הטור הזה, הטור השלישי שלי היה אמור להיות אחר לגמרי. וגם היה כתוב, האמת, כבר ממש מזמן. אבל אז החיים קרו, אין עסקה, ויש עסקה, וחטופים חוזרים, וחטופים חללים חוזרים, ויהיה שלב ב'? ומתי שלב ב'? וכולםן חייבים לחזור כבר (!), והרים של בלאגן ורגשות לאומיים ואישיים.
רגעים כאלה גורמים לי להרגיש שהכל חסר חשיבות, חסר משמעות, אני מאבדת סבלנות, אנחנו מאבדים סבלנות. אין לנו סבלנות. אין סבלנות לכל מה ששונה מאיתנו, לכל מה שמרגיש קצת לא נוח ולכל מה שמרגיש לא מספיק חשוב.
לפני כמה שבועות שמעתי פרק בפודקאסט ("מראה מקום", פרק 3, חפשו בפלטפורמת ההאזנה החביבה עליכן). בפרק דיברו בין היתר על קטע מתוך הספר Blood, Bread and Poetry"" של אדריאן ריץ' (הקטע המקורי נכתב באנגלית, בגוף שני, YOU. כאן אשתמש בתרגום לעברית של ענת סילברסטון מתוך הפרק המדובר, ענת תרגמה את הטקסט בגוף ראשון):
כאשר אלו אשר להם הכח לתת שמות
ולהבנות חברתית את המציאות
בוחרים שלא לראות או לשמוע אותי
בין אם אני שחורה, זקנה, נכה, אישה,
או כזו המדברת במבטא שונה משלהם
כאשר מישהו עם סמכות של מורה, למשל, מתאר את העולם
ואני לא בתוכו
מתרחש רגע של איבוד האיזון הנפשי
כאילו התבוננתי אל תוך מראה ולא ראיתי בתוכה כלום.
אך עם זאת – אני יודעת שאני קיימת
ואף אחרים ואחרות כמוני
ושמדובר במשחק מראות.
כל זה דורש עוצמה נפשית –
ולא רק עוצמה אינדיבידואלית אלא הבנה קולקטיבית,
להתנגד לריק הזה,
לחוסר ההוויה הזאת לתוכה אני נזרקת,
ולעמוד, בדרישה להיראות ולהישמע..
ובתוך חוסר הסבלנות וכאב הבטן שהתקופה הזו מביאה איתה, לא הצלחתי לשחרר את הטור השלישי. לא הייתי בטוחה אם ואיפה יש עבורו מקום וקשב. חשבתי ואני עדיין חושבת שיש דברים חשובים ודחופים יותר.
אבל עכשיו דווקא בגלל זה אני כותבת.
בלתי מוגנת
למה אני מספרת את זה כאן? כי הקטע הזה הזכיר לי, הוא הזכיר לי איפה התחיל הפמיניזם שלי, למה דווקא פוליטיקלי ומה המקום של הטור הזה גם בתוך הכאוס.
התפיסה הפמיניסטית שלי החלה להתעצב מתוך התחושה שיש מי שמתאר את העולם כשאני לא בתוכו. כאישה ועוד יותר כאישה נכה. כמו שריץ' אומרת, איפשהו בתוכי הבנתי שמדובר במשחק מראות גם אם לא ממש ידעתי להגדיר את זה. כמה קל להיות בלתי נראית. הרגשת פעם בלתי נראית? מודרת ממרחב כלשהו?
אני כן. בכל מיני מצבים. והיום אני כבר יודעת לעמוד מול זה, לדבר על זה, להתנגד לזה. ובכל זאת, בימים כמו הימים האלו זה דורש ממני קצת יותר. אז אני עוצרת שנייה, מודה על היש ומכירה בפריווילגיות שלי (זוכרות את הנצנצים מהטור הראשון?), ואז מזכירה לעצמי שעדיין יש מה לתקן, יש דרך ללכת ויש נושאים שצריכים במה.
זה נכון גם כשמדבריםות על מלחמה
בתחילת המלחמה חזרתי לגור אצל ההורים שלי כי אצלם יש ממ"ד. בשגרה אני גרה בבניין ישן בדירה מתוקה אך לא מוגנת, במידה מסוימת זו אחריות שלי כשבחרתי את הדירה ידעתי שאין בה ממ"ד (כמה קשה למצוא דירה נגישה וכמה פשרות צריך לעשות זה כבר דיון לפעם אחרת)
אבל צריך לדעת שבבניינים ישנים כמו הבניין שלי לא גרים רק צעירים שבחרו בדירה בגלל הקרבה לאוניברסיטה ויעזבו אותה עוד שנתיים, יש בבניינים כאלו גם קשישים שזה הבית שלהם כל חייהם, שלא באמת יכלו לבחור ושאין להם הורים לברוח אליהם בעתות חירום. אני גרה בקומת הקרקע של הבניין ואני יודעת לפחות על שתי דיירות בקומות מעליי שכמעט ולא יוצאות מהבית כי הגיל והמצב הפיזי כבר לא מאפשר להן לרדת מדרגות וכשיש אזעקה כנראה שהן רק מתפללות.
ואם אחזור לרגע לסיפור הפרטי שלי, כשמקיימים שגרה עם "טפטופים" של אזעקות אז זה לא רק שאני לא בטוחה בבית שלי וצריכה לחזור להורים, אני גם לא באמת יכולה לקיים שגרה בכלל. המצב היום הוא שלמרחבים מוגנים ציבוריים אין תקן הנגשה. לרובם יש מדרגות בכניסה או כניסה צרה מדי שהליכון או כיסא גלגלים לא עובר בהם וזה אומר שכל יציאה מהבית היא סיכון אמיתי.
הרבה זמן התביישתי לדבר על זה, כי יש בעיות גדולות יותר ולפחות אצל ההורים שלי בטוח. לפני חודש הוזמנתי לדבר בכנסת בשדולה בנושא מיגון שיזמה ח"כ נעמה לזימי, כשההצעה הזו הגיעה המחשבה הראשונה שלי הייתה, זה לא מתאים, יש סיפורים קשים משלי. המחשבה השנייה הייתה על החודשים שלא העזתי לצאת מהבית בגלל מחסור במרחבים מוגנים נגישים. ועם האמירה הזו הגעתי לדיון, אין לי פתרונות להכל אבל ישבתי שם והקשבתי ודיברתי וידעתי שזה חשוב. ראוי לדון בקשישים שכלואים בבתים הלא ממגונים שלהם, ראוי לדון בבעיית המיגון ביישובים לא מוכרים וראוי לדון בצורך להוסיף תקנת הנגשה למרחבים מוגנים. ראוי לדון וראוי גם לפעול לשינוי. זה מספיק חשוב.
מראות בשוליים
המלחמה הזו ארוכה מאוד, ארוכה מדי. המלחמה הארוכה הזו הביאה איתה הרבה קושי, הרבה נושאים שדורשים ובצדק תקציבים ותשומת לב.
במקביל, נושאים אחרים נדחקו לשוליים. חלקם קשורים באופן כלשהו למלחמה כמו שתיארתי מעלה וחלקם "סתם" צרות של שגרה, לדוגמה: בשנה האחרונה היה הרבה יותר קשה לאתר ידיעות על אלימות נגד נשים. האם הייתה פחות אלימות? לצערי בהחלט לא.
מה כן קרה? המלחמה שינתה את סדר העדיפויות בנוגע לפרסום ידיעות כאלו. אפשר לפתוח בדיון ארוך בנוגע לבעייתיות שבעניין למול ההצדקות של החלטה כזו. אבל העניין האמיתי הוא שבדיוק לחלל הריק הזה נכנסת תקשורת פמיניסטית וגם הטור הזה בתוכה.
כשהגעתי לפוליטיקלי קוראת חיפשתי, חיפשתי מקום ושפה ומרחב לצמוח, ונשארתי. נשארתי כי מצאתי כאן מראה שבה כן הצלחתי לראות גם את עצמי. כשאני כותבת את הטור הזה אני מקווה להעניק את המראה הזו לעוד מישהי. זו מראה שצריכה להתקיים תמיד גם כשהקולות בראש שלי אומרים לי שכרגע החוויות שלי לא מעניינות, לא חשובות, שיש דחוף יותר. יכול להיות שחלק מזה נכון, אבל האי שוויון וההדרה עדיין כאן, וכדי לעשות שינויים שורשיים צריך לתת להם מקום גם ובעיקר כשהם נדחקים לשוליים.
קשה לכתוב בימים אלו, על הכל, ובטח שעל נושאים חברתיים ורכים שעלולים להיתפס כשוליים, אבל את הטור הזה אני כותבת כדי להזכיר לעצמי וגם לכן שדווקא בימים כאלו, כשהכל קשה והרבה נושאים עלולים לשקוע ולהיזנח, חשוב להמשיך להציב מראות בכל פינה, להשמיע ולהישמע, לעשות עיתונות פמיניסטית.
