבוע על צווי גיוס ל-450,000 מילואימניקים לצורך פלישה קרקעית נוספת ללבנון, אני נאלמת. גם, כי סיפרו לנו שחיזבאללה נפגע קשות, ויכולותיו נגרעו והוא כבר לא האיום שהיה כל השנים. גם כי אני, כמו כולנו, מכירה את הבוץ הלבנוני.

אין בטור הזה קריאה להותיר את האיום על כנו ולחתור לשקט מדומה. ממש לא. איום חיזבאללה חייב להיות מטופל, מוחלש ובמידת האפשר להכריע את הארגון כדי לסיים את ההיסטוריה שלו. זה אפשרי. אבל דווקא שנות רצועת הביטחון, בשילוב שלוש השנים האחרונות מלמדות אותנו על ההבדל  בין עשייה צבאית אינטנסיבית, ואפילו הפגנת עוצמה צבאית, ובין עשייה צבאית המשולבת בתבונה מדינית ואזורית שמאפשרת חיים וביטחון לקהילות החיות בשני צידי הגבול. 

ישראל שהתה בתוך לבנון 18 שנה, האם היה פה ביטחון מהגבול הצפוני? האם חיזבאללה הוחלש? האם סדרי הכוחות נבנו לטובת ביטחון ישראלי ארוך טווח? לא ממש. האם פעולה קרקעית עכשיו בלבנון היא זו שתסיר את איום חיזבאללה ותבטיח ביטחון ארוך טווח?

השאלה הזו נגזרת מסך המהלכים שמתכננת הממשלה על מנת להכריע את חיזבאללה ולהביא לשינוי מערכתי בזירה הלבנונית. לפלישה קרקעית יש מטרות ויתרונות, אך לממש אותה לבד, יותיר אותנו שוב, ללא מענה ארוך טווח ועם אבידות כבדות.

שנת 2025 הייתה שנת מפנה בחייה של לבנון. זו השנה הראשונה מאז מלחמת האזרחים בלבנון (שפרצה ב-1975 והסתיימה רשמית ב-1990) שבה לבנון לא נשלטה על ידי מספר מדינות זרות. עד אותה שנה, היו שם ישראל וסוריה, בנוסף לארגוני הטרור הפלסטינים בשנות ה-80, ה-90 וה-2000.

ואז איראן נכנסה בכל הכח. קריסתה של סוריה של אסד, והיחלשותם של חיזבאללה ואיראן, בשילוב הקריסה הכלכלית של לבנון, הובילו למהלכים מתואמים עם ארה"ב וצרפת הפועלים לפירוק מנשק של חיזבאללה ולצמצום המעורבות האיראנית. בדצמבר 2025 נכנס לתוקפו חוק: החזקת הנשק בידי המדינה בלבד, חוק שמטרתו פירוק מנשק של כל המליציות הפועלות בלבנון: חיזבאללה וארגוני הטרור הפלסטיניים במחנות הפליטים.

חיזבאללה לא התפרק מנשקו כמובן, אולם היה נתון במלכוד פוליטי הולך וגובר, ונאבק על הלגיטימציה שלו בזירה הפנימית. 

מלחמת איראן הנוכחית פוגשת אותו במצוקה פוליטית, אך בהבנה צבאית כי הוא, כמו המשטר באיראן, נלחם על חייו ועתידו. הוויכוח הפנים לבנוני ועקירתם של מיליון לבנוני מבתיהם, מביאים ללחץ מוגבר עליו. אבל הפטרונית מאיראן לוחצת, לכן הוא יורה על ישראל, לכן הוא נלחם על חייו.

גם לבנון המדינה נלחמת על חייה, בשבועיים הראשונים למלחמה היא מעבירה חוק חסר תקדים ומוציאה את הזרוע הצבאית של חיזבאללה מחוץ לחוק. בשבוע שעבר היא מוציאה הוראה לכלי התקשורת במדינה, על פיה אסור יותר להשתמש במילה "התנגדות" כשמתארים את חיזבאללה. צריך לנקוב בשם הארגון בלבד. "חיזבאללה", להגיד ארגון "התנגדות" זה כבר לא חוקי. בלבנון, מדובר ברעידת אדמה.

בין מלחמת איראן לסדר עולמי חדש

דיווחים מפיו של ג'וזיף עוון נשיא לבנון מדברים על נכונות ובקשה למשא ומתן ישיר עם ישראל כדי לגבש הפסקת אש ארוכת טווח ואולי הסדרי ביטחון. ישנם דיווחים על מתווה צרפתי ותיווך צרפתי-אמריקאי בנושא. ישראל מאותתת על אפשרות של פלישה בכל כיוון, ושר החוץ הלבנוני כמו הנשיא מקרון מעדכנים כי יסכימו לתווך, אך התנאי הוא אור ירוק ונכונות מישראל. הנשיא מקרון גם מזכיר לישראל את פלישותיה הקודמות, את המחירים שהביאו על ישראל ועל העם בלבנון, ועל כך שהן לא שינו את מצב היעדר הביטחון.

מה שברור כעת הוא, שמהלכים חוקיים להחלשת חיזבאללה בתוך לבנון נעשים, והשפעתם משמעותית. הדה-לגיטימציה שהארגון חווה יחד עם משבר הומניטרי של מיליון פליטים הם אמצעי לחץ משמעותי עליו, וביום שאחרי יבואו איתו חשבון.

ממשלת לבנון גייסה את כל הכוחות הבינלאומיים שיכולים לסייע, ובשיאם הגיע בשבוע שעבר מזכ"ל האו"ם גונטרש לביקור. הביקור סמלי כי השפעה אין שם, אולם סיוע הומניטרי למיליון העקורים עשוי להיות אקוטי. בנוסף, המסר לחיזבאללה הוא שכוחות בינלאומיים עומדים מולו ומול איראן, ושבשלב זה נבנית קואליציה נגדו. נכון, הוא חמוש, והוא מסוכן, וצבאית הוא עליון על צבא לבנון. אבל ממשלת לבנון עושה מה שביכולתה. קואליציה בינלאומית היא התחלה והמשפט "זו הכלכלה, טמבל" מתאים גם כאן. מהלך שיקפיא את כספי בנק "אלקרד'" הלבנוני באמצעותו חיזבאללה משלם לאנשיו ומשפחותיהם, יהיה בעל השפעה עצומה.  

המאבק הזה חייב להיות מנוהל בתבונה מדינית ישראלית, ובהכרת כואבת בכח הצבאי של צה"ל, אך גם במגבלותיו. זיכרונות והדי העבר, רוחות רפאים של טקטיקות ישראליות בבוץ הלבנוני מרחפות מעל כל מהלך קרקעי ישראלי, רוחות הרפאים הללו לא ייעלמו גם אם שר הביטחון ימשיך לצייץ בטוויטר, נחריב-נשטח-נשמיד. עוד לפני הולדת הטוויטר שרי ביטחון בישראל הכריזו, והבוץ הלבנוני, ענה.

האיום האחרון של חיזבאללה היה כי לא יהסס לגרור את לבנון שוב למלחמת אזרחים. וזו הטראומה והאיום המוחשי הכואב ביותר לתושבי לבנון כולם, סונים, שיעים, פלסטינים ונוצרים.

כאשר ישראל מאיימת בפלישה קרקעית מאסיבית, מהצד השני מרחפת מלחמת אזרחים; מהצד השלישי, נמצא מהלך דיפלומטי אחוד שיכול להקל או אפילו לדחות חלק מהמהלכים הצבאיים. כן, לא יהיה מנוס מהתנגשות צבאית ישראלית עם חיזבאללה, ייתכן גם לבנונית, של צבא לבנון.

בסוף הדרך, פירוק מנשק של חיזבאללה הוא הדרך היחידה להסיר הן את איום הפלישה הקרקעית והן את איום מלחמת האזרחים. אך ההיקף ומשך המערכה תלויים בתבונה וביכולת של ממשלות ישראל ולבנון, לטכס עצה. עצה שהיא מערכה משולבת. מהלך צבאי חסר אופק מדיני ומצור כלכלי יביא עוד מלחמה ללבנון, ועוד אבידות יקרות של חיילים ואזרחים.

וכל זה מול צה"ל שסיים מערכה קרקעית בעזה, ללא הכרעה מוחלטת של חמאס. אז סיסמת "נעשה בדאחיה מה שעשינו בח'אן יונס" אותה פיזר השבוע שר האוצר סמוטריץ' מדגימה בעיקר רהב צבאי שאין בו קורטוב של צניעות מול ההיסטוריה של אותו צה"ל בשנים הארוכות בלבנון, אין בו גם קורטוב של צניעות בהתייחס להיסטוריה הקרובה – המערכה בעזה שבסיומה שוטחו אמנם רפיח וח'אן יונס, אבל חמאס? עוד שם.

לבנון וחיזבאללה, גם מוחלשים, הם אויב שיש להתייחס אליו בצניעות, בתבונה ובעורמה. ואם לא ישולבו כאן רכיבים ותחבולות מהתחום המדיני – נסיים עם עוד מלחמה ארוכה ומדממת. עם חיזבאללה על הרגליים. ושוב,  ללא אות.